קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מס שבח על מכירת זכות חכירה ל-3 שנים: .1בערר זה עסקינן בהסכם מיום 6.4.81, שנערך בין עזבון המנוח ראובן שלייאר ואלמנתו - היורשת היחידה פניה שלייאר, (להלן "המוכרים") לבין דוד עטיה ושלום שרבט (להלן "הקונים"), לפיו נמכר לקונים משק חקלאי במושבה מגדל הכולל, בין היתר, נכסים שחלקם רשומים בבעלות המנוח וחלק הימנם הינם בחכירה הרשומה באגודה החקלאית מגדל, על שם המנוח. מאחר ומנהל מס שבח מקרקעין ראה בכל הנכסים שפורטו בהסכם זכויות במקרקעין, שעליהן חל חוק מס שבח מקרקעין ובהתאם לכך קבע את השומה, עתרו הקונים-העוררים. להורות למנהל מס שבח לקבוע, כי יש לשלם את המס בהתאם לחוק רק על החלקה שבבעלות המנוח ולא על הנכסים הרשומים בחכירה באגודה מגדל. .2אכן האגודה החקלאית מגדל מחזיקה במקרקעין נשוא ערר זה עוד מלפני קום המרינה (נ/2), ובידה הסכם חכירה ממינהל מקרקעי ישראל, כשהאחרון הימנו הינו מ-4.12.80, והמנוח נמצא ברשימה של חברי האגודה שצורפה להסכם זה, אשר להם זכויות במקרקעין אלה, ואין ספק שהמנוח מחזיק כהן ככר תקופה ממושכת שההסכם מתחדש מדי פעם בפעם. אך לכל זה אין כל נפקות לצורך ההכרעה אם מדובר ב"זכות במקרקעין" בהתאם לחוק הואיל "כשהגדיר המחוקק - זכות במקרקעין הוא בחר כמבחן לא את אורך התקופה שבה מחזיק האדם בפועל ולא את ציפיותיו של הקונה לגבי העתיד אלא את זכותו המשפטית של בעל הזכות, בין אם זו זכות שבדין או זכות שביושר" (ע"א 340/76 אדית ורן גרד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, בעמ' 786[1]). התוצאה היא, כי אין כל משמעות לעובדה שמינהל מקרקעי ישראל רואה בהסכם האגודה עם המינהל חוזה קבע ולא חוזה זמני (עדותו של יעקב שריד, מנהל מחלקת החוזים במינהל), או כי קיימת כוונה במינהל לחתום עם האגודה הסכם לתקופה ארוכה, אך הסכם כזה טרם נחתם רק עקב סיבות טכניות, כטענתו, והקובע הוא נוסח ההסכם שנערך בין המינהל והאגודה, שממנו עולה בבירור שהמקרקעין הוחכרו לתקופה של שלוש שנים בלבד, לתקופה מ- 1.10.80עד .30.9.83 בנסיבות אלה ברור, כי מאחר והחוק קובע במפורש את החבות בתשלום המס במכירת "זכות במקרקעין", ו"זכות במקרקעין" הוגדרה בסעיף 1לחוק [3] כבעלות או חכירה לתקופה העולה על עשר שנים, בין שבדין ובין שביושר, לכן את מכירת המקרקעין שהיו כחזקת המנוח בחכירה לתקופה של שלוש שנים בהתאם להסכם עם המינהל, אין לראות כמכירת "זכות במקרקעין" בהתאם לחוק, וכך יש לשלם המס רק בגין נכסי המקרקעין שהיו בבעלות המנוח. נדגיש עוד זאת, כי גם אם ברור שהאלמנה-המוכרת לא היתה רשומה כחוכרת המקרקעין מהאגורה, אין כל ספק ספיקא, כי מכוח היותה היורשת הבלעדית של המנוח, הינה זכאית לבוא בנעליו של המנוח ואין כל נפקא מינה בכך שצו הירושה ניתן לאחר שנערך הסכם המכר עם הקונים (ראה גם עדותו של שריד יעקב עמ' 4לפרוטכול), וכל מה שנמכר היו אותן הזכויות שהיו למנוח ותו לא. לכן, אם למנוח היתה רק זכות במקרקעין לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים בהתאם להסכם כנ"ל, הרי גם למוכרים אותה זכות ורק זכות זו נמכרה לקונים, וכך אין כל מקום לחיוב במס בהתאם לחוק, אלא רק על המקרקעין שהינם בבעלות המנוח. מכל מקום, אין כל דמיון בין ענין זה ו-ע"א 313/69, מנהל מס שבח מקרקעין נ' ד"ר ס. וולף ואח' [2], שעליו הסתמכה באת-כוח המשיכה, הואיל ושם הוקנתה למוכר זכות לקבל חכירה מהמינהל לתקופה העולה על עשר שנים, ואילו כאן, כל שנקבע בהסכם עם המינהל היה כי מדובר בחכירה לתקופה של שלוש שנים, בעוד שבתום תקופת החכירה חייב החוכר לפנות את המקרקעין ולהחזירם למינהל, אלא אם יוסכם בכתב אחרת (סעיף 13להסכם עם המינהל). .3לאור כל זאת, הננו מקבלים הערר ולפיכך יש לערור השומה מחדש, בהתאם להוראות פסק-דין זה. הננו מחייבים את המשיבה בהוצאות העוררים וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 000, 5שקל בצרוף מע"מ. מכירת זכויותמיסיםמס שבחחכירה