אין מחלוקת כי במהלך חודש אפריל 2002 עזב השוכר את הדירה בשכירות לרגל נסיעתו למזרח הרחוק ומאז לא שב לדירה. מכאן ואילך, חלוקים הצדדים כמעט בכל דבר ועניין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטישת דירה בשכירות: 1. בפניי תביעה לתשלום דמי שכירות וכן חובות ארנונה, חשמל, ועד בית וחשבון טלפון, בגין דירה שהושכרה ע"י התובעת לנתבע מס' 1.   2. ביום 08.02.2002 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבע מס' 1 (להלן: "אבי"), לפיו שכר אבי מאת התובעת דירה ברח' יוכבד בת מרים 32, תל-אביב, לתקופה של שנה, החל מיום 15.02.2002 וכלה ביום 15.02.2003.   3. הנתבעים מס' 2 ו-3 חתמו כערבים לקיום התחייבויותיו של אבי עפ"י הסכם השכירות. יצוין כי הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), הינו אביו של אבי.   4. אין מחלוקת כי במהלך חודש אפריל 2002 עזב אבי את הדירה לרגל נסיעתו למזרח הרחוק ומאז לא שב לדירה. מכאן ואילך, חלוקים הצדדים כמעט בכל דבר ועניין.   5. כתב התביעה לא נמסר כדין לאבי (שעזב את הארץ) ולנתבע מס' 3 (שכתובת מגוריו התבררה כבלתי נכונה), ולפיכך פסק דין זה יתייחס אך ורק לנתבע מס' 2.   6. הנתבע לא הגיש תחילה כתב הגנה בנימוק שהוא מבקש לשטוח את טענותיו בעל-פה. לפנים משורת הדין אפשרתי לו לעשות כן במהלך ישיבת יום 30.03.2003. בתום הישיבה הוריתי לו להגיש כתב הגנה, וכתב הגנה אכן הוגש בפתח ישיבת יום 08.04.2003.   7. בפתח הדברים עליי לציין כי היה קושי רב לנהל את שמיעת ההוכחות בתיק זה עקב התנהגות הצדדים, שהרבו להתפרץ זה לדברי האחר, וזאת תוך כדי צעקות רמות, בעיקר מצדו של הנתבע, שהרבה להטיח האשמות חמורות נגד התובעת (שלא בצדק). עוד עליי לציין כי אפשרתי לנתבע לחקור את התובעת במשך למעלה משעה, במשך שתי ישיבות, הראשונה ביום 30.03.2003 והשנייה ביום 08.04.2003, מתוך ניסיון של הנתבע - שלא צלח - לערער את גרסתה.   8. התובעת טוענת כי דמי השכירות בגין הדירה שולמו עד לתקופה של יום 15.05.2002 וכי עלה בידה בסופו של דבר להשכיר את הדירה לשוכר חלופי, וזאת רק ביום 01.09.2002 (מוצג ת/5). לפיכך, היא תובעת דמי שכירות בגין תקופה של שלושה וחצי חודשים, החל מיום 16.05.2002 וכלה ביום 31.08.2002. דמי השכירות החודשיים עמדו על סך בש"ח השווה ל-700 דולר ארה"ב. בנוסף, היא טוענת שאבי לא שילם את חשבונות הארנונה בסכום של 1,423 ₪; חשבון החשמל בסך 408 ₪; חשבון ועד הבית בסך 240 ₪ וחשבון בזק בסך 1,013 ₪. לעניין אחרון זה, הציג בפניי הנתבע בפתח ישיבת יום 08.04.2003 אישור לפיו הוא עצמו שילם את חשבון הטלפון, וזאת ביום 07.04.2003, ולפיכך, חלק זה של התביעה הוסדר.   9. הנתבע טען כי התובעת מנעה כל אפשרות להכנסת שוכר חלופי לדירה במקומו של אבי. לעניין זה הוא ציין כי לפני נסיעתו של אבי לחו"ל, אבי הביא שוכרת חלופית במקומו ושמה יפעת זוהר. לטענתו, התובעת הכשילה את כניסתה של אותה יפעת זוהר לדירה. יש לדחות טענה זו. הנתבע לא הביא לעדות את אותה גב' זוהר; כל ידיעתו בעניין זה אינה אלא עדות שמיעה המתבססת על דברים שמסר לו בנו השוהה בחו"ל. אפשרתי לנתבע להגיש תצהיר של גב' זוהר, וזאת בתום ישיבת 30.03.2003, אך הנתבע לא עשה כן, ולטענתו, לא עלה בידו לאתרה. לא נסתרה גרסתה של התובעת לפיה נאמר לה ע"י אבי כי הוא נוסע לחו"ל לתקופה של שבועיים ימים בלבד וכי גב' זוהר תשהה בדירה אך ורק באותה תקופה מוגבלת זו. מכל מקום, התובעת מכחישה את הטענה כאילו לא אפשרה לגב' זוהר להיכנס לדירה והיא טוענת שאין לה כל ידיעה מדוע גב' זוהר לא נכנסה אכן לגור בדירה למשך השבועיים שסוכמו.   10. אני מאמין לתובעת שטענה כי עצם הוספת שמה של גב' זוהר כשוכרת נוספת על גבי הסכם השכירות היתה אמצעי זהירות שנקטה. הוספה זו לא היה בה כדי לשחרר את אבי מהתחייבותו כשוכר. אם ביקש אבי שגב' זוהר תבוא במקומו כשוכרת, שומה היה עליו לכתוב זאת מפורשות על גבי הסכם השכירות או לסכם זאת במסמך נפרד, ולא כך נעשה. כל שהתרחש הוא ששמה של יפעת זוהר הוסף כשוכרת נוספת לצד שמו של אבי. עפ"י נוסח הסכם השכירות, התחייבויותיהם של אבי ויפעת זוהר היו ביחד ולחוד, וזאת ניתן ללמוד מהמילים "ו/או" המפרידות בין שמותיהם. מכאן שהתובעת הייתה בהחלט רשאית לראות באבי כאחראי בלעדי לתשלום החובות הנובעים מן השכירות ולתבוע רק אותו. יתר על כן, ההימנעות מלתבוע את גב' זוהר עולה בקנה אחד עם טענתה של התובעת לפיה הסיכום לגבי גב' זוהר היה מגורים של שבועיים בלבד בדירה, במהלך חודש אפריל 2002, ולכן לא היה כל מקום לתבוע אותה בגין יתרת תקופת השכירות שלא שולמה (כזכור, דמי השכירות שולמו עד ליום 15.5.2002, כך שהתקופה בה היתה אמורה גב' זוהר לגור בדירה, שולמה גם שולמה).   11. טענת ההגנה הבאה של הנתבע היא שהתובעת סירבה לאפשר לשוכר חלופי בשם דן קומם להיכנס למושכר. אפשרתי לנתבע בתום ישיבת 30.03.2003 להגיש תצהיר של אותו דן קומם. מה שהוגש לי בפתח ישיבת יום 08.04.2003 היה מכתב של אותו דן קומם, שלא נערך על דרך של תצהיר (למרות שבכותרתו נרשם "תצהיר") ולא אומת ע"י עורך דין (ראה מוצג נ/1), ולפיכך מדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. יתר על כן, אותו דן קומם לא התייצב לחקירה על מכתבו וממילא לא ניתן להשתית כל ממצא ראייתי על האמור במכתב זה. התובעת מודה כי אכן פנה אליה אותו דן קומם וביקש לשכור את הדירה, אך לא היה בידו להציע ערבים מתאימים להבטחת קיום התחייבויותיו עפ"י הסכם השכירות. כל שהיה בידו להציע הוא ערבות של הוריו השוהים בלונדון, ולכך התובעת לא הייתה מוכנה להסכים. התובעת טוענת, ועדותה לא נסתרה, כי דן קומם היה סטודנט ולא יכול היה להציג בפניה תלוש משכורת להוכחת יכולתו לעמוד בדמי השכירות. התובעת מכחישה בתוקף את טענתו של הנתבע, לפיה הנתבע הסכים כביכול לערוב לקיום התחייבויותיו של אותו דן קומם. אי אפשר להלין על התובעת על אשר סירבה לקבל שוכר חלופי שאינו יכול להציע בטחונות מתאימים; כזכור, להסכם השכירות עם אבי, ערבו הנתבע וכן הנתבע מס' 3 ולא הייתה שום סיבה שבעולם שהתובעת תסכים להרע את מצבה לעומת ההסכם הקיים.   12. הנתבע טען כי התובעת הכשילה את הסכם השכירות עם השוכר החלופי, בכך שצמצמה את התחום המושכר לשלושה חדרים בלבד במקום חמשת החדרים שבדירה. טענה זו אין בה כל ממש, באשר על גבי הסכם השכירות המקורי שנחתם ע"י אבי, נרשם בכתב יד, בסעיף "התנאים הנוספים" כי "השכירות אינה כוללת שני חדרים הקרובים לחדר ארונות והם יהיו סגורים משך השכירות". משמע, מלכתחילה המושכר כלל רק שלושה חדרים מתוך חמישה.   13. הנתבע טען כי הדירה הושכרה ע"י התובעת עוד קודם ליום 01.09.2002, אך טענה זו נטענה על דרך של השערה ולא היו בידי הנתבע כל הוכחות לביסוס טענה זו. התובעת עומדת בתוקף על טענתה כי הדירה הושכרה רק ביום 01.09.2002 והיא אף הציגה הסכם שכירות לביסוס טענה זו (מוצג ת/5).   14. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מתי בדיוק פינה הנתבע את חפציו של אבי מן הדירה. הנתבע טוען כי עשה כן בסוף חודש מאי 2002; התובעת טוענת כי עשה כן רק ביום 21.06.2002. בין כך ובין כך, אין לשאלה זו כל חשיבות באשר באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להשכיר את הדירה קודם ליום 01.09.2002, ולפיכך הנתבע, שערב לקיום התחייבויותיו של אבי, חייב לשלם את דמי השכירות בגין התקופה של שלושה וחצי חודשים, לגביהם לא שולמו דמי שכירות.   15. התובעת העמיסה על תיק ביהמ"ש אינספור מסמכים לביסוס הטענה בדבר אי תשלום חובות ע"י אבי. הנתבע לעומת זאת טוען, כי החובות שולמו גם שולמו באמצעות שיקים שהשאיר אבי לתובעת לפני שנסע לחו"ל. התובעת מכחישה טענה זו וטוענת כי השיקים נמצאים עדיין בחזקתה וכי היא מוכנה למסור אותם לנתבע. אשר לשיקים שאבי מסר לתובעת בגין הארנונה, הרי שהתובעת הגישה לבית המשפט שלוש המחאות ע"ס 530 ₪ כל אחת, כאשר על גבי שתיים מהן מצוין אכ"מ (אין כיסוי מספיק) והשלישית כלל אינה חתומה ע"י אבי. המחאות אלה מצויות בתיק בית המשפט כחלק מחומר המוצגים והנתבע יהיה רשאי להגיש בקשה לקבל אותן מתוך תיק בית המשפט. בנוסף, נמצאים בתיק בית המשפט שתי המחאות נוספות של אבי, ע"ס 9,800 ₪ כל אחת, ועל גביהן מצוין אכ"מ. גם לגבי המחאות אלו, הנתבע יהיה רשאי להגיש בקשה לקבל אותן מתוך תיק בית המשפט.   16. באתי לכלל מסקנה כי אכן אבי לא שילם את דמי הארנונה בגין התקופה המתחילה ביום 15.04.2002 (שיק של אבי ליום זה, כלל אינו חתום על-ידו). כאמור, ההמחאות שהשאיר אבי לצורך זה נמצאות בתיק בית המשפט, וניכר עליהן שלא נפרעו. לפיכך, אני קובע כי התובעת זכאית להחזר חוב הארנונה לתקופה של 4.5 חודשים. דמי הארנונה בגין כל חודש הינם 265 ₪, ולפיכך התובעת זכאית להחזר בסך 1,193 ₪.   17. באתי לכלל מסקנה כי אכן אבי לא שילם גם את דמי ועד הבית בסך 60 ₪ לחודש, וזאת במשך 5 חודשים, החל מחודש אפריל 2002 וכלה בחודש אוגוסט 2002, ולפיכך התובעת זכאית להחזר בסך 300 ₪.   18. התובעת טוענת כי אבי לא שילם גם את חשבון החשמל והציגה את החשבון האמור, המסתכם בסכום של 408 ₪ (מוצג ת/4). חשבון זה מתייחס לתקופה שמיום 13.02.2002 וכלה ביום 17.04.2002. התובעת טוענת שנאלצה לשלם חשבון זה בעצמה. טענה זו לא נסתרה, ולפיכך התובעת זכאית להחזר סך של 408 ₪.   19. לעניין חשבון הבזק, הנתבע הציג בפניי קבלה, לפיה שילם ביום 07.04.2003 את חשבון הבזק בסך של 1,090 ₪, ולכן התובעת לא זכאית להחזר של סכום זה.   20. התובעת הגישה לי מסמך, בו היא נדרשת לשלם חוב לחברת בזק בינלאומי (ת/3). זוהי הרחבת חזית לעומת מה שנטען בכתב התביעה המקורי, ולפיכך איני פוסק לתובעת דבר בגין חוב זה.   21. אין ממש בטענה כאילו התובעת נמנעה מלהקטין את נזקה. הראייה הטובה ביותר לכך שהתובעת הקטינה את נזקה היא השכרתה של הדירה לצד ג' בחודש ספטמבר 2002, למרות שחוזה השכירות עם אבי היה אמור להמשך עד לחודש פברואר 2003.   22. סוף דבר, אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:   (א) סך בש"ח השווה ל - 2,450 דולר ארה"ב בגין דמי שכירות. סכום זה עומד על סך של 11,385 ₪ (לפי שער של 4.647 ₪ לדולר). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.09.2002 ועד ליום התשלום בפועל.   (ב) סך של 1,193 ₪ בגין חוב ארנונה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.09.2002 ועד ליום התשלום בפועל.   (ג) סך של 300 ₪ בגין דמי ועד בית. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.09.2002 ועד ליום התשלום בפועל.   (ד) סך של 408 ₪ בגין חשבון החשמל. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.09.2002 ועד ליום התשלום בפועל.   (ה) סך של 156 ₪ בגין אגרת התביעה.   (ו) סך של 500 ₪ בגין הוצאות התייצבות התובעת.   23. אני מורה לתובעת למסור לנתבע, לאחר שזה ישלם את כל המגיע ממנו עפ"י פסק דין זה, את אותן ההמחאות של אבי, ככל שנותרו עדיין בידה.   24. התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו- 3, נמחקת בשל העדר מסירה כדין של כתב התביעה. מקרקעיןשכירות