קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי דמי ביטוח חיים מהמשכורת ללא אישור: המבקש הגיש נגד המשיב (להלן: "צה"ל") תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית. המבקש טוען כי הוא שירת בצה"ל כאיש צבא קבע עד יום 1.10.92. מאז שחרורו, הוא קבל גמלה חודשית מצה"ל. מתלושי השכר שקבל המבקש עולה, כי צה"ל ניכה מהגמלה שלו מדי חודש סכום כסף בגין "ביטוח חיים", וסכום כסף נוסף בגין "ביטוח תאונות אישיות". צה"ל ניכה ניכויים דומים מהגמלאות של כל גמלאי צה"ל, כאשר את הסכומים שנוכו העביר צה"ל לארגון " חֶבֶר משרתי הקבע והגמלאים" (להלן: "חֶבֶר"). חֶבֶר היא חברה בע"מ שהתקשרה עבור הגמלאים בהסכם לביטוח חיים קבוצתי ובהסכם לביטוח תאונות אישיות קבוצתי עם חברות ביטוח שונות (הביטוחים הללו יכונו להלן: " הביטוחים"). טענות הצדדים לטענת המבקש, צה"ל מעולם לא פנה אליו או ליתר הגמלאים בבקשה כי יאשרו את הסכמתם לניכוי הפרמיות מהגמלה עבור הביטוחים. המבקש טוען כי צה"ל גבה את סכומי הפרמיה הללו מהגמלאים שלא כדין, שכן צה"ל לא הוכיח מקור חוקי כלשהו לגבית הכספים, וכרשות מרשויות המדינה הוא זכאי לגבות תשלום מאזרחים רק מכוח חוק או על פיו. עוד נטען כי תשלום הפרמיות ועריכת הביטוחים על ידי חֶבֶר, מנוגדים לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח חיים (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג - 1993. המבקש טען כי יש לו עילת תביעה אישית כנגד צה"ל, מאחר שהוא לא השיב לו את כל סכומי הפרמיה בגין הביטוחים שהיה עליו להשיב לו. הוא טען כי מתקיימים כל תנאי הסף המנויים בס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ה - 1995 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), שכן התביעה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט, שיש אפשרות סבירה שיוכרעו לטובת הקבוצה. המבקש טוען כי טענת צה"ל לפיה רק גמלאים בודדים בקשו להפסיק את ביטוח החיים שלהם, היא טענה שאינה מהווה הגנה מפני גביית תשלום חובה שלא כדין. גם אם העסקה היא "כדאית" עבור המבוטחים, אין בכך כדי להקנות למדינה סמכות לגבות את הכספים. המבקש טוען כי תביעה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, משום שרוב הגמלאים אינם יודעים ככול הנראה את העובדות לאשורן, וצה"ל מפעיל לחצים על אותם גמלאים שבקשו לבטל את הביטוחים. לטענת המבקש, קבלת התביעה אינה מחייבת את הפסקת הביטוחים, שכן הצדדים לחוזה הביטוח הקבוצתי הם המבטח מצד אחד ובעל הפוליסה - קרי חֶבֶר, מהצד השני. לכן, אף אם צה"ל יחזיר למבוטחים את הפרמיות שנגבו מהם שלא כדין, אין פירוש הדבר כי הכיסוי הביטוחי שלהם ייפסק. על כל פנים, כל חבר בקבוצה שלא יהיה מעוניין להיות חלק ממנה, יוכל לפרוש מהקבוצה. עוד נטען כי אין זה ברור כלל כי הביטוחים הם כדאיים עבור חברי הקבוצה, וקיים חשש כבד לניגוד עניינים של צה"ל, חֶבֶר וצוות - ארגון גמלאי צה"ל (להלן: "צוות"), משום שמשרתי הקבע אינם משלמים פרמיה, ובכך הם זוכים לסבסוד על ידי הגמלאים. עוד טען המבקש, כי כדאיות הביטוח המוענקת לגמלאים מוטלת בספק, ויש לברר נושא זה בעת הדיון בתובענה עצמה. צה"ל טען כי יש לדחות את בקשת האישור. לטענתו, מדובר בביטוחים הנמשכים עשרות שנים, שראשיתם כאשר גמלאי צה"ל היו חיילים בשירות קבע. הגמלאים אינם מעוניינים להפסיק את הביטוחים, שכן גלומים בהם הטבות ויתרונות רבים עבורם, שיׂאבדו אם הביטוחים ייפסקו. צה"ל טען כי פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות אינו חל בענייננו, משום שהכספים אינם נגבים לקופתה של הרשות. לטענת צה"ל, מדובר בתשלומים בעלי אופי פרטי לחלוטין. ה"רשות" בענייננו - קרי צה"ל, משמשת רק צינור להעברת הכספים מהגמלאים לחֶבֶר, וממנה לחברות הביטוח. מטעם זה לא ניתן לקבוע כי התשלומים היו תשלומי חובה שניתן להורות על השבתם מכוח חוק תובענות ייצוגיות. הכוונה בפריט 11 לתוספת השניה בחוק, היא לתשלום בו הקניין בכספים עובר לרשות, ולא בפיקדון לטובת אדם אחר. לא ניתן גם לטעון כי מדובר במחיר הנגבה על ידי מונופולין, משום שהכוונה היא למונופול הגובה מחיר תמורת שירות שהוא נותן, וזה אינו המקרה בענייננו. עוד נטען כי התשלומים לא היו תשלומים בכפייה, משום שכול גמלאי היה רשאי לבקש את ביטול הביטוחים. צה"ל טען כי החלטת הביניים בה נקבע כי אין לסלק את הבקשה על הסף, התבססה על ההנחה כי הגבייה מגמלאי צה"ל מתבצעת מכוח פקודת מטכ"ל, קביעה שהתבררה במהלך ההליך כבלתי נכונה. לטענת צה"ל, פריט 11 אינו חל גם משום שלא מדובר בגבייה שלא כדין, שכן הגבייה מתבצעת מכוח היחסים החוזיים בין הצדדים. כל גמלאי היה מבוטח כאשר שירת בשירות קבע, וזאת מכוח פקודות הצבא. לאחר סיום שירות הקבע, הביטוחים אינם מופסקים אוטומטית בשל "מעבר הסטטוס", אלא קיימת זכות הסכמית להפסיקם - לפי רצון הגמלאי. באשר לטענת המבקש לפיה לא קיימת הסכמה של המבוטחים לכך שייגבו מהם דמי ביטוח, טען צה"ל כי יש לדחות טענה זו, שכן הדין אינו מחייב קיומה של הסכמה של מי שחייו מבוטחים בביטוח חיים קבוצתי. על כל פנים, כך נטען, הגמלאים נתנו את הסכמתם לביטוח. צה"ל טען כי יש לדחות את הטענה לפיה חֶבֶר אינה יכולה להתקשר בביטוח חיים קבוצתי. על פי הטענה, בעל פוליסה יכול שיהיה "תאגיד - לגבי חבריו", ויש לפרש את המונח "חבריו" לאור מכלול האמור בתקנות כאנשים שהם בעלי זיקה לתאגיד. חבר יכול להיכלל גם בס' 3(3) לתקנות, קרי מי שמספק שירות לגבי מקבלי שירותו. בנוגע לביטוח תאונות אישיות שהוא משנת 1997, צה"ל טוען כי רוב הגמלאים נתנו את הסכמתם לביטוח זה במסגרת חברותם ב"צוות" - ארגון גמלאי צה"ל, שהחליט על הביטוח. רוב רובם של הגמלאים בחרו שלא לבטל את הביטוח, גם כאשר ניתנה להם האפשרות לעשות כן. צה"ל הוסיף וטען כי יש לדחות את הבקשה גם משום שלמבקש אין עילת תביעה אישית, שכן הפוליסות שלו הופסקו, והוא קבל החזר מלא של פרמיות הביטוח. הוא אף חתם על כתב ויתור שתקף גם כלפי צה"ל. עוד נטען כי לא קיימת קבוצה. ביחס לביטוחי החיים - לאחר הודעת צה"ל כי קיימת אפשרות לבטל את הביטוח, הודיעו רק 16 מבוטחים כי הם מבקשים לבטל את ביטוח החיים שלהם, וחלקם חזרו בהם מבקשה זו לאחר מכן. צה"ל טען כי הנהלת צוות סבורה כי התביעה עלולה לפגוע בציבור הגמלאים. לגישת צה"ל, מכוח היקש לדין המסדיר הגשת תביעה ייצוגית על ידי עובד שחלים עליו הסדרים קיבוציים שארגון עובדים הוא צד להם, לא ניתן לאשר את התביעה דנן, שכן צוות וחֶבֶר הם המייצגים את הגמלאים. צה"ל הוסיף וטען, כי לא קיים יסוד של הומוגניות בקבוצה, שכן לרוב הגמלאים אין אינטרס בביטול הפוליסות. הביטוח שהציג המבקש - אותו הוא ערך לטענתו לעצמו, אינו דומה לפוליסת ביטוח החיים של הגמלאים, והוא בעל תנאים טובים פחות. לגישת צה"ל, עסקינן בביטוח ייחודי, שהוא בעל יתרונות, שאינם קיימים בביטוחים אחרים. על כל פנים, עילת התביעה מבוססת על ההנחה כי רוב הגמלאים לא הסכימו לניכוי, ובירור שאלה זו יצריך בירור עובדתי פרטני, שאינו מתאים להליך ייצוגי. צה"ל טען כי התובענה אינה מיטיבה עם הגמלאים, שכן משמעות השבת הפרמיות היא ביטול הכיסוי הביטוחי מהמועד המוקדם ביותר בו מושבות הפרמיות. ביטול רטרואקטיבי כזה עלול לפגוע בגמלאים מסוגים שונים, בבני זוג ובשארים שלהם. ביטול כזה מונע גם את חידוש ההצטרפות לגבי קבוצה זו. אם יחויב צה"ל להשיב פרמיות ללא שהביטוח יבוטל, יהווה הדבר פיצוי עונשי שלו. לגישת צה"ל, סיכויי התביעה הם קלושים, ועל כל פנים, הדרך של תביעה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לדון בתביעה. עוד נטען כי בהתאם לפריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, בית המשפט אינו מוסמך להיעתר לתביעה למתן סעד הצהרתי, אלא להורות על השבה בלבד. המבקש השיב לטענות צה"ל. הוא טען כי אין מקום לסטות מהחלטת הביניים של בית המשפט, לפיה התובענה באה בגדרי פריט 11 לתוספת השניה לחוק. המבקש התייחס לטענות צה"ל ביחס לכך שהמבוטחים הסכימו לביטוח "בדרך של התנהגות". הוא טען כי הסכמה כזו צריכה להיות בדרך של פעולה אקטיבית, ואין די בהסכמה בשתיקה. המבקש התייחס גם לטענות ביחס להעדר עילת תביעה אישית שלו, וליתר הטענות ביחס לתנאים לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. דיון גמלאי צה"ל מבוטחים בשני ביטוחים, שהם נושא הבקשה והתביעה דנן - ביטוח חיים וביטוח תאונות אישיות. תנאי ההצטרפות לכול אחד מהם הם שונים, ולכן יש לדון בכול אחד מהם בנפרד, כדי לברר האם קיימת אפשרות סבירה כי טענות התובע ביחס לכול אחד מהביטוחים יתקבלו, והאם התקיימו התנאים המקדמיים לבירור התביעה כתביעה ייצוגית. ביטוח חיים כעולה מחומר הראיות וטענות הצדדים, חיילים המשרתים בשירות קבע, מבוטחים על ידי הצבא בביטוח חיים. בתום שירות הקבע, הופך החייל לגמלאי של צה"ל. בשלב זה, ממשיכים הגמלאי ובן או בת זוגו להיות מבוטחים בביטוח חיים, ללא שינוי בתנאי הפוליסה. מול האפשרות של המשך הביטוח, עמדה אפשרות אחרת, לפיה היה הביטוח נפסק עם שחרורו של החייל משירות הקבע. במקרה כזה, היה על הגמלאי להצטרף מחדש לפוליסה הקבוצתית. מחוות הדעת שהוגשה מטעם צה"ל, עולה כי אפשרות כזו היתה מרעה את מצבם של הגמלאים שהיו מבקשים לשוב ולהצטרף לפוליסת הביטוח, בשל הפסקת הרצף הביטוחי, דרישת החיתום וכד'. יחד עם זאת, העובדה כי המשך הפוליסה ברצף ביטוחי מיטיב עם הגמלאים (לפחות עם אותם גמלאים שהיו בוחרים להמשיך את הביטוח בפוליסה הקבוצתית של חֶבֶר), אין די בה. כאמור, המבקש טען כי לצה"ל לא היתה סמכות חוקית לגבות ממנו ומיתר הגמלאים את פרמיית הביטוח, וכי הוא לא היה זכאי לגבות את הפרמיות ללא הסכמה של הגמלאים לכך. אם יסתבר כי המבקש צודק בטענתו זו, יהיה מקום לקבל את הבקשה, גם בהנחה שמטרתם של צה"ל ושל חֶבֶר היתה להיטיב עם הגמלאים. השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם נדרשת הסכמה פוזיטיבית של המבוטח לכך שהוא יהיה מבוטח, כאשר מדובר בביטוח חיים קבוצתי. צה"ל טען בהקשר זה כי הדין אינו מחייב קיומה של הסכמה של מי שחייו מבוטחים בביטוח חיים קבוצתי, בהתאם לפטור מדרישת ההסכמה שבס' 42 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). באשר לתקנות אליהן הפנה המבקש, טען צה"ל כי תקנות אלה אינן חלות על הפוליסה הנדונה, שהוצאה בשנת 1988. התקנות שהיו תקפות במועד זה היו התקנות משנת 1970 (חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשי"א - 1951, תקנות בדבר ביטוח חיים קבוצתי; להלן: "תקנות 1970"). ס' 42(א) לחוק חוזה ביטוח קובע כי ביטוח חיי הזולת טעון הסכמה של אותו אדם. אולם, ס' 42(ב) לחוק הנ"ל, פטר מהדרישה הזו את מי שמבטח את חיי הזולת במסגרת ביטוח חיים קבוצתי. הרציונאל של פטור זה - כך נטען - הוא שבביטוח של קבוצה גדולה של בני אדם, לא קיים חשש כי הביטוח נקשר מתוך כוונה להפיק תועלת מפגיעה באדם שחייו בוטחו. אולם, העובדה שלא נדרשת הסכמת המבוטח מכוח ס' 42 לחוק חוזה ביטוח, איננה שוללת את הצורך בהסכמה של המבוטח לכך שייגבו ממנו פרמיות בקשר עם פוליסה לביטוח חייו. בהעדר הסכמה כזו, אין מקור חוקי לגביית הפרמיות מהמבוטח. מטעם זה, על צה"ל להוכיח כי המבוטחים הסכימו לכך שצה"ל יגבה מהגמלאות שלהם פרמיות ביטוח לביטוח החיים שלהם. מסקנה זו עולה גם מהאמור בספרו של המלומד מר אליאס, שלדבריו כאשר ההטבה כרוכה בחיוב של צד ג' כגון כאשר המבוטח נושא בתשלום פרמיות ביטוח, על המבוטח להסכים פוזיטיבית לביטוח (ר' ירון אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 145-146). יוער כי לאור האמור בסיכומי צה"ל, דומה שאין למעשה מחלוקת על כך כי לצורך גביית פרמיות ביטוח ממבוטחים, למטרת ביטוח חייהם, נדרשת הסכמה של המבוטחים. אלא שצה"ל טוען כי קיימת הסכמה של המבוטחים לגביית הפרמיות. השאלה האם המבוטחים הסכימו לכך שהפרמיות ייגבו מהם, תידון להלן. תקנות 1970 המבקש טען כאמור בנוסף, כי התשלום שנגבה מהגמלאים עבור פוליסת ביטוח החיים, מנוגד לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח חיים (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג - 1993 (שלמען הנוחות יכונו בפרק זה להלן: "תקנות 1993"). לטענת המבקש, חֶבֶר שהיא בעלת הפוליסה, אינה זכאית להתקשר כ"בעל פוליסה" בחוזה לביטוח קבוצתי עבור הגמלאים, על פי תקנות 1993. בנוסף, תקנות 1993 דורשות כי המבוטח בביטוח חיים קבוצתי יתן את הסכמתו לגביית דמי הביטוח בכתב, ולא קיימת הסכמה בכתב של הגמלאים להצטרף לביטוח או לשלם את דמי הביטוח. בנוסף לא הומצא למבוטחים העתק הפוליסה, אף זאת בניגוד לתקנות. צה"ל טען כי התקנות שחלות על הפוליסות הן תקנות 1970, ולא תקנות 1993, לאור המועד בו הן נערכו. במסגרת סיכומי התשובה שהוגשו על ידיו, המבקש לא כפר למעשה בטענה זו. אולם הוא טען כי הסכמה של המבוטח נדרשת לא רק מכוח התקנות, אלא גם מכוח דיני החוזים הכלליים וההלכה הפסוקה. עוד נטען כי אם חלות תקנות 1970, הרי הן מגבילות את גיל הביטוח בביטוח חיים קבוצתי לגיל 75, והן גם הופכות את הביטוח של בני ובנות הזוג של הגמלאים לבלתי חוקיים (משום שתקנה 3(2) לתקנות 1970 מתירה לתאגיד לבטח את חבריו בלבד, בניגוד לתקנה המקבילה בתקנות 1993, המתירה לבטח את חברי התאגיד ובנות זוגם). אני סבורה כי אין לקבל את טענות המבקש בהקשר זה. שאלת ההסכמה של הגמלאים לביטוח תידון ותיבחן בפירוט להלן. באשר ליתר הטענות המועלות כנגד הביטוח לאור תקנות 1970, טענות אלה לא עלו במסגרת הבקשה המקורית שהגיש המבקש, והן עלו לראשונה במסגרת סיכומי התשובה מטעמו. כפי שפורט לעיל, טענתו של המבקש במסגרת הבקשה היתה כי גביית פרמיות הביטוח ממנו ומיתר הגמלאים נעשית ללא הסכמה. לא נטען כי הפוליסות עצמן אינן חוקיות משום שהביטוח נועד לחול אחרי גיל 75, או משום שמבוטחים במסגרתן גם בני ובנות הזוג של הגמלאים. לכן, לצה"ל לא ניתנה אפשרות להשיב לטענות אלה, ואינני סבורה כי יש מקום לקבלן. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענות ביחס לתקנות 1970 או תקנות 1993, וביחס לסמכותה של חֶבֶר לבטח את הגמלאים או את בני ובנות זוגם בביטוח חיים קבוצתי, גם מטעם נוסף. כאמור, בבסיס טענתו של המבקש עמדה ההנחה כי הגמלאים לא הסכימו להיות מבוטחים, וכי לכן צה"ל לא היה רשאי לגבות מהגמלה שלהם את פרמיית הביטוח. אולם, בהנחה שקיימת הסכמה של המבוטחים לביטוח, ויש למבוטחים טענות כאלה או אחרות ביחס לביטוח עצמו (האם הוא נועד לחול לאחר גיל 75, האם חֶבֶר מוסמכת היתה לבטח את בני ובנות הזוג של הגמלאים וכד') - על הגמלאים להפנות טענות אלה לחֶבֶר או לחברת הביטוח, ולא לצה"ל עצמו, שאיננו המבטח של המבקש ושל יתר חברי הקבוצה. האם הסכימו הגמלאים לכך שייגבו מהם פרמיות הביטוח? לטענת צה"ל, מקור הסמכות לגבות את פרמיית ביטוח החיים מהגמלאים, היא הסכמת הגמלאים לכך. לכן, השאלה המרכזית שיש לבחון אותה לצורך בירור הבקשה והתביעה, היא השאלה האם הסכימו המבקש ויתר הגמלאים להיות מבוטחים בביטוח החיים, ולכך שייגבו מהם פרמיות הביטוח. צה"ל טען כי הגמלאים נותנים את הסכמתם לביטוח במספר אופנים: בהתנהגותם (לאור הודעות שנשלחו אליהם בהן הודע להם כי הם זכאים לבטל את ביטוח החיים בכול עת), ובמסמכים עליהם הם חותמים - ובעיקר טופס המוטבים, בו על כל מבוטח לקבוע כי באופן פוזיטיבי מי יהיו המוטבים בביטוח החיים שלו. לטענת צה"ל, די במסמכים אלה כדי להוות אישור והסכמה, כאשר מדובר בהסכם ישן, שראשיתו בתחילת שירות הקבע של הגמלאים. על פי הטענה, אם מדובר בהסכם ביטוח חדש, הרי הגמלאים הסכימו לו בקיבול בדרך של התנהגות - בקביעת המוטבים בפוליסה או בהגשת תביעות לקבלת דמי ביטוח במקרים בהם קרו מקרי הביטוח. עוד נטען כי טרם הגשת התביעה, ביטלו את הביטוח רק כ-40 גמלאים, ומספר בודד של גמלאים בקשו להפסיק אותו לאחר הגשת התביעה. ראשית יש לציין כי למרות שמדובר בביטוח שראשיתו כאשר הגמלאי היה חייל בשירות קבע, צריך הגמלאי להסכים לכך שצה"ל ימשיך לגבות ממנו את הפרמיות גם לאחר השחרור שלו משירות קבע, והפיכתו לגמלאי. כאמור, גם צה"ל לא חלק על כך למעשה. מסקנה זו עומדת בין אם הביטוח בתקופה בה הופך המבוטח לגמלאי הוא ביטוח חדש, ובין אם מדובר בהמשך של הביטוח הקודם - בהתייחס לתקופה בה לא חלות על המבוטח פקודות מטכ"ל, ואין עוד בסיס לגביית הפרמיה מכוחן. עוד יודגש כי העובדה כי יתכן שהמבוטח עצמו היה מעדיף שהביטוח יימשך לאחר שחרורו, אינה מייתרת את הצורך בקבלת הסכמה שלו לביטוח ולגביית הפרמיות ממנו. אני סבורה כי צה"ל הוכיח כי קיימת הסכמה של הגמלאים לגביית הפרמיה בביטוח החיים, וכי נכון לשלב זה של הדיון לא קיימת אפשרות סבירה כי המבקש יוכיח אחרת. הטעם העיקרי לכך הוא משום שהוכח כי המבקש - וכמוהו גם יתר הגמלאים, חתמו על טופס מוטבים דוגמת מוצג נ/1. בטופס המוטבים קבע המבקש (כמו יתר הגמלאים) מי יהיו מוטביו בביטוח החיים שלו, למקרה שהוא ילך לעולמו. קביעת מוטבים בפוליסה היא פעולה המצריכה הפעלת שיקול דעת מעמיק ומחשבה. במסגרת חקירתו הנגדית, לא היה למבקש עצמו הסבר לכך שהוא חתם על הטופס. הוא העיד כי הוא לא ידע למה הוא חותם על הטופס, וכי לא ברור שזה קשור לביטוח חיים (ר' עמ' 6 שורות 10-12). אולם, על גבי הטופס נ/1 מצוין במפורש כי מדובר בדמי ביטוח במקרה של מוות. מילוי הטופס מצריך כאמור מחשבה והפעלת שיקול דעת, ולכן סביר מאוד להניח כי מי שממלא אותו מודע לחתימתו, והוא מודע גם למהותו ולמטרתו של הטופס - קרי הוא מודע לכך כי הוא מבוטח בביטוח חיים. פעולת הבחירה של המוטב, היא אם כן פעולה אקטיבית של קיבול, והיא מהווה חלק מביצוע החוזה או התנהגות אחרת - בהתאם להוראות ס' 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי). אין מדובר בשתיקה גרידא של המבוטח, ממנה מבוקש להסיק את המסקנה כי הוא הסכים לביטוח. העובדה כי המבקש מילא את הטופס רק בשנת 1996 (אף שהוא יצא לגמלאות בשנת 1992) - אינה משנה את המסקנה שלעיל, לפיה המבקש ידע כי הוא מבוטח בביטוח חיים, והסכים לכך. ראשית, אלמלא היה המבקש מסכים להיות מבוטח, חזקה עליו שהיה מודיע על כך לצה"ל בשנת 1996, כאשר נדרש למלא את הטופס. על כל פנים, התביעה אינה מתייחסת לשנים 92-96, ולכן אין משמעות לשאלה האם המבקש הסכים להיות מבוטח בביטוח חיים בשנים אלה. לאחר שנת 1996, הסכים המבקש - מהטעמים שהובהרו לעיל, להיות מבוטח בביטוח חיים, וממועד זה ואילך לא קיים סיכוי סביר לקבלת תביעתו המבוססת על העדר הסכמה שלו לביטוח. המסקנה לפיה המבקש הסכים להיות מבוטח בביטוח חיים, מתחזקת לאור מספר עניינים נוספים. ראשית, למבוטחים נשלחה איגרת לפיה ניתן לבטל את ביטוח החיים בכול עת (ר' נספח ה' לתגובת צה"ל). אותה מסקנה עולה גם מתלושי השכר של הגמלאים (נספח ה' לבקשה). מי שקבל את האיגרת ואת תלושי השכר, ידע או היה עליו לדעת כי הוא מבוטח בביטוח חיים, ומי שלא התנגד לכך - ניתן לראותו כמי שהסכים להיות מבוטח. אכן, ככלל, אין די בשתיקה כדי להוות קיבול להצעה - בהתאם לס' 6 לחוק החוזים, ונדרש מעשה או התנהגות אחרת כדי להוות קיבול. אולם, לאחר שהגמלאים ביצעו את הפעולה האקטיבית של חתימה על טופס כדוגמת נ/1, שתיקתם ביחס למסמכים שהגיעו לידיהם ושעלה מהם דבר קיומו של הביטוח, מהווה חיזוק ראייתי למסקנה כי הם אכן היו מודעים לכך שהם מבוטחים, וכי הם הסכימו לכך. זאת ועוד, לגמלאים ניתנו מספר הזדמנויות לבטל את ביטוח החיים. בחודש דצמבר 2008, פרסם צה"ל בתלוש הגמלה הודעה לפיה ניתן לבטל את ביטוח החיים באמצעות פנייה לחֶבֶר (ר' נספח ד' לתגובת הצה"ל). בחודש מרץ 2009 נשלחה לגמלאים איגרת, בה צוין כי ניתן לבטל את הביטוחים בכול עת. ביום 7.9.09 הופצה איגרת נוספת ביחס לביטוחים, בה פורט שוב כי הגמלאים רשאים לבטל את הביטוחים (ר' נספח א' לתצהיר תא"ל שרת). לאחר משלוח האגרות הללו, בקשו רק 16 גמלאים לבטל את ביטוח החיים שלהם. חלקם חזר בו מהבקשה. לפני כן בקשו 40 גמלאים לבטל את הפוליסה. מיעוט הגמלאים שביקשו לבטל את הפוליסה - גם כאשר נודע להם בבירור כי הדבר אפשרי, מחזק אף הוא את המסקנה הראייתית לפיה הגמלאים - רובם ככולם, הסכימו להיות מבוטחים בביטוח החיים. אלמלא כן, חזקה עליהם כי הם היו מבקשים לבטל את הפוליסה שנכפתה עליהם ללא הסכמתם. יודגש כי מיעוט הודעות הביטול לא נועד כדי להכשיר בדיעבד את גביית הפרמיות, אלא נועד לחזק את המסקנה לפיה הגמלאים היו מודעים מראש לכך שהם מבוטחים בביטוח חיים, וכי הם הסכימו לכך מלכתחילה. אם הביטוח נערך בהסכמה, אין למבוטח עילה לדרוש את ביטולו הרטרואקטיבי. המבקש טען בהקשר זה, כי טענות צה"ל חותרות תחת מושכלות היסוד של התביעה הייצוגית, שכן הרוב הדומם הוא כמעט תמיד פסיבי. אולם, בענייננו מדובר במקרה בו צה"ל פנה באופן מפורש ל"רוב הדומם", בניגוד למה שקורה בתביעות ייצוגיות אופייניות אחרות, צה"ל הציע לגמלאים לבטל את הביטוחים, ואף על פי כן רוב הגמלאים לא נענו. להתנהלות זו יש לטעמי ערך ראייתי ביחס להסכמתם של הגמלאים לביטוח, כאשר עניין זה מצטרף ליתר הראיות שצוינו לעיל. מעבר לכך, כפי צוין, ביצעו חברי ה"רוב הדומם" של הקבוצה פעולה אקטיבית של הסכמה, כאשר חתמו על טפסי המוטבים, ובחרו למי יהיו כספי הביטוח מיועדים. סיכומה של נקודה זו - אכן, לצורך גביית הפרמיות מהגמלאים, היה על צה"ל להוכיח כי הם הסכימו להיות מבוטחים בביטוח החיים, וכי ייגבו מהם פרמיות מהגמלה שלהם. צה"ל הוכיח הסכמה כזו, ברמה שדי בה לשלב זה של הדיון, בעיקר לאור החתימה על נ/1, וגם לאור העובדה כי רוב רובם של הגמלאים לא כפרו בהסכמתם להיות מבוטחים, ולא בקשו לבטל את הביטוח, גם כשניתנה להם הזדמנות לעשות כן. ביטוח תאונות אישיות ביטוח תאונות אישיות הוא משנת 1997. צה"ל טען כי הוא איפשר לגמלאים להודיע באופן מיידי על כך שאין הם מעוניינים בביטוח הזה, עוד לפני תחילת גביית הפרמיות. עוד טען צה"ל, כי גם ביחס לביטוח תאונות אישיות הודע לגמלאים המבוטחים כי הם זכאים לבטל את הביטוח, הן בשנת 1997, והן בחודש ספטמבר 2009. 23 גמלאים בלבד בחרו לבטל את הביטוח, ורבים מהם חזרו בהם. צה"ל טען כי רוב הגמלאים נתנו את הסכמתם לביטוח תאונות אישיות, במסגרת חברותם ב"צוות" - ארגון גמלאי צה"ל. על פי הטענה, צוות היתה מוסמכת לקבוע בתקנונה הוראה מחייבת בנוגע לתשלומים ודרכי גבייה. ס' 9 (א) לתקנון צוות קבע כי כל חבר חייב לשלם את התשלומים המוטלים עליו מכוח התקנון, ואת התשלומים שיוחלט עליהם במועצת הארגון. כן נקבע בסעיף, כי כל חבר יוכל להודיע תוך 60 יום כי "אין הוא מסכים לתשלום והוא יוצא מתחולת כלל אלה הנהנים מן ההסדר החייב בתשלום (דוגמת ביטוח קולקטיבי לטובת החברים)". לטענת צה"ל, ביום 3.7.97, הוחלט בהנהלת צוות, כי הגמלאים יצורפו להסדר ביטוח תאונות אישיות, וכי הניכוי הכספי יהיה מן הגמלה. עוד הוחלט כי הניכוי הכספי בגין הפוליסה יהיה מהגמלה, בכפוף לכך שלא יחול על חבר שהודיע תוך 60 יום ממשלוח חוזר האגודה לחברים על הסדר הביטוח כי הוא אינו מעוניין להיכלל בהסדר, כאמור בתקנון. כלומר - ההסדר יחול על כל מי שלא הודיע כי הוא מבקש שההסדר לא יחול עליו. המבקש טען בסיכומי התשובה מטעמו (כמו גם בתשובתו לתגובת צה"ל לבקשת האישור), כי סעיף 9(א) לתקנון צוות אינו יכול לגבור על האמור בס' 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. עוד נטען כי הסעיף מתיימר להיות בעל תחולה רטרואקטיבית, שכן כעולה ממנו הוא נכנס לתוקף ביום 13.10.97, ולא ברור איך הוא יכול להכשיר רטרואקטיבית חוזר מאוגוסט 97 (נספח ז'2 לתגובת צה"ל לבקשת האישור) או מכתב מיום 4.7.97, המסתמך על ס' 9 כנוסחו לפני התיקון (נספח ז'1 לתגובת צה"ל לבקשת האישור). המבקש הוסיף כי הודעה כמפורט בנספח ז'2 הנ"ל לתשובת צה"ל, כלל לא הועברה לעמיתי צוות, ולא הובאה לידיעתם. הדבר מבהיר את הצורך בקביעתו של המחוקק בס' 6(ב) הנ"ל לחוק החוזים, בו שלל המחוקק את האפשרות של כריתת חוזה על דרך של העדר תגובה. אני סבורה כי בנקודה זו הדין הוא עם המבקש. כפי שהובהר לעיל, צה"ל אינו חולק למעשה על כך כי כדי לאפשר לו לגבות פרמיות ביטוח מהמבוטחים, עליו להוכיח כי הם נתנו את הסכמתם לביטוח. בהעדר הסכמה - אין בסיס לגביית פרמיות ביטוח מהמבקש, כמו גם מיתר הגמלאים. לכן, יש לבחון גם ביחס לביטוח התאונות האישיות, האם היתה הסכמה של המבוטחים להיות מבוטחים בביטוח. ס' 6(א) לחוק החוזים מתייחס לאפשרות של קבלת הצעה, וקובע בהקשר זה כי "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מההצעה...". ס' 6(ב) לחוק קובע: "קביעת המציע כי העדר תגובה מטעם הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף". המסקנה משני הסעיפים הללו, היא כי לצורך הוכחת קיבול שאינו מפורש, יש להוכיח קיומו של מעשה אקטיבי כלשהו מטעם הניצע, ואין די בשתיקה גרידא. כך עולה מדבריה של פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים" (מהד' שניה; להלן: "שלו") עמ' 136: "בניגוד לכלל 'שתיקה כהודאה דמיא', אין שתיקה נוכח הצעה מתפרשת בדרך כלל כהסכמה להצעה. הטעם לכך נעוץ בניתוח יסודות הקיבול. ס' 6(א) אמנם נועד לקבוע דרך של קיבול שאינה הודעה, אך אין הוא פוגע ביסוד התוכני של הקיבול - יסוד גמירת הדעת. גם קיבול דרך התנהגות צריך שיעיד על גמירת דעתו של הניצע. מטבע הדברים קשה לראות שתיקה כמעידה בפני עצמה על גמירת דעתו של השותק. הרקע העובדתי לשתיקה, לרבות מהות ההצעה אשר השתיקה באה לאחריה, עשוי לבאר את פשר השתיקה". בענייננו, השתיקה המיוחסת לגמלאים היא שתיקה נוכח הודעת צה"ל אליהם לפיה על כל גמלאי שאינו מעוניין בביטוח התאונות האישיות, להודיע על כך באופן מיידי, עוד לפני תחילת גביית הפרמיות. שתיקה נוכח הודעה כזו, כשלעצמה, אינה יכולה לטעמי להעיד על הסכמה לביטוח. מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את האמור בס' 6(ב) לחוק החוזים, השולל כאמור את כוחו של המציע להטיל על הניצע את "נטל הסירוב", כלומר מאלץ אותו לבחור בין קיבול בשתיקה לבין התנערות אקטיבית מהצעה בלתי רצויה (ר' שלו, שם, בעמ' 138). מטעם דומה אינני סבורה כי ההוראה בתקנון "צוות" יכולה לסייע לצה"ל. מעבר לעובדה שצה"ל אינו צד לתקנון זה, הרי שאין ראייה לפיה ההודעה המפורטת בנספח ז'2 לתשובת צה"ל לבקשת האישור, הועברה לעמיתי צוות. על כל פנים, גם בהודעה נספח ז'2 הנ"ל נקבע כי "חבר המתנגד להיכלל בהסדר, יודיע על כך בכתב תוך 60 יום מפרסום חוזר זה...". גם הודעה כזו מנוגדת לאמור בס' 6(ב) לחוק החוזים חלק כללי, שכן היא מחייבת את הניצעים - הגמלאים - לבחור בין קיבול בשתיקה לבין סירוב אקטיבי, אפשרות שס' 6(ב) הנ"ל שולל אותה באופן מפורש. העובדה כי יתכן שחלק המגמלאים לא התנגדו לכך שצה"ל יגבה מהם את הפרמיה, ואולי אף רצו להיות מבוטחים בביטוח, איננה שוללת את המסקנה כי צה"ל לא הוכיח קיומה של הסכמה לגביית הפרמיות, הסכמה שמהווה את הבסיס החוקי לגבייתן. כאמור, גם בהנחה שביטוח התאונות "טוב" לגמלאים, ושחלקם היו מעוניינים בו, צה"ל חייב להוכיח בסיס חוקי לגבייה, ובהעדר בסיס כזה, הגבייה היא אסורה. סיכומו של דבר, המסקנה לפיה הגמלאים הסכימו לביטוח החיים היא מסקנה סבירה ומסתברת מחומר הראיות. באשר לביטוח תאונות אישיות, לא הוכח קיבול או הסכמה של מי מקבוצת המבוטחים, ולכן קיים סיכוי סביר לכך שהמבקש יוכיח שהפרמיות נגבו ללא הסכמה ושלא כדין, וכי על צה"ל להשיבן. מסקנה זו די בה בשלב זה כדי לאשר את הבקשה לתביעה ייצוגית, ככול שהדבר נוגע לביטוח התאונות האישיות. יוער כי המבקש טען כי אין להפריד בין עילת התביעה שלו ביחס לביטוח תאונות אישיות, לבין העילה ביחס לביטוח החיים. אני סבורה כי אין לקבל את טענתו. כפי שהבהרתי לעיל, אני סבורה כי ביחס לאותו חלק מהתביעה המתייחס לביטוח חיים, לא קיים סיכוי סביר כי התביעה תתקבל. לכן, אין מקום ואין טעם לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית ביחס לביטוחים אלה. ביטוחי התאונות האישיות נוצרו במועד מאוחר יותר, תנאיהם שונים, וביחס אליהם קיים סיכוי סביר לכך שהתביעה תאושר. לכן, יש מקום לאשר את התביעה כייצוגית רק ביחס אליהם (ור' ס' 14 (3) לחוק תובענות ייצוגיות, המתיר לבית המשפט לקבוע את עילות התובענה ביחס אליהן בית המשפט מאשר את הבקשה). האם אישור התביעה עלול לגרום נזק לחברי הקבוצה? צה"ל טען כאמור כי אישור התביעה כתביעה ייצוגית, עלול להזיק לחברי הקבוצה. זאת, משום שביטול הפוליסות - שהוא התוצאה ההכרחית מקבלת התביעה, יקשה על הגמלאים, או לפחות על חלקם, לבטח את עצמם בביטוחים חלופיים. אני סבורה כי אין לקבל את הטענה. כפי שטען המבקש, עילת התביעה שלו אינה מפונית כלפי חֶבֶר, או כלפי חברות הביטוח שהנפיקו את הביטוחים. עילת התביעה של המבקש היא כנגד צה"ל, שהוא שגבה ממנו את הפרמיות. השבת הסכומים שנגבו שלא כדין על ידי צה"ל, אין פירושה אם כן בהכרח כי הפוליסות יבוטלו. צה"ל טען בהקשר זה כי הוא שימש רק כ"צינור" להעברת הכספים מהגמלאים לחבר, וממנה לחברות הביטוח. הוא לא עשה שימוש בכסף. לכן, לטענתו, אם הפוליסות לא יבוטלו, פירוש הדבר יהיה כי צה"ל יחויב בתשלום פיצויים עונשיים. אינני מקבלת את הטענה. חובת ההשבה של צה"ל, אם ייקבע כי הוא גבה תשלום בלתי חוקי, אינה קשורה בשאלת השימוש שצה"ל עשה בכסף. רשויות ציבוריות עלולות להיות מחויבות בהשבה של סכומים שהן גבו שלא כדין, גם אם הן עשו שימוש בכספים שגבו, וגם אם הן "העבירו" אותם לצדדים שלישיים כאלה או אחרים. חובת ההשבה - ככול שהיא קיימת - נובעת מהמסקנה כי גביית הכספים לא נעשתה כדין. כך לדוגמה, בעניין אחר שנדון בפני (ת. מ. (ת"א) 139/07) איצקוביץ נ. עיריית ראשל"צ, ), העלה המבקש טענה כנגד חוק עזר של עיריית נס ציונה, שמכוחו גבתה העירייה מתושבי העיר אגרת שמירה. כספי האגרה באותו מקרה נועדו - לגישת העירייה - למימון עלויות ההתמודדות עם המצב הביטחוני הבעייתי ששרר בארץ, ולמניעת פעילות חבלנית עוינת. גם באותו מקרה, נעשה שימוש על ידי העירייה לגישתה כדי להיטיב עם התושבים, תוך תשלום הסכומים לצד שלישי (חברת שמירה). אולם, גם באותו מקרה הייתי סבורה - כפי שאני סבורה במקרה דנן, כי אם הגבייה נעשתה ללא בסיס בחוק, קיימת לכאורה חובת השבה של הרשות לתושבים מהם נגבו הכספים, ועל כל פנים יש לבחון ענין זה במסגרת הדיון בתביעה לגופה. לכן, גם אם צה"ל העביר את הכספים ובסופו של דבר נעשה בהם שימוש לצורך תשלום עבור הביטוח הקבוצתי של חברי הקבוצה, הדבר אינו שולל מיניה וביה את האפשרות שיהיה על צה"ל להשיב את הכספים לחברי הקבוצה, אם ייקבע כי לא היה בסיס חוקי לגבייתם. העובדה כי צה"ל שימש רק "צינור", לא קבל את הכספים לבעלותו, ולא עשה בהם שימוש, אינה משליכה על שאלת חובתו להשיב כספים אלה, בהנחה שהם נגבו שלא כדין. חובת ההשבה אין משמעה גם הטלת פיצוי עונשי על צה"ל, גם בהנחה שצה"ל לא "נהנה" מהכסף (מה שקורה בהרבה מאוד מקרים של גבייה על ידי רשויות). כך או אחרת, שאלת ההשבה תיבחן על פי הצורך לעומקה, לאור מכלול השיקולים הרלוונטיים בהקשר זה, בשלב הבא של הדיון. יוער בהקשר זה כי במסגרת הדיון בתביעה לגופה, יהיה מקום להכריע בדרך הטיפול הכוללת בחברי הקבוצה, תוך שיהיה מקום לתת פיתרון לאותם חברי קבוצה שיבקשו להמשיך את הביטוח, בין אם תוך ויתור על ההשבה ובין אם בדרך אחרת. לכן, אין מקום להניח כי קבלת התביעה תזיק בהכרח לגמלאים. אף אם יוחלט בסופו של דבר כי צה"ל צריך להשיב את הפרמיות, לא יהיה בכך כדי לבטל את הביטוח, ועל כל פנים ענין זה יקבל התייחסות מפורטת במסגרת הדיון בתביעה לגופה. הטענה לפיה לא חל פריט 11 לתוספת השנייה צה"ל טען כי אין מקום לקבל את הבקשה, משום שלא חל על הבקשה פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, הפריט קובע כי ניתן להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית שעניינה "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה, או תשלום חובה אחר". טענה ביחס לתחולת פריט 11, הועלתה על ידי צה"ל כבר במסגרת בקשה לסילוק הבקשה על הסף בהליך דנן. הבקשה נבחנה על ידי בית המשפט, וניתנה בה החלטה ביום 23.12.08, שדחתה את הבקשה. טענת צה"ל בהקשר זה היא כי ההחלטה מבוססת על הנחה שהסתברה כשגויה, לפיה גביית פרמיות הביטוח מגמלאי צה"ל מתבצעת מכוח פקודת מטכ"ל. אני סבורה כי אין לקבל את טענת צה"ל. ככול שהדבר נוגע לטענות הכלליות ביחס לאפשרות להגיש את התביעה הייצוגית מכוח פריט 11, אין לי אלא לחזור על האמור בהחלטה מיום 23.12.08. באשר לטענה לפיה ההחלטה הנ"ל מבוססת על ההנחה לפיה גביית הפרמיות מתבצעת מכוח פקודת מטכ"ל, הרי שעמדת צה"ל אינה מדויקת. בהחלטה נקבע כי לגישתו של צה"ל, התשלום שנגבה - נגבה כ"תשלום חובה" קרי מכוח סמכותו של צה"ל בפקודת מטכ"ל. בהקשר זה הפנתה ההחלטה למכתב שנשלח למבקש מצה"ל, בו צוין כי הבסיס החוקי לניכויים הוא פקודות מטכ"ל שפורטו באותו מכתב (ר' ס' 15 להחלטה מיום 23.12.08). עוד צוין בהחלטה, כי העובדה שלגישת המבקש אין לטענה זו בסיס חוקי, אינה משנה את המסקנה ביחס לסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה הייצוגית. מאחר שצה"ל אכן השיב למבקש את מה שהשיב ביחס למקור סמכותו לגבות את הפרמיות, קנה בית המשפט סמכות לדון בבקשה לאישור התביעה הייצוגית, ואין מקום לשנות את האמור בהחלטה מיום 23.12.08 בהקשר זה. האם למבקש יש עילת תביעה אישית? כפי שפורט לעיל, אני סבורה כי יש לאשר את התביעה הייצוגית ביחס לביטוח תאונות אישיות - ולא ביחס לביטוח חיים. באשר לביטוח תאונות אישיות, המבקש טען - וטענתו לא נסתרה - כי צה"ל לא השיב לו את הפרמיות לתקופה מחודש אפריל 2006 ועד מרץ 2008. לכן, למבקש יש עילת תביעה אישית לתבוע השבה לפחות ביחס לתקופה זו, ואין לקבל את טענת צה"ל ביחס לכך. יוער כי גם אלמלא היתה למבקש עצמו עילת תביעה אישית, היה מקום לבחון אפשרות להחליפו בתובע ייצוגי אחר, שלו יש עילה כזו. הגדרת הקבוצה אני סבורה כי הקבוצה שביחס אליה יש לקבל את בקשת האישור, היא קבוצת גמלאי צה"ל אשר בוטחו בביטוח תאונות אישיות ושנגבו מהם פרמיות ביטוח במשך 24 חודשים לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית (ר' ס' 21 לחוק תובענות ייצוגיות). במהלך הדיון בתביעה עצמה, ייבחן בהקשר זה מעמדם של מבוטחים שונים, ובין היתר אותם מבוטחים אשר אירע להם מקרה ביטוח במהלך התקופה, והשאלה האם דין התביעה להתקבל ביחס אליהם. כפי שציינתי, אין אינדיקציה שהגמלאים הסכימו להיות מבוטחים בביטוח תאונות אישיות באמצעות צה"ל וחבר, ולכן גביית הפרמיות על ידי צה"ל מכול חברי הקבוצה במשך תקופת התביעה, עשויה להסתבר כבלתי חוקית. העובדה כי רק חלק קטן מאוד מהגמלאים בחרו להודיע על ביטול הפוליסה - כפי שטען צה"ל בסיכומיו, אינה שוללת את קיומה של הקבוצה. זאת משום שכאמור העובדה שצה"ל הטיל על הגמלאים את החובה להודיע שהם אינם מקבלים את הצעת הביטוח, היתה בניגוד להוראת ס' 6(ב) לחוק החוזים, ולכן לא היתה תקפה. לכן, המסקנה לפיה לא קיים הסכם עם הגמלאים לביטוח תאונות אישיות, עשויה ברמה גבוהה של סבירות להסתבר כנכונה ביחס לכול קבוצת הגמלאים, גם אלה שלא בחרו להודיע כי הם מבקשים שלא להיות מבוטחים. אני סבורה כי גם התנאים האחרים המנויים בס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות חלים בענייננו, קיימות שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה (בעיקר שאלת תוקף גביית הפרמיות עבור ביטוח התאונות האישיות, שהמבוטחים לא נתנו את הסכמתם המפורשת לו). באשר לטענה לפיה לרוב הגמלאים אין עניין בביטול הביטוחים, הרי תוצאה אפשרית של קבלת התביעה תהיה השבה של הפרמיות שנגבו שלא כדין, תוך מתן אפשרות לגמלאים המעוניינים בכך, להודיע כי הם מבקשים להיות מבוטחים בביטוח תאונות אישיות. כך או אחרת, כפי שהובהר לעיל, הנתבע בתביעה דנן איננה חברת הביטוח אלא צה"ל, שהוא שגבה את הפרמיות שלא כדין. השבה על ידי צה"ל איננה מביאה באופן אוטומאטי לביטול הפוליסות. אינני סבורה גם כי ניתן לקבוע בשלב זה של הדיון, כי הפוליסה מיטיבה עם הגמלאים כולם, וכי מטעם זה אין מקום לקבל את הבקשה. ראשית, כפי שטען המבקש, גם בהנחה כי הפוליסה היא פוליסה טובה יחסית, אין בכך כדי להצדיק "כפיה" של הגמלאים להיות מבוטחים במסגרתה. המבוטחים היו צריכים להסכים לביטוח, והסכמה שלהם לא הוכחה. על כל פנים, גם עניין זה - כמו יתר הנושאים שצוינו לעיל, ייבחן על פי הצורך במסגרת הדיון בתביעה עצמה. הוראות ביחס לאישור הבקשה לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי כתובענה ייצוגית. בהתאם לס' 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני קובעת כי הקבוצה תוגדר - "כל גמלאי צה"ל שהשתחררו שנתיים לפני יום 29.4.08, ושנגבו מהם פרמיות ביטוח לביטוח תאונות אישיות". התובע המייצג יהיה מר יוסי לוי מת.ד. 35 להבים, 85338, ובא כוחו יהיה עו"ד בן ציון רזניק מרח' יגאל אלון 65 תל אביב. עילת התביעה היא גבייה שלא כדין של סכומי פרמיות לביטוח תאונות אישיות שנגבו על ידי צה"ל במשך תקופת התביעה (מיום 29.4.06 ועד יום 29.4.08) מחברי הקבוצה. בהקשר זה ייבחנו בין היתר שאלת הסכמת חברי הקבוצה לביטוח, השאלה האם צה"ל היה מוסמך לגבות את הפרמיות מהמבוטחים, ומה דינן של הפרמיות שנגבו ללא הסכמה (בהנחה שלא היתה הסכמה לגביית הפרמיות), והאם על צה"ל להשיב אותן לחברי הקבוצה, ובאילו תנאים. הסעד הוא השבה של הפרמיות שנגבו מחברי הקבוצה בתקופת התביעה בקשר עם ביטוח תאונות אישיות. בהתאם לס' 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק של ההחלטה, לשם רישומה בפנקס. בהתאם לס' 25 לחוק תובענות ייצוגיות, יפורסם הפרק האחרון להחלטה זו (שכותרתו "הוראות ביחס לאישור הבקשה") בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, כאשר בשלב זה ישא צה"ל בהוצאות הפרסום. התיק נקבע לדיון מקדמי נוסף, ביום 15.11.10 בשעה 10:00. המשיב ישא בהוצאות המבקש ביחס לבקשה דנן ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ. פוליסהפרמיית ביטוחביטוח חייםמשכורת