קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בין שכנים: 1. התובע והנתבע הם שכנים בבית הרשום כבית משותף. בשטח החצר הכולל ברכוש המשותף של הבנין ישנו עץ ערבה. התובע נוהג בזה מס' שנים לגזום את ענפי העץ מידי שנה לפני חג הסוכות כדי למכור את הערבות לעשיית לולבים. הנתבע מתנגד לכך, ולטענת התובע, כאשר נגשו אל התובע אנשים לקנות ממנו ערבות, צעק הנתבע לעבר האנשים כי הערבות גנובות. התובע החליט להגיש תביעה כנגד הנתבע בגין הוצאת לשון הרע, והוא מעמיד את תביעתו על סכום של 8,000 ש"ח. הנתבע הגיש תביעה שכנגד, גם היא בעילה של הוצאת לשון הרע, בטענה שהתובע מקלל מבזה ומשפיל אותו ואת בני משפחתו באופן קבוע בנוכחותם של אנשים אחרים. גם הנתבע מעמיד את תביעתו על סכום של 8,000 ש"ח. 2. מטעם התובע, העידו התובע בעצמו, נכדתו ובתו. שלושתם העידו על כך שהנתבע הבריח קונים פוטנציאלים בכך שצעק שהערבות גנובות. הנתבע העיד והביא שני עדים נוספים אך עדי הנתבעים (מלבד הנתבע) התיחסו לתביעה שכנגד בלבד. באשר לתביעה, אמר הנתבע בעדותו את הדברים הבאים, "אמרתי לו תדע לך שכל מה שאתה עושה פה זה גניבה וגזל ואת החלק שלי אני לא מרשה לך למכור. מי שהיה שם שמע את זה. הילדים שלי שמעו. באותו רגע באותו מעמד אף אחד לא בא לקנות ערבות. (עמ' 2 ש' 6-8)". בהמשך עדותו, טען הנתבע שמלבד קרובי התובע לא באו עדים כדי להעיד על כך שהם לא קנו ערבות בגלל דבריו של הנתבע. 3. לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965, לשון הרע היא דבר שפירסומו עלול, בין היתר, להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לפגוע בעסקו. לפיכך אין קושי להגדיר את דבריו של הנתבע כלשון הרע. באשר לפירסום, לפי סעיף 2 (ב) (1) לחוק הנ"ל, רואים כפירסום, בין היתר, לשון הרע בעל פה אשר הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. נתבע בעדותו, כאמור, הכחיש שהוא דיבר בנוכחות אנשים זרים, אולם בכתב הגנה שלו, כותב הנתבע, "... ורק לשני אנשים שבאו לביתי לשאול אמרתי להם שיש בעיה בעץ הזה שהוא משותף ומבחינת הלכה יש בזה בעיה". השילוב של שני הדברים - מחד, הודאה באימרת לשון הרע תוך הכחשת הפירסום, ומאידך הודאה בפירסום (לפחות לשני אנשים זרים) ו"ריכוך" הלשון הרע, מביא אותי למסקנה שיש להעדיף את גירסת התובע על כך שהנתבע צעק "ערבות גנובות" בנוכחות אנשים זרים. בכך מתמלא התנאי של הפירסום. 4. בפי הנתבע טענת הגנה שהיא טענת "אמת דיברתי". סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי..." האמת, אליבא דנתבע, היא שהתובע גנב את הערבות. הנתבע הסביר שיש לענין השלכה הילכתית כי אסור לציבור להשתמש עם ערבות גנובות. התובע לא חלק על כך. לפיכך מתקיים התנאי השני בהגנה לפיו לפירסום יש ענין ציבורי. נותר לבדוק אם הפירסום היה אמת. 5. המושג "גניבה" מוגדר בסעיף 383 לחוק העונשין התשל"ז 1977- כנטילה ונשיאה של דבר הניתן להגנב, "בלי הסכמת הבעל", במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע. היסוד השנוי במחלוקת במקרה הנדון הוא היסוד של "בלי הסכמת הבעל". כדי לבחון את היסוד האמור, עלינו לשוב לתחום של המשפט האזרחי. העץ, כאמור, נמצא בתחומי הרכוש המשותף של הבנין. הנתבע צירף לכתב הגנה העתק תוכנית הבית המשותף שבה מופיע "שטח חצר". התובע לא הכחיש שהעץ נמצא בחצר של הבית. לפי סעיף 52 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969, שטח הקרקע שמסביב לבנין המשותף שבתחומי הבית המשותף, נחשב "כרכוש משותף". לפי סעיף 55(א) לחוק המקרקעין, לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסוים ברכוש המשותף של אותו בית משותף. לפי סעיף 12 לחוק המקרקעין, הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה, לפיכך העץ הוא חלק מהרכוש המשותף, ולכן לכל בעלי הדירות חלק בלתי מסוים בו. התובע טען שהוא זה אשר נטע את העץ, אולם סעיף 12 סיפא מבהיר שאין נפקא מינה מבחינת הבעלות אם "המחוברים" נבנו, נטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר. הבעלות המשותפת בעץ אינה בהכרח מסבירה את סוגית הבעלות על ענפי הערבות, אבל מהווה נקודת מוצא לפיתרון הסוגיה. היות והעץ שייך לבעלי הדירות בבעלות משותפת, יוצא שגם הענפים המנותקים ממנו, ברגע ניתוקם, שייכים באותה מידה לבעלי הדירות. אולם ברגע שהענפים מנותקים, הם מפסיקים להיות "מקרקעין". לפי סעיף 1 לחוק המקרקעין, "מקרקעין" הם "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". מנגד, קובע סעיף 1 לחוק המטלטלין תשל"א 1971 כי "מטלטלין" הם "נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין". המסקנה היא שהערבות הן מטלטלין שחוק המטלטלין חל עליהם. בדומה לחוק המקרקעין, קובע סעיף 9(א) לחוק המטלטלין כי במטלטלין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו בשיתוף מתפשטת על מלוא המטלטלין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם. סעיף קטן (ב) קובע כי חלקיהם של כל אחד מהשותפים במטלטלין, חזקה שהם שווים. במקרה הנדון, למרות השותפות בנכס, אין הסכם שיתוף בין השותפים לגבי הערבות. במצב שכזה, קובע סעיף 9(ה) לחוק המטלטלין כי יחולו הוראות מסוימות בחוק המקרקעין גם על שיתוף במטלטלין. הוראה זו מחזירה אותנו אל חוק המקרקעין ולסעיפים 30, 31, 34(א) ו35- לחוק. לפי הוראות אלו, רק בעלי רוב החלקים בנכס ראשי לקבוע דבר בנוגע לשימוש הרגיל בו. דבר החורג משימוש רגיל טעון הסכמת כל השותפים לנכס. כל שותף רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש בנכס שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. שותף גם רשאי, ללא הסכמת יתר השותפים, להעביר חלקו בנכס המשותף או לעשות בחלקו עיסקה אחרת. כל שותף גם זכאי לחלק מפירות הנכס המשותף לפי חלקו בנכס. המסקנה מההוראות הנ"ל היא שכל בעלי הדירות בבנין הם בעלים במשותף בעץ ובענפיו. התובע רשאי לקחת, ללא הסכמת יתר בעלי הדירות, את חלקו היחסי מענפי הערבות. במקרה הנדון, הגעתי למסקנה שהתובע לקח יותר מחלקו, וזאת על פי עדות הנתבע, שלא הוכחשה על ידי הנתבע, לפיה לקח התובע גם את חלקו של הנתבע. לכן, צדק הנתבע בטענתו שהתובע "גנב" את הערבות, ולפיכך עומדת לו ההגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. 6. עד כאן, מבחינת הדין האזרחי. במקרה הנדון, חשוב גם לבדוק את עמדת ההלכה היהודית לגבי סוגיה זו. לא זו בלבד ששני המתדיינים הינם יהודים דתיים אלא שלעמדת ההלכה חשיבות לגבי ההגנה לפי סעיף 14 ככל שמתיחס לענין הציבורי שבפירסום: הכוונה היא שאם ההלכה היהודית מתירה מכירה ורכישה של ערבות גנובות, אז ניתן לגרוס כי אין ענין לציבור בפירסום, כי עצם הגניבה אינה צריכה להשפיע על החלטת הרוכשים לקנות את הערבות מהתובע. ככל שהצלחתי לברר, עמדת ההלכה בסוגיה זו היא כדלקמן: מצות נטילת ארבעת המינים בסוכות נחלקת לשני רבדים שונים. ביום הראשון- קיימת מצוה מיוחדת של נטילת ארבעת המינים השייכים לנוטל, משום שכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון", והגמרא מפרשת "לכם - משלכם". חובה זו אינה קיימת בשאר ימי החג. ראה למשל ברמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב, פר' ז' הלכה י"ג. לפיכך שותפים בארבעת המינים אינם יוצאים ידי חובה ביום הראשון, עד שיתן אחד את חלקו לשני במתנה, וזאת משום שלולב של שותפים אינו שייך באופן מלא לאף אחד מהם (ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנ"ח סעיף ז'). לגבי ארבעת המינים גזולים בשאר ימי החג, כותב השולחן ערוך אורח חיים סי' תרמ"ט סע' א כי: "כל ארבעת המינים פסולים בגזול ובגנוב... ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון". בבסע' ה' כותב השולחן ערוך באופן החלטי וללא הסתיגות ש: "כל אלו שאמרנו שהם פסולים... או מפני גזל או גניבה, ביום טוב ראשון בלבד, אבל בשאר הימים הכל כשר". דעה אחרת היא דעת הרמ"א (המחייב את האשכנזים) לפיה: "הגה: ויש פוסלים בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג". המסקנה היא שהשימוש בארבעת המינים גזולים בשאר ימי החג, (ויש לזכור שלפי כתב התביעה מדובר בערב הושענא רבא - לקראת סיום החג) אינו אסור לדעת השולחן ערוך, וגם לדעת הרמ"א האיסור אינו מין האיסורים שאינם שנויים במחלוקת, מעמדו הוא "ויש פוסלין... והכי (כך) נהוג". עינינו רואות שיש עמדות שונות בהלכה בסוגיה זו, ואף דין שונה בין האשכנזים לבין הספרדים. בין כך ובין כך, עצם המידע על מקור הערבות הוא בעל ענין ציבורי לקהל קונים לא מזוהה מאחר ויתכן וימצא בין אותו קהל קונה שלגביו קיים איסור בשימוש בערבות גנובות. 7. באשר לתביעה שכנגד, העיד הנתבע ושני עדים שהביא מטעמו (אחד שכן ואחד חבר שגר במקום אחר) ששמעו את התובע מקלל את אשתו של הנתבע ואת ילדיו. התובע כלל לא התייחס לענין בעדותו ולא טרח להגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד. כמו כן, התרשמתי מהתנהגות התובע באולם בית המשפט שהוא בעל המזג המתאים להאשמות שהועלו נגדו. דבריו של התובע התייחסו לאשתו ולילדיו של התובע אך היה בהם כדי להשפיל ולבזות את הנתבע עצמו. לפיכך אני קובע שהתובע ביצע עוולה של הוצאת לשון הרע כנגד הנתבע. בשל הפגיעה בשמו הטוב של הנתבע (התובע שכנגד), אני פוסק לו בדרך של אומדן, וכפיצוי מרתיע, פיצוי בסך 1,000 ש"ח. 8. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומכיר בתביעה שכנגד. התובע (הנתבע שכנגד) ישלם לנתבע (התובע שכנגד) פיצוי בסך 1,000 ש"ח בתוספת 100 ש"ח הוצאות משפט.לשון הרע / הוצאת דיבהסכסוך שכנים