קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השעיה עד לסיום הליך משמעתי: 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי נויגבורן; עב 3-2227/98 ) מיום 8.11.1998 . 2. השתלשלות העניינים הצריכה להחלטה זו היא כדלקמן: א. ביום 27.7.1995 החליט נציב שירות המדינה (דאז) להשעות את המערערת, עובדת קבועה במשרד החינוך, מתפקידה בשירות המדינה; זאת עד גמר ההליכים המשמעתיים שננקטו כנגדה. ב. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת לביטול השעיתה מעבודתה במשרד החינוך. הערעור שהגישה המערערת לבית דין זה נדחה (דב"ע 3-5/98). ג. ביום 1.5.1997 החליטה ועדה רפואית מחוזית, כי קיימת סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה של המערערת בכל תפקיד שהוא בשירות המדינה וקבעה, כי אחוז הנכות לצורך הפרישה יעמוד על 76% לצמיתות. יו"ר הועדה היה ד"ר מני. המערערת פנתה לבית הדין קמא בבקשה, כי יורה על ביטול החלטת הוועדה הרפואית המחוזית, כמפורט לעיל. הצדדים הגיעו להסכמה, שקיבלה ביום 1.12.1997 תוקף של פסק דין, על פיה המערערת תוזמן לועדה רפואית בהרכב חדש. במידה שהמערעת תתייצב בפני הועדה שתוזמן אליה ותשתף עמה פעולה בתום לב ובצורה מקובלת, יבוטלו החלטות הועדות הרפואיות; היה ולא תקיים הוראות אלה, יעמדו בתוקפן החלטות הועדות. ד. בחודש מרץ 1998 הגישה המערערת תביעה נוספת, בה התבקש בית הדין קמא להחזירה לעבודה. ה. ב"כ המדינה סברו, כי המערערת לא שיתפה פעולה עם הועדה הרפואית המחוזית, בכך שלא התייצבה לישיבות הועדה. לכן, הוחלט על ידם לפעול לפי האמור בפסק הדין, היינו: הפסקת עבודתה של המערערת בשירות המדינה מסיבות רפואיות. ו. ביום 8.9.1998 נשלח למערערת מכתב על-ידי המשנה למנהל הכללי במשרד החינוך, בו נאמר כי,על סמך מסקנות הועדה הרפואית המחוזית, כמפורט לעיל,ועל-פי פסק הדין מיום 1.12.1997 ועל דעת המנהל הכללי, עבודתה של המערערת תופסק ביום 31.10.1998. המערערת התבקשה להמציא טופסי תביעה לגמלה, על-מנת שיקבע שיעור הגמלה לה תהא זכאית. ז. ביום 14.10.1998 כתבה מנהלת תחום משאבי אנוש במשרד החינוך למערערת מכתב, בו היא מתבקשת לשלוח את טופסי התביעה לגמלה ובו הודגש, כי ביום 31.10.1998 מועד פרישתה של המערערת לגמלאות, יופסק תשלום משכורתה בגין השעייתה. לטענת ב"כ המדינה, ככל הנראה המערערת רואה במשלוח מכתב זה ביזוי בית הדין מצד המדינה. בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין קמא ביום 8.11.1998 טענה המערערת, כי בקשתה במסגרת בזיון בית הדין היא באשר לפסק הדין שניתן ביום 1.12.1997. לטענתה ד"ר מני נטל חלק בהליכי הועדה הרפואית החדשה, בניגוד למוסכם בין הצדדים וכי במועדים שהוזמנה להתייצב בפני הועדה, היתה בטיפולים רפואיים ולכן לא התייצבה. בנוסף, לטענתה, בהחלטתה של המדינה להפסיק את עבודתה, מבזה המדינה החלטות שניתנו על ידי בית הדין קמא. לטענת ב"כ המדינה הפסקת עבודתה של המערערת נעשתה כדין ואין בה כל הפרה של החלטות בתי הדין לעבודה. 3. בית הדין קמא בחן את בקשתה של המערערת לבזיון בית הדין בעקבות השתלשלות העניינים לאחר מתן פסק הדין מיום 1.12.1998 וכך נאמר: "מחלוקת עובדתית זו [בשאלה האם המערערת שיתפה פעולה עם הועדה הרפואית] טעונה שמיעת ראיות ולמעשה מהווה נשוא תובענה אחרת שהגישה המבקשת [המערערת] בבית דין זה לביטול הפיטורים. על כן סבור אני כי אין הנושא מתאים לדיון במסגרת אכיפה פסק דין על ידי הליכי ביזיון בית משפט שהוא מהווה הליך מעין פלילי. די בכך שהמדינה סבורה בתום לב כי המבקשת לא קיימה את המוטל עליה באותו הסכם [מיום 1.12.1997] כדי לגרום לדחיית הבקשה במסגרת ביזיון בית המשפט, זכויותיה של המבקשת יקבעו בהליך אזרחי רגיל על ידי מותב בית דין זה. לגבי טענות אחרות של המבקשת העולות מהתיק, ככל שניתן להבין אותן, אין מדובר בפסקי דין או החלטות המחייבות את המדינה לבצע פעולה כלשהי ועל כן אין מקום לפעול נגד המדינה ולאכוף החלטה שלא ניתנה באמצעות הליכי הביזיון". על החלטה זו בקשת רשות הערעור שבפני. אוסיף, ביום 2.3.1999 דחה בית הדין קמא (השופטת רוזנפלד ונציגי הציבור ניסל וברעם; בש"א 838/989) את בקשתה של המערערת למתן צו מניעה בעניין הוצאתה לגמלאות מסיבות רפואיות ולהפסקת תשלום משכורתה. הטעם לכך היה, כי המערערת לא הוכיחה כי המדינה פעלה שלא כדין בהחלטתה על הוצאתה לגמלאות וכי המערערת לא שיתפה פעולה עם הועדה הרפואית. 4. עיקר טענתה של המערערת הוא כי, החלטתה של המדינה להפסיק את העסקתה, משכורתה והוצאתה הכפויה לגמלאות וכן מעשיו של ד"ר מני מנוגדים לפסקי הדין של בתי הדין לעבודה ומכאן ביזיון בית הדין. המערערת מוסיפה כי המדינה "אינה עושה די כדי למצוא פתרון קונקרטי להעשקתה של המערערת ובהתאם להשכלתה האקדמית ולכישוריה" וכי אין כל עילה לפיטוריה מטעמים רפואיים. בפני חזרה ב"כ המדינה על טענתה , כי הפסקת העסקתה של המערערת נעשתה כדין ואינה עומדת בניגוד להחלטות בתי הדין לעבודה. 5. לאחר עיון בבקשה, בהחלטה נושא הבקשה, בתגובה שהגישה ב"כ המדינה ובכל החומר הרב שהונח בפני, אני מחליט כי אין ליתן רשות ערעור. 6. הטעמים להחלטתי: א. סמכותם של בתי הדין לעבודה לכפות ביצוע צו קמה מכוח האמור בסעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, אשר מחיל, בשינויים המחויבים, את הסעיפים הנקובים בו מפקודת ביזיון בית משפט (להלן: הפקודה). ההליך דנן הינו בקשת רשות ערעור ולא ערעור, שכן החלטת בית דין קמא שלא ליתן צו מכוח הפקודה דינה כ"החלטה אחרת" המצריכה נטילת רשות מבית דין זה (ראה: סעיף 8 (1) לפקודה ;דב"ע תשן/ 9-110, תשן/ 48-6 האיגוד הארצי לקציני ים - מדינת ישראל ואח', פד"ע כא 386,385 ;דב"ע 18-1/98 פוד קלאב (שיווק) 1990 בע"מ - יניב כוש ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 11.8.1998)); זאת לעומת "החלטה אחרת" של בית דין אזורי שעה שניתן צו מכוח הפקודה. ב. מטרתו של סעיף 6 לפקודה הינה לכוף אדם לציית לכל צו שניתן על-ידי בית הדין. בהליך דנן, הגישה המערערת את בקשתה לפי הפקודה כנגד המדינה. לענייננו יפים הדברים שנאמרו בבשג"צ 306/85 הרב מאיר כהנא חבר כנסת נ' שלמה הלל יו"ר הכנסת ואח', פ"ד לט (4) 488-487,485 . אקדים ואומר,כי בית המשפט העליון התבקש לצוות על יושב ראש הכנסת וסגניו להניח הצעות חוק של העותר על שולחן הכנסת. הסעד שניתן לעותר לא חפף את העתירה אלא נאמר "אנו עושים את הצו למוחלט במובן זה שאנו מצהירים, כי המשיבים אינם רשאים שלא להניח את שתי הצעותיו של העותר ...על שולחן הכנסת". משלא הונחו ההצעות, הגיש העותר בקשה מכוח סעיף 6 לפקודה לכוף את יושב ראש הכנסת לציית לצו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה וכך נאמר: "הבחנה זו בין צו אופראטיבי לבין צו נורמאטיבי חשובה היא לעניין תחולתה של פקודת ביזיון בית המשפט. סעיף 6 (1) לפקודה זו מסמיך את בית המשפט העליון 'לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'. סמכות הכפייה עניינה צו 'המצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'. סמכות הכפייה אין עניינה צו שאך המפרש את הסמכות לעשות אותו מעשה או להימנע מעשותו...גם בלא צו אופראטיבי מחויבים הכול לפעול על-פי הפירוש הנורמאטיבי של בית המשפט, לעניין החובה לנהוג על-פי הדין, כפי שנתפרש על ידי בית המשפט, אין הבדל בין צו שכולו נורמאטיבי לבין צו שיש בו יסוד אופראטיבי...אין מבזים את בית המשפט, אלא אם כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות. אם בית המשפט לא הורה דבר אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות המוענקות על פיו, ניתן לומר, כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין, אך אין לומר עליו, כי בשל התנהגות זו שלא כדין הוא אחראי לביזיון בית המשפט" (ראה גם: בג"צ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מה (1) 798-797,749). ג. לגופו של עניין - כאמור, הצדדים הגיעו להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין. על הצדדים מוטלת חובה לפעול לביצוע האמור בפסק הדין. חובה זו מוטלת אף על הפועלים מטעם המדינה. במקרה שלפני, לא הובאו בפני ראיות, ולו לכאורה, כי הפועלים מטעם המדינה לא מילאו אחר האמור בהסכם. יתר על כן, לפי הראיות שהונחו בפני בית הדין קמא לכאורה המערערת היא זו שלא עמדה בתנאי ההסכם. ד. לאור כל האמור, אין ולא ניתן לשמוע ערעור, במסגרת הליך זה, על הצעדים בהם נקטה המדינה. 7. סוף דבר - הבקשה נדחית. לאור מכלול הנסיבות, אין צו להוצאות. השעיהעבירות משמעת