קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לבניית אולם ספורט: .1העותרים קובלים על החלטתה של ועדת משנה להתנגדויות של המשיבה 2מיום14.12.98, שהחליטה ליתן תוקף לתכנית 1154ג' (להלן - התכנית), בכפוף לתיקונים מסויימים. .2העותרת 1הינה ישיבה תורנית, הכוללת פנימיה, שבה לומדים מאות תלמידים בכיתות א'-י"א. הישיבה נמצאת ברחוב מבצע קדש 40, תל-אביב. העותרים 2- 10מתגוררים בקרבתה של הישיבה. המשיבים 3- 5מתגוררים אף הם בקרבת מקום. הם הצטרפו כמשיבים לאחר הגשתה של העתירה, שכן עמדתם הפוכה מזו של העותרים. התכנית חלה לגבי שטח של 7.3דונם, המשתרע צפונית לרחוב מבצע קדש. מטרתה של התכנית הינה לאפשר הקמתו של אולם ספורט, כולל שימושים נלווים, וכן חניה המשולבת בגינון. השטח שבתחום התכנית מורכב מחלקות שונות (חלקות 574- 575וחלקי חלקות 573, 682, 714ו- 843בגוש 6625). על פי התכנית, השטח הבנוי של המבנה המיועד לאולם ספורט לא יעלה על 700, 1מ"ר, לעניין השימושים העיקריים, ועוד 350מ"ר לגבי שטחי השירות. אולם הספורט יכלול יציע, אשר מספר המושבים בו לא יעלה על .400האולם מיועד לשרת את התושבים שבשכונות הסמוכות. בתכנית נקבע עוד, כי התכסית המירבית לא תעלה על 45אחוז משטח המגרש, וכי הגובה המירבי של המבנה יהא 12.2מטר. לגבי קווי בניין נקבע כדלקמן: לרחוב מבצע קדש - 20מטר; לרחוב קהילת קייב - 8מטר; לצפון ולמערב - 0מטר. .3ראוי להביא תחילה את ההיסטוריה התכנונית של השטח שבתחומה של התכנית. השטח מהווה חלק ממתחם המשתרע על כ- 80דונם בצפונה של תל-אביב. בעבר נקבע, כי ייעודו של השטח שבתחום התכנית יהא ייעוד מסחרי. בסוף שנות השישים אושרו תכניות שהביאו לשינוי הייעוד לשטח לבנייני ציבור. המטרה העיקרית הייתה לאפשר הקמת בית ספר של רשת "עמל" (מדובר בתכניות 1154ו-1154א'). בסוף שנות השמונים החליטה עירית תל-אביב, כי במקום, בקרבת בית ספר עמל, יוקם מרכז פיס קהילתי, שיכלול אולם ספורט ובריכת שחיה. בשנת 1991הוחל בעבודות לשם הקמת מרכז הספורט. העותרת 1עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 4276/91), בטענה כי פעולותיה של העיריה והמשיבה 1 דכאן נעשו שלא כדין. ההליך האמור הביא להגשתה של תכנית שסומנה 1154ב', אשר הופקדה בראשית שנת .1993תכנית זו השתרעה על שטח של 23.8דונם. מטרת התכנית הייתה לאפשר הקמתו של אולם ספורט. ביום 24.2.97החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, תל-אביב, לבטל את הפקדתה של תכנית 1154ב'. בעת ובעונה אחת, ובמסגרתה של אותה החלטה ממש, נקבע דבר הפקדתה של התכנית נשוא העתירה. בנוסף לתכניות הנזכרות, יש לציין שתי תכניות אחרות, שיש להן נגיעה לעתירה. התכנית האחת היא תכנית המיתאר המקומית ל'. תכנית זו חלה, בין היתר, על השטח נשוא העתירה. תכנית נוספת שיש לה רלוונטיות היא תכנית המיתאר ל.3 .4הטענה העיקרית של העותרים היא, שהתכנית (היינו, 1154ג') הינה תכנית מפורטת וכי הוראותיה אינן יכולות לעמוד בסתירה להוראות שבתכניות מיתאר מקומיות. הטענה מבוססת, כמובן, על סולם העדיפויות של התכניות, כקבוע בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965(להלן - החוק). לענייננו יש חשיבות לסעיף 129לחוק הקובע ש"תכנית מיתאר מקומית - כוחה יפה מתכנית מפורטת, אם לא נאמר אחרת בתכנית המיתאר". הטענות הפרטניות בדבר סתירה בין התכנית לבין תכניות המיתאר הנמצאות במדרג ההיררכי מעליה, הן אלה: א. תכנית 1154א', שהינה תכנית מיתאר מקומית, קבעה כי השטח שייעודו שונה לבנייני ציבור, ישמש את בית הספר של רשת "עמל". לעומת זאת, בתכנית נקבע, כי השטח שבתחומה מיועד לאולם ספורט, ללא קשר לבית הספר. ב. על פי האמור בסעיף 34לתכנית המיתאר ל', לא יוקם בניין על מגרש שאינו מגרש מאושר בתכנית מפורטת או תכנית פרצלציה. על פי הנטען, בתחום התכנית שבמחלוקת נמצאות חלקות שונות וחלקי חלקות, בלא שנוצר מגרש לבנייה. ג. תכנית המיתאר ל 3קבעה, כי מספר הקומות המירבי בבניין ציבורי יהא שלוש. בתכנית בה עסקינן נקבע, כפי שכבר צויין, כי גובה אולם הספורט לא יעלה על 12.2מטר. טענתם של העותרים היא, כי הגובה המירבי של קומה הוא 2.7מטר. על כן, לא ייתכן שגובהו של אולם הספורט יעלה על 8.1מטר. טענותיהם אלה של העותרים, וכן טענות נוספות, הובאו בפני ועדת המשנה להתנגדויות של משיבה 2, אשר החליטה לקבל חלק מהן. התיקון העיקרי נעשה על דרך הפיכתה של התכנית, שהופקדה כתכנית מפורטת, לתכנית המוגדרת כתכנית מיתאר מקומית ותכנית מפורטת יחדיו. אם אכן שינוי כאמור הינו אפשרי, הרי יש בכך משום מענה מוחץ לקובלנות של העותרים בדבר הוראות סותרות בתכנית, לעומת הוראות שבתכניות מיתאר מקומיות. .5אין מניעה לשנות סיווגה של תכנית בעת שהיא עוברת את השלבים השונים של הליכי התכנון. מקרה דומה הובא בעבר בפני בית המשפט העליון: בג"צ 497/81 רובינוביץ נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז המרכז, פ"ד לו(2) .210הערכאה העליונה קבעה, כי אין פגם בשינוי סיווג כאמור, אף אם בעת הפקדת התכנית היא הוכתרה כתכנית מפורטת (וכן בג"צ 1636/92, 4790העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת אביב נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל-אביב, פ"ד מז (5) 573, 579). הואיל ובמקרה זה קיים דמיון רב בין הליך התכנון הנוגע לתכנית מיתאר מקומית ולתכנית מפורטת, הרי לא נפגעה כל זכות של העותרים. הם כלל לא הצביעו על פגיעה כלשהי, כתוצאה מן השינוי בסיווגה של התכנית. יש להעיר, כי עסקינן בתכניות שבסמכות ועדה מחוזית. אין מדובר בתכניות אשר אחת מהן הינה בסמכות ועדה מקומית והאחרת או האחרות בסמכות ועדה מחוזית. הבחנה זו יש לה חשיבות כיום, בעקבות תיקון 43לחוק, אשר קבע, כי במקרים מסויימים, כאמור בסעיף 62א לחוק, תהא תכנית מפורטת או תכנית מיתאר מקומית בסמכות ועדה מקומית. עד לתיקון הייתה הסמכות הבלבדית, זו של הועדה המחוזית. אמנם בבג"צ 497/81 הנ"ל, השינוי בסיווגה של התכנית היה מתכנית מפורטת לתכנית מיתאר מקומית. לעומת זאת, במקרה דנא שונתה ההגדרה של התכנית מתכנית מפורטת לתכנית מיתאר מקומית ותכנית מפורטת. הבדל זה אינו גורר שוני בתוצאה. אין פגם, אם כן, בשינוי שנעשה בכינוייה של התכנית. מרגע שהתכנית הפכה לתכנית מיתאר מקומית (ותכנית מפורטת), אין עוד נפקות לכל טענותיהם של העותרים באשר לסתירה בין הוראותיה של התכנית לבין הוראותיהן של תכניות מיתאר מקומיות כלשהן. מאחר ומדובר בנורמות מדרגה שווה, יש עדיפות להוראות שבתכנית המאוחרת (בג"צ 882/79 אלוש נ. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז הדרום, פ"ד לד(4) 177). .6העותרים טוענים עוד, כי ראוי היה לגבש תכנית כוללת, לגבי כל המתחם המיועד לבנייני ציבור. פעילותה של העותרת 1הובילה, במהלך השנים, לצמצום ממדיו של הפרויקט. כך למשל, בהחלטתה של הנהלת עירית תל-אביב מיום 21.3.90(נספח ד' לעתירה), מדובר על אולם ספורט ובו 700מקומות ישיבה וכי קו הבניין לכיוון רחוב מבצע קדש יהא 8מטר. כפי שכבר צויין, בתכנית שבמחלוקת מדובר על 400מקומות ישיבה ועל כך שקו הבניין לרחוב מבצע קדש יהא 20מטר. זאת ועוד, תכנית 1154ב' השתרעה על שטח של 23.8דונם. הפקדתה של תכנית זו בוטלה ותחתיה הופקדה התכנית שבמחלוקת, שחלה לגבי שטח של 7.3דונם בלבד. אף שמבחינה עקרונית ותיאורטית ראוי להעדיף הליכה בדרך של תכנית מקיפה מאשר תכנית חלקית, הרי שאין החוק דורש נקיטת דרך זו: בג"צ 581/87, 823, 849צוקר נ. שר הפנים, פ"ד מב(4) .529מכל מקום, מה להם לעותרים כי ילינו, כאשר פעולותיה של עותרת 1, הן שהביאו במשך השנים לצמצום תחומה של התכנית ולהקטנת היקפו של הפרויקט?! .7טענה נוספת היא, שהתכנית אינה כוללת פירוט של המבנה, צורתו ואופן חלוקתו. אין ממש בטענה. כבר ציינו בתחילת הדברים, כי התכנית קובעת את הייעוד, את גודלו של השטח הבנוי, את גובה המבנה ואת קווי הבניין. אין חובה לפרט מעבר לכך בתכנית הסטטוטורית (לעניין זה ראו עת"מ 6/97 ועד אמנים ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב (טרם פורסם; ניתן ביום 10.5.99)). .8טענה אחרת המועלית על ידי העותרים היא, שהתכנית תפגע באופי השקט של הסביבה הקרובה בה נמצאים בתי מגורים ומוסדות חינוך. כפי שאמרנו, מרכז הספורט מיועד לשמש את השכונות שבקרבת מקום. אין מדובר בפרוייקט המיועד לשרת את תושבי העיר כולה. בשטח הסמוך נמצא בית ספר ולידו בית אבות. המתחם הכולל של 80דונם מיועד לשמש למבני ציבור. ועדת המשנה להתנגדויות דנה בטענה האמורה והגיעה למסקנה שאולם הספורט לא ישנה את אופיה של הסביבה. זאת ועוד, הוועדה החליטה שהיתר בנייה יוצא רק לאחר שיינתנו פתרונות אקוסטיים, בתיאום עם היחידה הסביבתית של עירית תל-אביב. העותרים לא הביאו חוות דעת כלשהי, למשל באשר לחשש מפני מפגעי רעש וחניה או בעיות דומות. אין מקום שבית המשפט ישים עצמו כמוסד תכנון עליון וימיר את שיקול דעתו של מוסד התכנון (בג"צ 102/52 ארגון בעלי המגרשים מעבר לירקון נ. שר הפנים, פ"ד ו 827; בג"צ 465/93, 1135טריידט ס.א. נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 634). העקרון האמור נכון במיוחד בעניין דנא, כאשר מבוקש לקבוע על סמך נתונים מעטים ביותר, כי קיים חשש לפגיעה באופייה של הסביבה, בניגוד לדעתו של מוסד התכנון. .9נראה, שהעותרים אינם מעוניינים בקיומו של אולם ספורט בקרבתם. התנגדותם אינה מכוונת במהותה לצמצום הפרוייקט, אלא לאי הקמתו כלל. דומה שלא נטעה אם נעריך שמרבית תושביה של עיר לא יהיו מעוניינים בכך שמרכז ספורט ימוקם בסמיכות לבתיהם. אם תתקבל התנגדות מעין זו בכל מקרה, היכן ייבנו אולמות ספורט?! נחזור ונדגיש, כי מדובר באולם ספורט המיועד לשרת את תושבי השכונות הסמוכות. העותרים חוששים, כי בשלב מאוחר יותר ייעשה נסיון להגדיל את תפוסתו של האולם ולהוסיף מבני ספורט אחרים. אם אכן ייעשה נסיון מעין זה, יוכלו העותרים, מטבע הדברים, להתנגד בבוא השעה. התכנית קובעת שמספר המושבים באולם יהא .400היתר הבנייה שיוצא לא יוכל, כמובן, לעמוד בסתירה לתכנית, כולל לגבי מספר המושבים. היה ותהא סתירה, יוכלו העותרים לנקוט בהליכים למנוע את הבנייה. .10לסיכום, לא נמצאה עילה להתערבות בשיקול דעתם של מוסדות התכנון. לפיכך, העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיבות 1ו-2, לגבי כל אחת, בסכום של 500, 7ש"ח.דיני ספורטבניההתנגדות לבניה