התניית שירות בפתיחת תוכנית חיסכון

השאלה היחידה שיש לדון בה היא, אם אמנם מדובר בהתניית שירות בשירות, או בהתנהגות שלא בתום-לב מצד הבנק, או שמא מדובר בעיסקה לגיטמית, שבה הלקוח, אשר אין לרשותו כל ביטחונות, נאלץ להרע את מצבו על ידי לקיחת תכניות חיסכון, כל זאת לשם המשך קיום עיסקו, שאחרת לא יוכל להמשיך ולקיים את עיסקו. סעיף 7לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי שירות בקניית שירות אחר, או נכס ממנו או מאדם אחר, שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". לסעיף זה ולעצם הסוגיה התייחס בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט זילר (כתוארו אז) בת"א 1245/85 [1] בל"ל נ' גולאר, נספח א' לסיכומי הנתבעים). אומר שם השופט זילר (בעמ' 7): "לא יכול להיות ספק שלא היתה זאת העת לפי כל קנה מידה הגיוני להשקעה בתכניות חיסכון ארוכת טווח... בסיטואציה כזאת כמעט שיחול הכלל של הדבר בעד עצמו, במובן זה שאם יש שני צדדים לעיסקה, כשלאחד מהם אין אספקט של העיסקה כדאי, מן הסתם שהוא כדאי למשנהו". ובהמשך: "מעשה זה ראוי לגינוי, הבנק מצווה לנהוג בתום לב ויושר עם לקוחותיו, קשה לאמור שדרך שיווק זאת של תכניות חיסכון תואמת את הדרישות הללו. ואולם יתרה מזאת, חוק הבנקאות (שירות ללקוח) , קובע בסעיף 7, כי תאגיד בנקאי לא יתנה שירות בהקניית שירות אחר אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. קשר עיסקי בין תכניות החיסכון לבין מתן אשראי לא קיים, והטיעון הבלתי הגיוני שתוכניות חיסכון מהוות ביטחון לאשראי הוא טאוטולוגיה במובן זה שהכסף הוא ולו אשראי מאותו מקור, אינו מהווה בטחון לחלק האחר של האשראי..... מעשה זה של הבנק מהווה גם הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולו משום המעט שניתן לומר הוא שאי גילוי של המשמעות הכלילית של עיסקת חליפין זאת נופל במסגרת אי גילוין של עובדות, אשר לפי הדין הנוגע היה על הצד לגלותן, ואי גילוי כזה הוא הטעיה לפי אותו סעיף". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התניית שירות בפתיחת תוכנית חיסכון: החברה הנתבעת היא בעלת חשבון עיסקי המתנהל אצל הבנק התובע. בתביעתו עותר הבנק התובע לחיוב הנתבעת 1 בגין יתרת החובה שהצטברה על פי ספרי הבנק עד ליום 10.2.91בסך 216, 192ש"ח. הנתבעים 2- 5נתבעים כערבים להתחייבויות הנתבעת .1 הנתבע , אשר שימש כמנהל הנתבעת, טוען בתצהירו אשר תמך בבקשה הרשות להתגונן, כי דין התביעה להידחות משני טעמים עיקריים: א. התניית שירות בשירות - היינו, כי הבנק התובע היתנה מתן האשראי בכל התקופות הרלוואנטיות בפתיחת תכניות חיסכון, כאשר החשבון היה ביתרת חובה. הכספים לצורך חשבונות חיסכון אלה, נלקחו מתוך הלוואות שניתנו על ידי הבנק, ואשר גרמו להגדלת יתרות החובה בחשבון החברה הנתבעת. כאשר הגיע המועד לפירעון תכניות החיסכון, הן חודשו על ידי הבנק אוטומאטית, כל זאת, כאשר חשבונות החיסכון זוכים בריבית נמוכה בעוד שיתרות החובה וההלוואות שנלקחו לצורך פתיחת חשבונות החיסכון חויבו בריבית גבוהה בהרבה. על פי חישובו של המומחה מטעם הנתבעים, מר ליאור חברון, איש חברת "שגיא", כאשר עורכים את החשבון מחדש, בהנחה שאותן תכניות חיסכון לא נלקחו כלל, מגיע החשבון ליתרת זכות בסך 593, 201ש"ח, במקום יתרת החובה שאותה תובע הבנק. ב. חיוב בריבית גבוהה מהריבית המוסכמת - לעניין זה טוענים הנתבעים כי הריבית אשר חויבו בה, בנויה משלושה מרכיבים: האחד - הריבית הבסיסית "ריבית הפריים"; השנייה - תוספת הסיכון; והשלישית - ריבית חריגה. לטענתם, החלק המכונה תוספת סיכון, הנו תוספת המותנית בהסכם בין הבנק לבין לקוחו, ועל פי הסכם זה היה שיעורה אמור להיות % .2בניגוד לאותו הסכם, גבה הבנק במשך השנים, ריבית גבוהה יותר. מומחה חברת "שגיא" ערך את החשבון מחדש בחוות דעתו, על פי שיעור התוספת המוסכמת בסך % .2על פי חישוביו ההפרש בין הריבית שהבנק גבה לבין הריבית שהיה עליו לגבות מגיע לסך של 211, 735ש"ח. התוצאה, לפי חישוב מומחה חברת שגיא, היא איפוא, כי לא רק שהנתבעים אינם חייבים לבנק דבר, אלא שהבנק חב להם כספים, שהם תובעים או מתעתדים לתבוע בתביעה נפרדת. הבנק מצידו לא הציג חוות דעת נגדית, אלא הסתפק בהגשת דפי החשבון, אשר לדעתו מהווים ראיה לאמיתותם. בא-כוח הבנק תוקף את חוות-דעת המומחה בשני טעמים עיקריים: א. כי אין היא מתבססת על עובדות מוכחות. ב. כי המומחה לא הביא בחשבון ניכוי מס הכנסה שניכתה הנתבעת או שהיתה אמורה לנכות בגין הריבית שחויבה בה. אשר לעצם הגנת הנתבעים טוען בא-כוח התובע, כי הנתבעת, או מר אמסילי בשמה, מושתקת מלטעון שהיתה במקרה זה התניית שירות בשירות, כיוון שלא היו בידיה כל ביטחונות להשגת האשראי שהיתה זקוקה לו. על כן בלית ברירה הסכימה לתנאי הבנק, והוא פתיחת תכניות חיסכון. לטענתו, מדובר בהסכמה בין שני צדדים אשר הושגה בתום-לב מצד הבנק, אשר לא היה מחויב ליתן לנתבעת אשראי באין לה ביטחונות אחרים. מדובר איפוא, לטענתו, בעיסקה, אשר אפילו הביאה לבנק רווח הרי אין לראות בה התניית שירות בשירות, או התנהגות שלא בתום-לב מצד הבנק. הבנק אינו חייב להסכים ליתן אשראי ללקוח שאין לו ביטחונות והוא נהג בתום-לב בהציבו תנאי לגיטימי שהוא פתיחת חשבונות חיסכון. אשר לחיוב הריבית, טוען בא-כוח הבנק, כי לא הוכח שהיה על הבנק להגיע להסכם בדבר שינוי בתוספת הסיכון, וכן כי הנתבעים מושתקים מלטעון דבר בעניין זה, שכן קיבלו את דפי החשבון מפעם לפעם, לא מחו ולא באו בכל טענה שהיא. אדון להלן בטענות הצדדים. א. התניית שירות בשירות: הנתבעים הביאו להוכחת טענותיהם את עדותו של מר אמסילי, הנתבע , את דפי החשבון, את חוות דעת המומחה, אשר הסתמכה על דפי החשבון, ומסמכי הבנק, וכן את עדותו של מנהל הסניף בשנים 1984- 1989מר רוני פרחי. התובעת הביאה להוכחת טענותיה את עדותו של יהושע לדר, אשר בזמנים הרלוואנטיים שימש כעובד הבנק, וכן את דפי החשבון ת/ .6מר אמסילי תמך טענתו כי הבנק היתנה שירות בשירות בכמה דוגמאות מוכחות, כגון תכנית החיסכון אשר נפתחה ביום 27.3.85בסך 000,000, 3שקל ישן, כאשר באותו יום הועמדה הלוואה בחשבון על אותו סכום בדיוק. דוגמאות נוספות והובאו בחוות הדעת, כאשר ביום 30.3.84נרכשו שתי תכניות חיסכון בסך 000, 500ש"י כל אחת, ובאותו יום הועמדה הלוואה על סך 000,000,1 ש"י בחשבון. מנהל הסניף דאז, מר פרחי, אשר הוזמן לעדות מטעם הנתבעים דווקא, ואשר שוכנעתי במהימנות עדותו, אומר בסעיף 4לתצהירו: "אמסילי משה היה בא אלי מדי פעם ומבקש להגדיל את האשראי של החברה, בתגובה אמרתי לו כי בהתאם למדיניות הבנק אם הוא רוצה הגדלת קו האשראי, הוא צריך לפתוח תכניות חיסכון או להמציא בטחונות אחרים". בהמשך מסביר מנהל הסניף, כי מכיוון שלאמסילי לא היו ביטחונות אחרים, נאלץ לפתוח תכניות חיסכון, כאשר אין חולקים כי הכספים לתכניות אלה מומנו על ידי הלוואות שהבנק העניק, או על ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון החברה. גם פירעונן של אותן הלוואות היה מחשבון החברה אשר נמצא ביתרת חובה. בעמ' 12אומר מר פרחי בחקירתו הנגדית: "לא היתה הנחיה בכתב, אך בעל פה נאמר לנו על ידי המנהלים מטעם הבנק לבקש מהלקוחות לפתוח תכניות חיסכון, על מנת שנגדיל להם את האשראי. חשבון החיסכון נפתח בדרך כלל על חשבונו הפרטי, בעוד שהחשבון העיסקי הוא על העסק, הכסף לצורך ההפקדות בתוכניות החיסכון נמשך מהחשבון העיסקי". ובהמשך: "אמסילי פתח תכניות חיסכון ושיעבד אותן להבטחת האשראי שקיבל בחשבון העיסקי. בדרך כלל אם נלקחה הלוואה, לצורך ההפקדות בתכניות החיסכון, החזרי ההלוואה שולמו מהחשבון העיסקי... לא יכול להיות דבר כזה שאסרב לקבל בטחונות, ואחייב אותו לפתוח תכניות חיסכון". מנגד לא הציג הבנק כל גירסה שהיא. מר לדר, שהיה כאמור העד יחידי מטעם הבנק, לא עסק כלל באשראי בתקופות הרלוואנטיות. ומתברר כי פקיד האשראי היה באותה תקופה מר רייכמן (עמ' 5). בעמ' 8אומר מר לדר: "אני בהחלט לא יכול לזכור ספציפית את מהלך הדברים בקשר ללקוח אמסילי בשנות 1985- 1984למעשה אני מרענן זכרוני מתוך המסמכים". טענת בא-כוח הבנק, כי חוות-דעתו של המומחה אינה נסמכת על עובדות מוכחות, היא, איפוא, טענה בעלמא, כאשר מתברר כי דווקא הבנק לא הביא מטעמו כל ראיות שהן, למעט דפי החשבון, שהן הבסיס לחוות דעת המומחה. יתרה מזאת, בעמ' 17אומר המומחה מר חברון: "אנו מסרנו את כל החומר לבנק, ואם סבר הבנק שיש טעות בנתונים או בהקלדה יכול היה להגיש חוות דעת נגדית". מתברר מעדותו של מר חברון כי מדובר אמנם בחישובים פשוטים של ריבית, אך בכמויות עצומות של חישובים כאלה, שרק מחשב יכול לעשותם. על כן, השיטה להכנת חוות הדעת היא הקלדת הנתונים (ולא סריקה אופטית), אחר כך הקלדה נוספת לבדיקת התאמה, ואחר כך הרצת הנתונים לפי ההנחיות המוכנסות לתוכנת המחשב. כך נערך החשבון מחדש, באופן שהנתונים משתנים בכך שמתבטלות תכניות החיסכון, לרבות כל מה שקשור בהן, הן הזיכויים בגין ריבית הזכות והן החיובים בגין האשראי שנלקח לצורך הפקדת הכספים בהן, או ההלוואות שנלקחו לצורך מימונן (ראה הסבריו של מר חברון, עמ' 17-14). לו סבר הבנק-התובע, כי הנתונים או החישובים אינם נכונים, יכול היה לערוך חוות-דעת משלו, על פי אותם העקרונות - היינו, ביטול השפעתן של תכניות חיסכון - ולהציגה לפני בית המשפט. באין חוות-דעת כזאת, עומדת לפני בית המשפט חוות-דעת אחת ויחידה, היא זו של מר חברון מחברת "שגיא", אשר לאחר שהסביר לבית המשפט את דרכי הכנתה, לא ראיתי כל סיבה שלא לקבלה, במיוחד לאור חוות-דעת נגדית מצד הבנק. טענות בא-כוח הבנק, כי החישוב מביא לאבסורד משום שהחשבון מגיע ליתרות זכות, אין להן כל בסיס. לו רצה לטעון טענות מעין אלה, היה עליו להגיש לבית המשפט חוות-דעת של מומחה מטעמו. אין לי ספק, כי הבנק שלרשותו עומדים כל האמצעים, המשאבים והנתונים, יכול היה לעשות כן בקלות רבה יותר מאשר הנתבעים, שהם אנשים פרטיים, בעלי אמצעים דלים לאין שיעור מאמצעי הבנק. לא יכולה להיות מחלוקת, איפוא, כי לו אכן לא היו נלקחות תכניות החיסכון, היה החשבון ביתרת זכות ולא ביתרת חובה. השאלה היחידה שיש לדון בה היא, אם אמנם מדובר בהתניית שירות בשירות, או בהתנהגות שלא בתום-לב מצד הבנק, או שמא מדובר בעיסקה לגיטמית, שבה הלקוח, אשר אין לרשותו כל ביטחונות, נאלץ להרע את מצבו על ידי לקיחת תכניות חיסכון, כל זאת לשם המשך קיום עיסקו, שאחרת לא יוכל להמשיך ולקיים את עיסקו. דומני שהתשובה לשאלה זאת מצויה בסעיף 7לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), הקובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי שירות בקניית שירות אחר, או נכס ממנו או מאדם אחר, שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". לסעיף זה ולעצם הסוגיה התייחס בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט זילר (כתוארו אז) בת"א 1245/85 [1] בל"ל נ' גולאר, נספח א' לסיכומי הנתבעים). אומר שם השופט זילר (בעמ' 7): "לא יכול להיות ספק שלא היתה זאת העת לפי כל קנה מידה הגיוני להשקעה בתכניות חיסכון ארוכת טווח... בסיטואציה כזאת כמעט שיחול הכלל של הדבר בעד עצמו, במובן זה שאם יש שני צדדים לעיסקה, כשלאחד מהם אין אספקט של העיסקה כדאי, מן הסתם שהוא כדאי למשנהו". ובהמשך: "מעשה זה ראוי לגינוי, הבנק מצווה לנהוג בתום לב ויושר עם לקוחותיו, קשה לאמור שדרך שיווק זאת של תכניות חיסכון תואמת את הדרישות הללו. ואולם יתרה מזאת, חוק הבנקאות (שירות ללקוח) , קובע בסעיף 7, כי תאגיד בנקאי לא יתנה שירות בהקניית שירות אחר אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. קשר עיסקי בין תכניות החיסכון לבין מתן אשראי לא קיים, והטיעון הבלתי הגיוני שתוכניות חיסכון מהוות ביטחון לאשראי הוא טאוטולוגיה במובן זה שהכסף הוא ולו אשראי מאותו מקור, אינו מהווה בטחון לחלק האחר של האשראי..... מעשה זה של הבנק מהווה גם הטעיה במובן סעיף 15לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולו משום המעט שניתן לומר הוא שאי גילוי של המשמעות הכלילית של עיסקת חליפין זאת נופל במסגרת אי גילוין של עובדות, אשר לפי הדין הנוגע היה על הצד לגלותן, ואי גילוי כזה הוא הטעיה לפי אותו סעיף". איני סבור כי יש להרחיק לכת במקרה שלפניי ולומר כי היתה הטעיה מכוונת מצד הבנק, שכן מתקבל על דעתי כי מר אמסילי, כאיש עסקים בקי ומנוסה, הבין היטב את המשמעות הכלכלית של לקיחת תכניות החיסכון בעוד חשבונו נמצא ביתרת חובה. לא היה צורך איפוא בגילוי שכן הדבר היה ברור וגלוי. ואולם, משקבע המחוקק במפורש כי אין להתנות שירות בשירות כל עוד אין כל קשר עיסקי בין רכישת תכניות החיסכון לבין מתן האשראי, היה על הבנק לציית להוראה זו. אכן, דעתי כדעת כבוד השופט זילר, כי אין כל קשר עיסקי כזה. מה הטעם בלקיחת תכניות חיסכון, כאשר חשבון החברה נמצא ביתרת חובה, שהרי אין תכנית כזאת מגדילה בכהוא זה את הביטחונות העומדים לרשות הבנק. נהפוך הוא. ברור מראש כי התשואה על תכנית החיסכון תהיה תמיד נמוכה מהריבית אשר על הלקוח לשלם עבור חריגת האשראי שבה הוא נמצא, או עבור הלוואות הנלקחות לצורך רכישת אותן תכניות חיסכון (ראה בעניין זה גם עדותו של המומחה מר חברון, בעמ' 16שורה 4-6). ברור, איפוא, מראש כי מצבו של הלקוח יילך ויורע ובכך יורע גם מצב הביטחונות. לקוח מוכנס למעגל קסמים שאין ממנו מוצא. ככל שיילקחו יותר תכניות חיסכון, כך יגדל הפער בין הריבית שבה הוא זוכה לבין הריבית שבה הוא מחויב, ויתרת החובה תלך ותגדל. הכנסת הלקוח למעגל קסמים כזה, מהווה התנהגות שלא בתום-לב מצד הבנק ואסורה על פי סעיף 7לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). ראה בעניין זה גם דעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 789/87 [2] (בנק אוצר החייל נ' אילת סוכני מכס, נספח ג'). בעניין אחר, הבעתי כבר דעתי, כי "הפעלת לחץ על החברה כאשר היא ביתרת חובה לרכוש תכניות חיסכון באמצעות אשראי נוסף אשר יגדיל את יתרת החובה, ויגרור אחריו חיובי ריבית גבוהה יותר, מהווה התנהגות שלא בתום לב הגובלת בהטעיה" (ראה: ת"א 39940/92 [4] בנק דיסקונט נ' יריד המשקאות, נספח ד', בעמ' 7). בא-כוח הבנק טוען כי בא-כוח הנתבעים מצטט פסיקה של בתי משפט מחוזיים בלבד, ואילו הוא מפנה לפסיקת בית המשפט העליון. אלא שעיון בפסיקה המובאת על ידיו מראה כי אין היא מתייחסת כלל לסיטואציה כגון זו שלפנינו, בעוד שהפסיקה אשר הובאה על-ידי בא-כוח הנתבעים התייחסה לעובדות דומות למקרה שלפנינו. באין כל הלכה אחרת אשר נפסקה על ידי בית המשפט העליון, על בית-משפט זה להיות מונחה על ידי ההלכה אשר נפסקה בבתי המשפט המחוזיים, הן בירושלים והן בתל-אביב, כאשר אף המחוקק הביע דעתו בעניין זה. אני מקבל איפוא את טענת הנתבעים, כי היתה במקרה זה התניית שירות בשירות, נוכח היעדר הקשר העיסקי שבין רכישת תכניות החיסכון לבין מתן האשראי, ואלמלא נעשה כך היה החשבון עומד ביתרת זכות. אשר לטענה, כי לא נלקחה בחשבון הריבית שאותה יכולים היו הנתבעים לנכות כהוצאה: טענה זאת לא היתה מעולם בבחינת פלוגתא. לא מצאתי לה זכר בכתבי הטענות, ואף לו היתה נטענת היא לא הוכחה. היה על התובע להוכיח כי הנתבעים אכן ניכו ריבית כזאת, ולאחר שהוכיחו כאמור, היה עליהם להגיש חוות-דעת שבה יראו לבית המשפט את השפעת ניכוי הריבית על החישוב. דבר מכל אלה לא נעשה. נוכח דברים אלה, אני מקבל את טענת הנתבעים כי הבנק התנה שירות בשירות וכי אלמלא נהג כך, היה חשבון הנתבעת ביתרת זכות. אמנם, בכך ניתן היה לסיים את הדיון, אולם ראיתי לנכון לדון גם בטענתם השנייה של הנתבעים והיא, כי חויבו בריבית גבוהה מהמוסכם. ב. חיוב בריבית גבוהה מהמוסכם: הנתבעים טוענים כי הריבית החודשית מורכבת משלושה מרכיבים: א. הריבית הבסיסית - ריבית "הפריים", אשר היתה זהה לכל לקוחות הבנק. ב. תוספת סיכון - זוהי תוספת ריבית הנקבעת לכל לקוח בנפרד, ואשר לא ניתן לשנותה אלא בהסכם בין הבנק לבין הלקוח. ג. ריבית חריגה - המתוספת לשני המרכיבים הראשונים, והמחויבת לגבי משיכות-יתר מעבר למסגרת האשראי המאושרת. טענת הנתבעים היא כי הריבית המוסכמת, היינו, תוספת הסיכון, היתה אמורה להיות %2, כאשר בפועל עולה, מבדיקת דפי החשבון, כי הלקוח (היינו הנתבעת 1) חויבה בריבית גבוהה יותר. הרצת הנתונים בתוכנת המחשב של חברת "שגיא" הראתה, כי לו היה החשבון מחויב בתוספת סיכון של % 2בלבד, היה ההפרש בין חישובו הבנק לבין חשבון של המומחה מטעם חברת "שגיא" מגיע לסך של 537, 112ש"ח. הבנק-התובע חוזר גם כאן על טענתו, כי חוות הדעת אינה נסמכת על נתונים מוכחים. עוד טוען בא-כוח הבנק, כי הנתבעת קיבלה מדי פעם את דפי הבנק, מהם ניתן היה לראות באילו שיעורי ריבית חויבה. משקיבלה אותם דפים ולא מחתה, למרות שיכולה היתה לעשות כן, היא מושתקת מלטעון טענה זאת. ראשית, לעצם החישוב ולנתונים שחוות הדעת נסמכת עליהם. גם כאן אין לי אלא לחזור על מה שנאמר לעיל. הבנק לא הביא מטעמו כל חוות-דעת אחרת, ולא הציג נתונים הסותרים את נתוני מר חברון מטעם חברת "שגיא". הדרך שבא הלך המומחה היתה כדלקמן: תוספת הסיכון אותרה על ידי הפחתת אחוז הריבית הבסיסית מהריבית הכוללת שחויבה בחשבון, כאשר ריבית החובה היתה מפורדת ממילא בדפי החשבון מן הריבית החריגה (ראה בעניין זה עדותו של מר חברון, בעמ' 22). אשר לנתונים בדבר הריבית המוסכמת, אין מדובר בהסתמכות על דברי מר אמסילי בלבד, אלא בהסתמכות על מסמכיו של הבנק עצמו, המאשרים את סכום הריבית שהיתה בחודש מרץ 1984, שהיא % 2בלבד. מאז אותו מועד, לא התקבלה כל הודעה על שינוי בריבית המוסכמת (תוספת סיכון) ואף לא הוצג על ידי הבנק כל מסמך המאשר כי התקבלה הודעה כזאת. הדרישה מהנתבעת כי באמצעות חשבונות הבנק תאתר את גובה הריבית המוסכמת הינה דרישה בלתי-אפשרית. קשה לקבל כי לקוח, אפילו יהיה מומחה ואיש כספים, יכול לאתר את מרכיב תוספת הסיכון מתוך הריבית הכוללת, שהרי לצורך זה נדרשת תוכנת מחשב מתאימה, אשר תריץ את הנתונים ותגיע לגובה הריבית המוסכמת. יתירה מזאת. הוגש על ידי הנתבעים החוזר נ/ 3בו נאמר בסעיף 3(ב) : "תוספת האחוזים תהיה קבועה, והשינויים בשיעורי הריבית החודשית יהיו אך ורק תוצאה של שינויים בשיעורי הריבית הבסיסית". באותו חוזר נאמר שהתוספת תנוע בין % 0.1ל-% 2(בסוף סעיף 3(ב)). בהמשך הוסבר, כי על הבנק להודיע על שיעור הריבית המוסכם לכל לקוחותיו, שיעור שיהיה קבוע ובלתי משתנה. ברור מהחוזר כי במקרה של שינוי, יש להחתים כל לקוח על טופס 32במהדורה החדשה (טופס להקצאת אשראי, ראה דוגמה-נ/1), היינו, להגיע עימו להסכם חדש. אין חולקים, כי הלקוח (הנתבעת) לא הוחתם על טופס המציין כי תוספת הריבית תהיה מעל %2, ומכאן שהבנק נהג בניגוד לנוהליו. מתוך דפי הבנק איתר המומחה מר חברון את תוספות הריבית שנגנבו בפועל, ואשר הגיעו לשיעורים הגבוהים מ % 2מפעם לפעם (ראה סעיף 7לחוות-דעת נ/ 7המצויה בבקשת הרשות להתגונן). החשבון שוחזר על ידי הרצת הנתונים מחדש לפי אחוז תוספת סיכון קבוע בסך %2, והתוצאה היתה הפרש של מעל ל 000, 112ש"ח לטובת הנתבעים. לו סבר הבנק כי החשבון מוטעה, לא היה כל קושי מצידו להמציא חוות-דעת נגדית המפרטת את החישוב על פי הבנק, בהנחה שתוספת הסיכון היא קבועה ובסך % .2לא יכולה להיות איפוא מחלוקת בדבר נכונות חישוב הנתבעים. הבנק לא רק שלא הציג גירסה אחרת, אלא שלא הביא את פקיד האשראי דאז, והסתפק בעדותו של מר לדר, שהיה בתקופה האמורה פקיד זוטר, ולא יכול היה לומר דבר מעבר למסמכים שלפניו. מר לדר לא יכול היה לאשר כי נשלחו לנתבעים הודעות חיוב בריבית (עמ' 7) ואף לא הוצגו הודעות כאלה. מסקנתי היא איפוא כי לא נשלחו הודעות כאלה לנתבעים. מאידך גיסא אין חולקים כאמור כי לא הוחתמו על כל הסכם כגון טופס 32, החדש בעניין זה. בת"א 89/94 [3] (נספח ט') אומר בית המשפט בעמ' 4של פסק הדין (כבוד השופט גינת): "לא מצאתי בחומר הראיות ראיה כל שהיא, המעידה על כך שהנתבע היה רשאי לשנות את שיעור תוספת הסיכון על דעת עצמו, ולראות בשתיקת הלקוח מעין הסכמה לשינוי". דעה זאת בכל הכבוד מקובלת עליי, מה גם שמר לדר מודה כי תוספת הסיכון אינה מפורטת כלל בהודעות אלה. במילים אחרות: אפילו היתה הנתבעת מקבלת הודעות מעין אלה, כיצד יכולה היתה לדעת מהי התוספת החדשה? אשר לטופס ת/ 9(א), הוא טופס פתיחת החשבון, בו מופיעה התחייבות כללית לבדוק את העתקי החשבונות הנשלחים מפעם לפעם ללקוח, ושבו נאמר כי במקרה של אי-הודעה או מחאה לבנק, תהיה בכך הודאה בנכונותם של אותם חשבונות, מתברר כי הנתבעת לא הוחתמה כלל על המסמך. מכאן שאין כל צורך לדון בשאלה אם מדובר בתנאי מקפח על פי חוק החוזים האחידים. לכל אלה מצטרפת עדותו של מר אמסילי, אשר טען כי פנה למנהל הסניף ושאל אותו איזה אחוז ריבית הוא משלם. התשובה היתה, כי הריבית שמעל הפריים הינה % 2(ראה עדותו בעמ' 29). נוכח כל אלה, אין לי אלא לקבוע כי הבנק הפר את הנוהלים שקבע הוא עצמו, ובניגוד להם, שינה את הריבית המוסכמת (תוספת הסיכון) ללא הסכמת הלקוח וללא הודעה ללקוח, ובכך הפר את הסכמיו עם הנתבעת. הנזק שנגרם לנתבעת, מגיע על פי חישוב מר חברון לסך של 537, 112ש"ח. נוכח קביעותי לעיל, המביאות לכך כי חשבונה של הנתבעת היה אמור להיות ביתרת זכות בתאריך נושא התביעה, אין לי אלא לדחות התביעה. אני מחייב את התובע בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 000, 30ש"ח בצירוף מע"מ, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום. תוכנית חיסכון