התאבדות נכה צה''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התאבדות נכה צה"ל: .1א. המשיבים (להלן - "התובעים") הגישו לבית משפט זה את התובענה שבת.א 1469/.99 בתביעתם עתרו התובעים לחייב את המבקשים (להלן - "הנתבעים") לשלם להם פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח ז"ל (להלן - "המנוח"), נכה צה"ל ששם קץ לחייו, ולילדיו - התובעים 2עד 5(כולל). ב. בבקשה שלפני (בש"א 1411/99) עותרים הנתבעים לסלק את התובענה על הסף אם על ידי דחייתה ואם על ידי מחיקתה. .2דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להמחק. זאת, בשל ייחוד העילה על פי הסעיפים 7ו-7ב' לחוק הניזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952(להלן - "החוק"). דין התביעה להמחק גם בשל כך שכתב התביעה אינו מגלה עילה לתביעת פיצויים על ידי ילדי המנוח (הנתבעים 2עד 5) בשל נזקי גוף שנגרמו להם בגין מות המנוח ובשל כך שהתביעה לוקה באי צירוף חוות דעת רפואיות כנדרש על פי תקנה 127לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984(להלן - "התקנות"). ב. קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959(נוסח משולב) (להלן - "החוק הנכים"), הכיר במנוח כנכה צה"ל, בין היתר בשל נכות נפשית שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו בצה"ל. ג. התובעים טענו בתביעתם כי בית המשפט המחוזי בחיפה נתן בעניינו של המנוח שני פסקי דין אשר לא כובדו על ידי הנתבעים "דבר שהביא אותו, בהיותו אדם שנפגע נפשית בשירות הצבאי (דבר שאף הוכר לו כנכות נפשית), למעשי יאוש ונסיונות התאבדות כשמהראשון ניצל ובשני מת". ד. התובעים טענו כי מותו של המנוח נגרם "באחריותם המלאה של הנתבעים". לטענתם, הנתבעים לא מילאו אחר פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בכך שלא זימנו את המנוח לועדה רפואית אורטופדית או כל ועדה אחרת. כן הלינו על סחבת בטיפול בעניינו של המנוח. על שום כך, טענו - "(...) מאחר שקצין התגמולים סירב לזמן את המנוח לועדה רפואית כמצוות בית המשפט, הרי שהמנוח, שהיה כבר מוכר על נכות נפשית בשל השירות, ניסה לשים קץ לחייו בכך שנטל כדורים על מנת להמית עצמו, והוא ניצל ברגע האחרון (...)". התובעים הוסיפו וטענו כי לאחר שגם פסק הדין השני של בית המשפט המחוזי לא יושם, וכל פניותיו לגורמים המוסמכים לא הועילו, הגיע מצבו הנפשי והבריאותי של המנוח לכך "שהוא לא האמין באיש, הרגיש שכולם מתעלמים ממנו, מזניחים אותו ומתייחסים אליו בזלזול מופגן". לדבריהם, המנוח טען כי אין טעם לחייו וכי הוא "איננו רוצה ואיננו יכול יותר לחיות". לטענת התובעים - "(...) כיוון שהנכה ראה שפסקי הדין של השופט לא כובדו, נסע ביום 20.11.96אל קצין התגמולים - הוא נתבע 1, בתל-אביב, ומתוך ייאוש ואומללות נסע עם בתו אורית (שאינה נמנית על התובעים בתיק זה. ע.ג.) ובהיותו במשרדי הנתבע 1(...) שפך על עצמו דלק והצית את עצמו ואת כל בגדיו באופן שנשרף ונכוה בכויות קשות ביותר באופן שהוא הובהל לבית חולים איכילוב ומשם לבית החולים תל-השומר". בנסיון ההתאבדות השני הנ"ל מצא המנוח את מותו. ה. הטיעון היחיד בכתב התביעה המתייחס לנזק שנגרם לתובעים 2עד 5הוא זה שנכלל בסעיף 34לכתב התביעה שם נאמר כדלקמן: " .34התובעים יטענו כי הארוע של ההתאבדות היה כה טראומטי עבור כולם, כדי כך שכולם נפגעו נפשית באופן חמור ואומלל ביותר, ויש צורך למנות רופא מומחה שיבדוק מצבם של בני המשפחה, כל התובעים אשר לקו בפגיעה של חרדה פסיכולוגית ומן הראוי שתבדק נכות זו". ו. התובעים עתרו לסעד כדלקמן: " .35התובעים יטענו כי הנזק שנגרם למנוח, וכאן הוא העזבון שתובע בשמו הוא - ההפרש בין תשלום של -.007, 3ש"ח שמקבלת המשפחה, לתשלום של נכות של נצרך מיוחדת אשר היתה המשפחה מקבלת לולא המצב האומלל שהיה בשל התעלמות מפסק הדין והמצב החמור בו היה התובע. .36המנוח בהיותו בן 58שנה הרי שהחישוב לתשלום נצרך שאמור הוא לקבל הוא מגיל 56עד לגיל 80דהיינו למשך 14שנים (כך, באופן שגוי, במקור. ע.ג.) כלומר: -.000, 7ש"ח לחודש לערך 14xשנים 12xחודש - -.000,176, 1ש"ח .37מסכומים אלה יש לנכות את הסכומים שמקבלים 2הקטינות דהיינו בין השנים 95עד 98-.007, 3ש"ח 12xחודשים 4xשנים - -.336, 144ש"ח -.664,031, 1ש"ח .38נזק מיוחד מנת חלקו של המנוח ז"ל היו כאב וסבל חמורים, קשים ונוראים שהיו וליוו אותו הן מאז פסק הדין ביולי 95, ולמשך השנה האומללה עד לניסיון ההתאבדות ביום 20.11.96אשר זכה לזלזול ונוקשות של הנתבעים. (...)". ז. הנתבעים צירפו נספחים לבקשתם. בין היתר צירפו הנתבעים תעודת עובד ציבור של ראש תחום תביעות וקביעת זכאות משפחות שקולות באגף השיקום בתל אביב, גב' דליה ורמוט, וכן העתק מצולם של טופס "פנייה להכרת זכויות בני משפחה לפי חוק משפחות החיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950", וכן מכתבו של קצין התגמולים אל התובעים מיום .18.9.97 התובעים לא חלקו על נספחיה הנ"ל של הבקשה. מן המסמכים הנ"ל עולה כי ביום 26.6.97פנו התובעים, באמצעות אמם, גב' דינה בנבנישטי, וביקשו להכיר בזכויותיהם כבני משפחה של נספה לפי חוק משפחות החיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- .1950בפרק הנוגע לתיאור פרטי המקרה של החבלה או המחלה, כתבה אמם ואפוטרופיסתם של התובעים לאמור: "התאבדות כתוצאה מכוויות עמוקות. מצב נפשי ירוד. עקב שירות בצה"ל (נכה צה"ל)". ואכן, ביום 18.9.97הכיר קצין התגמולים בזכויותיהם של התובעים, ילדיו של המנוח, לפי החוק האמור: "(...) החלטתי להכיר בכם כמי שזכאים לזכויות המוענקות לפי חוק זה הואיל ואביכם היקר יוסף ז"ל נפטר עקב נכותו המוכרת כאמור בחוק הנ"ל". ח. סעיף 7לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) קובע לאמור: " .7(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על מותו של אדם שבא כתוצאה מחבלה שנחבל או ממחלה או מהחמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שרותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". וסעיף 7ב' לחוק האמור אומר כי: "7ב. (א) בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5-7, יהא פטור מאחריות כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים". דין דומה נקבע במקרה של חבלה או מחלה עקב השירות (ראו את סעיף 6לחוק האמור). ט. בשורה של פסקי דין יושמו הוראותיו הנ"ל של החוק בדרך המחייבת את סילוקה על הסף של תובענה כמו זו שלפניי. כך, למשל, בע"א 303/75, מדינת ישראל נגד אילן רפאל ואח’, פד"י כ"ט(2), עמ' 601, בעמ' 605, כתב כבוד השופט (כתוארו אז) י. כהן לאמור: "(...) סעיף 6(א) שיחרר את המדינה מאחריות בנזיקין על חבלה ומחלה שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי. ההצדקה לפטור זה מאחריות היא בכך שעבור חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי חייבת המדינה לשלם תגמולים לפי החוק הנכסים הנ"ל. [היינו, חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט- .1949ע.ג.]". גם כבוד השופט עציוני, שהיה במיעוט בפסק הדין האמור, הסכים כי - "החסינות הניתנת למדינה לפי סעיף 6לחוק אחריות המדינה היא מהותית ולא פרוציסואלית בלבד. סעיף זה מציין באופן מפורש שהמדינה איננה אחראית בנזיקין בנסיבות המפורטות בו (...)". (שם בעמ' 607). כך גם בעניין ע"א 507/79, מוריס ראונאף (קורן) נגד אילנה חכים, פד"י ל"ו(2), עמ' 757, בעמ' 799, שם אמר כבוד השופט (כתוארו אז) ברק, כדלקמן: "(...) המגמה החקיקתית הברורה היא לשמור על האחריות בנזיקין ועל התביעה בנזיקין. למגמה זו נקבע חריג אחד בלבד, בנסיבות מיוחדות ביותר: משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד הסרת האחריות האחת באה האחריות האחרת. (...)". ודברים דומים אמר גם בית משפט זה בהרכב כבוד הנשיא סלוצקי וכבוד השופטים פינקלמן ונאמן, בע"א 4223/97, משה סבג ואח' נגד קצין התגמולים (לא פורסם). שם כתב כבוד הנשיא סלוצקי לאמור: "סעיף 6(א) לחוק הנ"ל שיחרר את המדינה מאחריות בנזיקין בשל חבלה ומחלה שנגרמו לחייל בתקופת ועקב שירותו הצבאי. ההצדקה לפטור זה היא בכך שעבור נכות שנגרמה לחייל בתקופת ועקב שירותו הצבאי חייבת המדינה לשלם לו תגמול לפי חוק הנכים הנ"ל. כוונת הסעיף היא שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים הנ"ל יחול פטור מאחריות בנזיקין על המדינה. (...)". (סעיף 4לפסק הדין האמור). וראו את ע"א 101/81, נעמן דג נגד מדינת ישראל, פד"י ל"ח(1) עמ' 32, בעמ' 36, שם אמר כבוד השופט בייסקי כי: "אכן שולל חוק זה [היינו, חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב- .1952ע.ג.] או מקביל אחריותה של המדינה בנזיקים בשטחים שונים, כגון על פעולה מלחמתית של צה"ל (סעיף 5) חבלה או מוות בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות (סעיפים 6ו-7), ועל נפגעים כאלה למצות את הסעד והזכות לפיצוי על הפגיעה הקבועים בחוקים מיוחדים (...) חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950, שהיקפם מוסדר ומוגבל כקבוע בהם (...)". י. ומן הכלל אל הפרט: אביהם המנוח של התובעים הוכר ע"י קצין התגמולים כנכה צה"ל, בין היתר, בגין נכות נפשית. נכותו זו של המנוח הוכרה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959[נוסח משולב]. המנוח שם קץ לחייו כתוצאה מנכותו הנפשית האמורה. על שום כך גם פנו התובעים וביקשו להכיר בזכויותיהם כבני משפחתו של מי שנפסה במערכה כאמור בחוק משפחות החיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- .1950שמע מיניה, שגם מותו של המנוח בא כתוצאה מנכותו הנפשית המוכרת הנ"ל, היינו, כלשון סעיף 7לחוק "מותו של אדם שבא כתוצאה (...) ממחלה או מהחמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". הנה כי כן, לאור האמור לעיל, ולאור הוראות הסעיפים 7ו-7ב לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), הרי שהואיל והמדינה אינה אחראית בנזיקין (כאמור בסעיף 7לחוק) "יהא פטור מאחריות כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים". יא. התובעים הוכרו כזכאים על פי חוק המשפחות הנ"ל והם נהנים בפועל מהזכויות המוענקות בפועל על פי החוק האמור ליתומים. ההכרה בזכויותיהם הנ"ל של התובעים הינה הבסיס להצדקה שבפטור המדינה מאחריותה בנזיקין. יב. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד שכתב התביעה אינו קושר את התובעים (ילדי המנוח) אל הנזקים הנטענים בכל דרך שהיא. כך גם לא פורט בכתב התביעה בחזקת מה תובע כל אחד מילדי המנוח. התובעים גם לא הצביעו על זכות כלשהי לקבל מן הנתבעים כספים שהיו משלמים למנוח אלמלא נפטר. כך גם לא פורט שיעור נזקו של כל אחד ואחד מן התובעים והסעד הנתבע על ידו. יג. כפי שצוטט לעיל, טענו התובעים בסעיף 34לכתב התביעה כי "האירוע של ההתאבדות היה כה טראומטי עבור כולם כדי כך שכולם נפגעו נפשית באופן חמור ואומלל ביותר ויש צורך למנות רופא מומחה שיבדוק מצבם של בני המשפחה". אלא שעל פי תקנה 127לתקנות סדר הדין האזרחי שומה היה על התובעים, לצרף לתביעתם תעודות רופא או חוות דעת של מומחה לביסוס טענותיהם בעניין הנזק הנפשי הנ"ל. התובעים לא עשו כן, ובכך גרעו נדבך נוסף מעילת התביעה החסרה גם כך. יד. בא כוחם המלומד של התובעים, עו"ד יואב צח-וכס, צירף לכתב טענותיו שאותו הכתיר "המשך לתגובה לבקשה למחיקה על הסף" פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בעניין ע"א 1162/96, הילה וייס ואח' נגד אביעד יוסף מאק ואח' (פסק דין מיום 12.4.99, טרם פורסם). בא כוח התובעים לא טרח ליישם, או אף לנסות ליישם, את ההלכה שנקבעה בע"א 1162/96 הנ"ל על ענייננו. ולא בכדי: פסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון עוסק בעניין אחר לחלוטין מזה שלנו. שם דובר בבחירה בין תגמולים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, לבין פיצויים בנזיקין. חוששני כי פסק הדין הנ"ל אינו רלוונטי כלל לענייננו. למותר לציין כי בחירה כאמור לעיל תיתכן רק מקום שעומדות לו לנפגע זכויות לתגמולים ולפיצויים לפי שני החוקים. אלא שבענייננו, כאמור לעיל, לאור תחולתם של הסעיפים 6, 7ו-7ב לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) אין המדינה אחראית כלל בנזיקין. הואיל והתובעים אינם זכאים לפיצויים לפי פקודת הנזיקין מאליו מובן כי ההסדר שבסעיף 36לחוק הנכים אינו רלוונטי לגביהם. טו. בשולי פסק דין זה אני רואה להביע את תודתי לעורך דין איתן לדרר מפרקליטות מחוז חיפה על כתבי הטענות המלומדים, המפורטים והבהירים שהגיש ואשר היו לי לעזר רב בעבודתי. .3לסיכום דין התביעה להיות מסולקת על הסף הן בשל ייחוד העילה על פי הוראות הסעיפים 7ו-7ב לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריותהמדינה) תשי"ב-1952, והן בשל העדר עילת תביעה, כאמור וכמפורט לעיל. .4אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התובענה שבת.א. 1469/98 על הסף. בנסיבות העניין, ולאור הטרגדיה שפקדה את משפחת התובעים, אמנע מחיובם בהוצואת משפט ושכ"ט עו"ד. צבאנכותנכי צה"לצה"להתאבדות