קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין בעל כנגד אשתו: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בתיק פלילי 98/384. כתב האישום מייחס למשיב עבירות אינוס, נסיון לאינוס, מעשה מגונה, תקיפת בן משפחה, איומים וכן שימוש בסם מסוכן. המתלוננת היא אשתו של המשיב. מערכת היחסים בין בני הזוג שנישאו לפני 8 שנים - מעורערת. לטענת האשה, המשיב (משתמש קבוע במריחואנה) מאלצה לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה, מכה אותה, משפילה ומאיים שיהרגנה. הטענות אודות התנהגות המשיב מפורטות בסעיף 2 לפרק העובדות של האישום הראשון. בסעיפים 4-3 של אשום זה, מתוארת עבירת אינוס, שלפי הנטען, התרחשה ביום 7.12.98 בשעה 05: נ00 לפנות בוקר. המשיב, כך נאמר, העיר את אשתו משנתה, דרש לקיים עמה יחסי מין ומשסרבה אנס אותה, ע"י כך שהחזיק בכח את ידיה ורגליה, הפשיט את בגדיה ובעל אותה עד שבא על ספוקו. האשום השני מתאר אירוע שלפי הנטען התרחש ביום 11.12.98 לפנות בוקר. במועד זה, כך נאמר, הנאשם שוב העיר את אשתו משנתה, דרש ממנה לקיים אמו יחסי מין ומשסרבה תפס את ידיה בכח, התיישב על פלג גופה התחתון ואחר כך כשניסתה להדפו הוא נשכב עליה ובקש להוריד את מכנסיה. המתלוננת, כך נאמר בסעיף 2 לפרק העובדות, התנגדה בכל כוחה, צעקה לעזרה ולבסוף, כשהצליחה להימלט מהנאשם, מהרה להזעיק את המשטרה. 2. המדינה טוענת, כי יש בידה "ראיות טובות לכאורה" להוכחת האישומים המיוחסים למשיב. שחרורו, כך נאמר, עלול לסכן את בטחונה של המתלוננת. הצורך לעצור את המשיב במתקן כליאה מבוסס, כמפורט בבקשה, על הנימוקים הבאים: א. מדובר בעבירות המקימות עילת מעצר וחזקת מסוכנות. ב. המשיב הורשע בזמנו בעבירה של החזקת כלי יריה ללא רשיון. הוא גם הסתבך בעבירה של סחר בסמים, בגינה ריצה עונש מאסר. ג. האשה נתונה במצוקה ופחד מפני מעשה נקם מצידו של המשיב, בעקבות הגשת התלונה ומחמת שבעבר איים להרגה. 3. המשיב אינו חולק על כך שנישואיו נקלעו למשבר. לדבריו, מקורו של הסכסוך בויכוחים על אודות פזרנות יתר של האשה בענייני כספים ובעקבות צעדים שנקט כדי לרסנה, כגון שנטל ממנה את כרטיס האשראי ואת מפתחות המכונית. פרט לענין השמוש בסמים, המשיב מכחיש נמרצות את עובדותיו של כתב האישום. הוא טוען, שיחסי המין קוימו בהסכמה מלאה ושנרקם נגדו ספור עלילה, במטרה להרחיקו מהבית ומתוך מגמה לנשלו מרכוש שצבר לפני הנישואין. בא כוחו סבור, כי אי אפשר לסמוך על חומר הראיות בעבירות המין המיוחסות בכתב האישום, בהיותו "לא מסתייע ולא נתמך". בהקשר זה הועלו על ידו שלל נימוקים שלדעתו, מעמידים את גירסת המתלוננת בספק ניכר. לכל היותר - כך נאמר - ניצבות שתי גירסאות מנוגדות אשר בבוא היום, בית המשפט ידרש להכריע ביניהן. למרות עמדה זו בקשר לתשתית הראיות, באה מצד המשיב הסכמה להתנתק מהמתלוננת, עד גמר מתן עדותה במשפט. המשיב, המועסק בחברת "בזק" באתר עבודה בפתח תקוה, מוכן לשכור דירה באזור תל-אביב ולהימנע מליצור כל קשר עם אשתו. 4. עיינתי בתיק החקירה. בכלל זה, גם צפיתי בקלטת וידאו שתיעדה עימות בין המתלוננת לבין המשיב ונתתי דעתי לכל טענות הסניגור. כמובן שעל יסוד בחינה זו של החומר, אין להכריע את הדין, אך שוכנעתי כי עלה בידי המדינה להצביע על ראיות לכאורה להוכחת מעשי העבירה המיוחסים למשיב. כידוע, ההלכה היא, שבשלב הזה של הדיון דרוש לבדוק אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה כעת ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של המשפט (ראה בש"פ 95/8087 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) עמ' 148). המשיב לא הצליח להטיל ספק ניכר בגירסת המתלוננת. עיקר הרושם מבוסס אמנם על הצפיה בקלטת, אך לזאת יש להוסיף עמדה תמוהה ובלתי עקבית העולה ומזדקרת לנוכח דברים שאמר המשיב במהלך חקירתו במשטרה: א. מסתבר, כי ההסכמה הבלתי מסוייגת של האשה לקיים עמו יחסי מין - כפי שהענין הוצג ע"י המשיב שעה שמסר הודעת חשוד ביום 15.12.98 - נתכרסמה במו פיו, כעבור יומיים, בשתי התבטאויות. האשה, כך נאמר על ידו ביום 17.12.98, דחתה שני נסיונות שבאו מצידו לקיים עמה יחסים והסכימה להתמסר לו רק בעקבות נסיונו השלישי. ההתבטאות השניה, משמעותית הרבה יותר. בעמ' 1 להודעה מיום 17.12.98, ובניגוד מוחלט לגירסה שהוצגה בהודעה הקודמת, נאמר על ידו: "לא היה שמוש בכח בכלל אבל ניסיתי לשכנע אותה בזה שאמרתי לה, לפחות שתתן לי לגמור והכוונה להגיע לפורקני והיא נענתה לי... אחרי שדברתי אתה וחבקתי אותה..." ב. המשיב גילה חוסר עקביות גם בקשר לטענות האשה על אודות מעשי אלימות. בהודעה מיום 11.12.98 נאמר על ידו, כי אף פעם לא תקף את אשתו. לטענתו, גם לא היה מקרה של מריבה או אלימות. מאוחר יותר, המשיב נסוג מדברים אלה. תחילה במהלך העימות שנערך ביום 17.12.98 ומיד אחר כך בהודעה שמסר, באמרו: "לפני שלש שנים בערך היתה תקיפה, שזה מכה שאני רציתי רק לתת לה מכה בראש ואז היא הסתובבה אלי ובלי כוונה נתתי לה את המכה בשפה התחתונה של הפה והיה עוד מקרה אחד שדחפתי אותה מהמיטה, גם לפני שנים וזה היה כנראה בגלל שהיא, אשתי אהובה, סרבה לשכב איתי ובקשתי ממנה על זה סליחה ויותר לא היה מצידי שום הרמת ידיים עליה..." 5. עבירת האינוס מקימה עילת מעצר וחזקת מסוכנות כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. בהקשר זה ובאשר להפרכת החזקה, ראוי להפנות את תשומת הלב לדברי כב' השופט מ. חשין בהחלטתו מיום 15.9.98 בבש"פ 98/5612: "דעתי היא - ואני מבקש לקבוע זאת כדבר-הלכה - כי אינוסו של אדם, כל אינוס באשר אינוס הוא, הינו מעשה הנעשה "באכזריות" כהוראת החוק. חדירה בכוח לגופו של אדם - וכל אינוס הוא חדירה בכוח לגופו של אדם - הינו מעשה משפיל הכרוך באכזריות. אמנם כן: יש מעשי אונס "קשים מאד" ויש מעשי אונס "קשים" - מעשי אונס שאינם "קשים מאד" ואינם "קשים" לא ידענו מה הם - אך במקרה מתאים יכול נאשם לטעון כי בנסיבותיו המיוחדות, ועל-אף קיומה של חזקת סיכון הקמה לחובתו, בכל-זאת אין הוא מסוכן כדי מעצר עד תום ההליכים. ואולם הנטל יהא על הנאשם לחלץ עצמו מאחיזתה של חזקת-הסיכון, ובמקרים חריגים ביותר אפשר אף יעלה בידו לייסד את גירסתו". חזקת המסוכנות, גם מקום שלא נסתרה, איננה פוטרת את השופט מהחובה לבדוק אפשרות להסתפק בחלופה, שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר, באופן שהפגיעה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה ככל שהדבר ניתן. הלבטים בעניינו של המשיב אינם קלים. מחד, אינני סבור שהמשיב מסוכן לכלל ציבור הנשים. גם אינני מתעלם מעצם שלילת החירות בטרם הרשעה בדין ומההשלכות הצפויות בכל הנוגע לאבוד מקור פרנסתו של המשיב, לאחר שהאיש הצליח לשקם עצמו בתום רצוי עונש מאסר ממושך. מאידך, אין ליבי שלם כי ניתן להפיג את החשש הצפוי לבטחונה של המתלוננת. המשיב, כך עולה מהראיות, נהג עם אשתו באלימות ועריצות. אפשר שהדבר נובע מאישיותו ויש אחיזה לכך, שמחמת מזגו ושמושו בסמים, הוא ממהר לאבד שליטה ושקשה לסמוך על שיקול דעתו, במובן זה שיקפיד לקיים תנאי שחרור בערובה. חובתו של בית המשפט להגן על שלומו של אדם הנתון בצילו של איום ובהקשר זה, אין להשלים עם האפשרות שבדיעבד יתברר כי נעשה משגה שלא ניתן לתיקון. שבתי ובחנתי את האפשרות לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים כפי שהוצע על ידו. הדבר נעשה מתוך פתיחות ורצון להתחשב בזכותו של המשיב לחרות, כשהמגמה היא לאזן בין האינטרסים של הנוגעים בדבר. בשוקלי את הנימוקים הדרושים לענין ומשלא הוצגה בפני חלופה ראויה, באתי למסקנה, שאין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד תום משפטו וזוהי החלטתי. מעצרמשפט פליליעבירות מין