קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות מאש צה''ל של תושב מחנה פליטים: 1. תביעת נזיקין בעקבות מותו של המנוח ז"ל. 2. רקע עובדתי. המנוח, תושב מחנה הפליטים מגאזי שליד עזה, נורה למות ביום 30.1.90. בן 31 היה במותו. בישיבה מיום 23.4.98 הוסכם כי המנוח נורה למוות מאש חיילי צה"ל. נשארה תלויה ועומדת מחלוקת בענין החבות. ובהמשך, אם תקבע חבות, תעלה ותבוא לדיון שאלת גובה הנזק. 3. אותה עת שעת לילה היתה, והאזור כולו היה נתון בעוצר. שלושה, והמנוח בניהם, הפרו את העוצר ונראו משוטטים ברחוב. משנדרשו לעצור החלו השלושה נמלטים. וכך מתאר החייל חיים את אשר ארע: "ת. נתבקשתי להגיע עם הכח לאזור אחר במחנה הפליטים. הלכנו בסמטאות כאשר אני מוביל את הכח. הכח מנה בין 9-10 איש. כאשר הגעתי לאזור של סמטה הצצתי מעבר לסמטה וראיתי מולי 3 דמויות. מיד צעקתי בערבית "ווקף" - עצור, בו במקום השלושה הסתובבו והתחילו לברוח. התחלתי לרוץ אחריהם כאשר אני שוב צועק לעצור בדרך. ואני יורה כדור אחד באוויר לבצע נוהל מעצר חשוד. מתוך שלוש הדמויות שתיים נעלמות ואני מצמצם טווח לכיוון הדמות השלישית. ככל שאני מתקדם אני מצמצם את הטווח ומחליט לא לירות לכיוון רגליו על פי הנוהל. אחזתי בו בידי השמאלית היות ובידי הימנית אחזתי בנשק שהיה דרוך. בשלב זה מתפתח מאבק ביני לבין החשוד. המאבק היה קשה מאוד, האיש היה חזק מאוד וגבוה ממני. כאשר אני למעשה נאבק בו רק ביד אחת כאשר הנשק בידי. בשלב מסויים החשוד אחז בקנה של הנשק וברצועה של הנשק, כאשר ניסה להפיל אותי ולחטוף את הנשק... החיילים שהיו אמורים להיות מאחורי כנראה לא צמצמו את הפערים, ואז צעקתי לעברם שאני צריך עזרה. בשלב הזה הוא הצליח להתחמק מאחיזתי תוך שנקרע המעיל שלו... זכור לי שביצעתי ירי לכיוון רגליו. למיטב הבנתי לא אני פגעתי בו. אני נפלתי. בשלב זה הגיעו החיילים שלי וראו אותי על הרצפה והם ביצעו ירי של מספר יריות איני יודע כמה. כאשר התאוששתי לאחר מספר שניות צעקתי לחדול אש... עברתי לראש הכוח ועשינו סריקה לפנים כאשר כמה עשרות מטרים לפנינו זיהינו דמות שוכבת על הבטן. כאשר הארתי עם פנס זהיתי חור בגב עם דימום מיד הזעקתי חובש בקשר. החובש הגיע וקבע שמצבו לא נראה טוב. בהמשך הועבר החשוד לבדיקה על ידי רופא צבאי שקבע את מותו". [עמ' 22,23]. 4. גירסה דומה ביסודותיה אנו שומעים מפי החייל צביקה. ושוב בלשונו של נותן העדות: "עם חשיכה הצבא הטיל עוצר במחנה הפליטים... פגשנו עוד קבוצה של שלושה אזרחים. מפקד הצוות ביקש מהם לעצור. הם לא נענו. היתה קריאה שנייה לעצור ואז הם התחילו בריצה... התחיל תהליך של מרדף עם צעקות לעצור. צעקו עצור בערבית. אחד החיילים ביקש רשות לירות באוויר ממפקד הכוח. בהתאם לנוהלים היתה יריה באוויר. אני לא זוכר מי הבחור שירה במהלך המרדף. הכל היה בשלבים של ריצה. נוצר פער בין האנשים. כל הקבוצה רצה ונוצר מרחק בין אחד לשני. בשלב מסויים הצליח חיים לתפוס את האחרון משלושת האנשים שברחו... בשלב מסויים שמענו צעקות עזרה מחיים שנגיע מהר לעזור לו... כאשר הגעתי לשטח ראיתי את ההתגוששות ביניהם. היה מצב שראיתי את הבורח בהתגוששות מחזיק בכוח בנשק שהיה תלוי על חזהו של חיים. אנחנו הספקנו בזמן הזה להתקרב ואז היה שלב שהמגע ביניהם התנתק והבורח המשיך את בריחתו מהכוח. היה שלב של קריאה לעצור היה שלב של יריה באויר ועוד שלב של עצור או שאני יורה. והיתה יריה אחת או שתיים לכיוון הבחור שברח. הכיוון היה לכיוון הנמלט בחלק התחתון של גופו" [30]. 5. תמונה דומה נצטיירה גם מפי העד "שאול" [ראה בעמ' 36]. אוסיף מדבריו אך זאת: "... כאשר התחיל לברוח עם משהו ביד, הבנתי שהוא לקח לחיים את הנשק. עד אז הנשק היה נצור. דרכתי את הנשק ויריתי 2 או 3 כדורים לכיוון הרגליים. אני חושב שהכדור השני [פגע] בחלק התחתון של הישבן במפשעה". [36]. קודם לכן ספר אותו עד [37] כי המתגושש עם "חיים" נראה מחזיק משהו ביד. בפועל נמצא כי אותו משהו שנראה לעד כמו נשק, לא היה אלא שרוול של מעיל שנקרע "וזה נראה בלילה כאילו נשק בידיו". 6. אין אני רואה כל סיבה שלא לאמץ את תאור הארוע כפי שהוא עולה מתוך עדויותיהם של החיילים שכונו לעיל חיים, צביקה ושאול. על אף כן נראה כי "שאול", אחד מחיילי אותה יחידה, הרחיק לכת עד לדרגה שיש בה מידה של רשלנות שחבים עליה. אבאר עצמי. קיימא לן. "הלל אומר... ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" [אבות פרק ד' משנה ה']. המעשה נבחן אמנם לפי אמות מידה אוביקטיביות. אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלה שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת מעשה, ולא אלה שנתבררו רק לאחר מעשה ואשר לא היה בגדר הצפיה הסבירה, ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים. [ראה ע.פ. 486/88, אנקונינב נגד התובע התבאי הראשי, פד"י מ"ד (2) בעמ' 379]. 7. לנו ענין בארוע בו בקשו לעצור חשודים, שנראו מפרים את העוצר. משהבחינו בכוח הבא לקראתם, החלו בורחים מפני החיילים. אלה האחרונים החלו דולקים אחרי הבורחים, על מנת לעצור אותם. ולא הרי בורח מפני החייל כהרי זה המבקש לפגוע בחייל. בענין כגון זה, האיזון בין הצורך לקיים סדר תקין, על ידי מעצר חשודים או עבריינים, לבין החובה להיזהר ככל האפשר מקיפוח חיי אדם או פגיעה חמורה בו, נוטה באופן ברור לכיוון ההקפדה על חייו של העברין או החשוד ושלמותו. זוהי הסיבה לדרישת נוהל מעצר חשוד לירי בודד, שבו מקובל הרעיון שלאחר כל יריה בודדת, יבחנו הדולקים אם הושגה המטרה בטרם ירו כדור נוסף. [ראה ע.א. 3684/98 מדינת ישראל נגד ואויד באדר אלחלייל ואח', תקדין עליון כרך 99(ב) תשנ"ט- 1999 בעמ' 1332]. 8. אין להטיל כל דופי במעשיהם של "חיים" ו"צביקה". שני אלה פעלו על פי ההנחיות התואמות נוהל מעצר חשוד או עברין. לא כן בהתיחס ל"שאול". הלה דרך את נשקו וירה צרור של לפחות שלושה כדורים אל תוך החושך, אל עבר המנוח שהמשיך לברוח מפני החיילים. אחד מתוך אותם שלושה כדורים, שנורו בצרור אחד, פגע במנוח בגבו וגרם למותו. ירי אשר כזה, צרור במקום בודדת ועוד אחרי חשוד הבורח מן החייל, עומדים בסתירה לנוהל מעצר חשוד או עברין. וראה שם גם הגדרת המונח "חשוד". 9. ואף ש"שאול", עשה שלא כהוגן, אין אני מוכן ליחס לו את מלוא האשם. אין להתעלם מפעלו של המנוח, שלא נענה לקריאות החיילים לעצור. ומשנתפס, החל להאבק עם חיים. ברגע שעלה בידיו להשתחרר ממנו, הוא המשיך במנוסתו אל עבר הסמטאות שבמחנה. עמדתי היא שחלק מהרשלנות יש ליחס למנוח. חלק זה עולה להבנתי בנסיבות, כדי שליש מן השלם. 10. סוף דבר בפרק של חבות. אני קובע כי יש ליחס לנתבעת אחריות לארוע נשוא התביעה ואחריות זו מגעת כדי שני שליש מגובה הנזק. מקרי מוותצבאמשרד הפניםחוק הנזיקים האזרחייםפליטיםצה"ל