קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת ילד בקניון ערב רצפה חלקה: 1. התובע, יליד 17.1.90, נפגע לטענתו בשיניו ביום 10.4.93, בקניון מלחה בירושלים, המנוהל על ידי נתבעת 1, כאשר החליק על רצפת השיש סמוך לאחת הכניסות. הצדדים הסכימו כי תינתן תחילה החלטה בשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקיו. טרם נשמעו הראיות לעניין היקף הנזק. 2. כתב התביעה תוקן מספר פעמים. תחילה נטען, כי עם כניסת התובע לקניון ביחד עם הוריו, הבחין במכונות שעשועים לילדים, "האיץ צעדיו" לעברן, החליק על רצפת הקניון, נפל ונפגע. נטען אז גם שהקניון נחנך זמן קצר קודם לכן, וכי הרצפה היתה חלקה בשל כך. בתצהיר מנובמבר 1994, שהוגש על פי הוראת בית המשפט, הבהיר אביו של התובע, מר יריב כהן, שהתובע לא רץ, אלא החליק תוך כדי הליכה. עוד הדגיש כי הרצפה היתה "חלקה ומבריקה במיוחד", והוסיף "וכנראה שהיתה אחרי פוליש". לאחר מכן, בעקבות טענות הנתבעת והערות בית המשפט, הוגש כתב תביעה מתוקן. כתב תביעה זה מבקש להפעיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ולא נוסף בו פירוט עובדתי כלשהו לגבי סיבות ההחלקה והנפילה. לאחר תיקון כתב התביעה, הוגש מטעם הנתבעת תצהירו של מר ארנון תורן, ששימש אז כסמנכ"ל הנתבעת. בתצהיר זה (נ/1) צויין, כי הקניון נפתח ב17.3.93- והרצפה הותקנה במקום מספר חודשים לפני כן, בסוף שנת 1992. כן נאמר בתצהיר כי בכל רחבי הקניון הותקנה רצפת שיש אחידה, אשר "לא עברה כל תהליך של החלקה כגון פוליש, וקס או ציפוי קריסטל, וזאת במגמה למנוע החלקת העוברים במקום". בתצהיר תורן הועלה לראשונה עניין הנקיון בקניון, ונאמר כי הניקוי הוא יבש ונעשה בלילה, באמצעות מכונות, וכי במשך היום יש בקניון סיורים של מפקחי נקיון, ואם מתגלה לכלוך, הדבר מטופל במקום. בתצהיר נוסף, מאוקטובר 1995 (ת/2), הוסיף אב התובע כי על הרצפה היו סימני ליטוש וסימני רטיבות, כיוון שהקניון נפתח זמן קצר קודם לכן. עוד ציין, כי גם הוא כמעט והחליק במקום שבו החליק התובע. אם התובע, גב' שרית כהן, ציינה בתצהיר שהוגש אז מטעמה (ת/1), כי הבחינה במנקה מטעם הקניון שעסקה באותה עת ממש בניקוי הרצפה, ולשם כך עשתה שימוש בדלי מים ובמקל המחובר לסחבה הניתנת לסחיטה על ידי מנגנון הקבוע בראש הדלי. בתחילת נובמבר 1995 הוגש כתב תביעה מתוקן נוסף, שבו נוספה טענה בדבר רטיבות הרצפה במקום הנפילה עקב ניקויה במים וחומרי ניקוי בשעה שהתובע והוריו נכנסו לקניון. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, הנתבעת התרשלה בעצם הצבת מכונות משחק לילדים על גבי רצפת שיש שהיא חלקה מטבעה, והוסיפה על רשלנותה בשטיפת הרצפה במים וחומרי ניקוי במקום הפגיעה, מבלי לנקוט אמצעי זהירות מתאימים, כמתחייב בנסיבות אלו. 3. הנתבעת מכחישה את העובדות הנטענות על ידי התובע, וטוענת כי נפל כיוון שהוריו לא מנעו ממנו לרוץ (או "להאיץ את צעדיו", כלשון כתב התביעה) בקניון. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' להורי התובע, שבה נטען כי לא השגיחו עליו כראוי, ולא מנעו את פגיעתו כדרך שהורים סבירים היו נוהגים. 4. אם התובע העידה (עמ' 2 לפר' מיום 27.3.97), כי לא ראתה את נפילת בנה, אך ראתה בסמוך לאחר מכן אשה מנקה עומדת סמוך למכונת השעשוע, שהשתמשה במתקן שעליו דלי ומגב לניקוי הרצפה. מדברי אם התובע עלה, שהעירה למנקה על חוסר האחריות שבניקוי רטוב במקום, וצעקה עליה אחרי שבנה נפגע (פר' שם עמ' 3). לדבריה, המנקה השיבה לה "אמרו לי לנקות" (שם). כן העידה אם התובע, כי אנשים שעמדו במקום אמרו לה כי המנקה הרטיבה את הרצפה. ב"כ הנתבעת התנגדה לתשובה זו. אב התובע, העיד בהמשך לתצהיריו (פר' שם, עמ' 4 ואילך), כי נכנס לקניון כשהוא אוחז בילדו, ואז הילד הלך בצעדים קצת יותר גדולים, והחליק. לדבריו, גם הוא עצמו כמעט שהחליק. הוא הוסיף ש"הריצפה היתה חלקה היא היתה רטובה" (שם, עמ' 4), אך אישר שזוהי מסקנתו מחלקלקות הרצפה ומכך שהיתה מבריקה כמראה. הוא הבהיר כי לא ראה שלוליות של ממש, אך, לדבריו, חש לחות בבגדי התובע כשהרימו לאחר שנפל. לשאלה אם הרטיבות היתה גורם קריטי לנפילת התובע, השיב בחיוב (שם, עמ' 5). מאידך, לא היתה בפיו תשובה לשאלה מדוע לא הוזכרה הרטיבות בכתב התביעה המקורי או בתצהירו הראשון, מנובמבר 1994. לשאלה כיצד הוא יודע שעשו במקום פוליש, ענה: "כל מקום חדש שנפתח עושים פוליש" (שם, עמ' 6). בתגובה לשאלה האם התובע האיץ צעדיו, השיב האב: "הוא הלך בצעדים יותר גדולים" (שם, עמ' 7), והוסיף: "הילד היה בגיל שלוש וחצי. כשנכנסנו לקניון תפסתי לו ביד, ואז הוא שחרר את היד והלך בצעדים קצת יותר גדולים. הוא לא יכל להספיק לרוץ למכונה" (שם). גם האב ראה אשה מנקה במקום. כדבריו: "אחרי הנפילה הסתובבתי עם הילד, ואז ראיתי את המנקה וראיתי אותה מנקה את הרצפה עם סחבה והיה לה דלי עם מים וסבון" (שם, עמ' 6). מדבריו עלה כי ראה את עובדת הנקיון במרחק של כ10- מטר ממקום הנפילה (שם). העד תורן העיד, כי יתכן מצב שבו מנקים את הרצפה באמצעות סחבה במשך היום, כאשר היא מתלכלכת, או נשפך עליה דבר מה. סיבת המצאות מים במקום היא, לשיטתו, פעולה של המבקרים במקום. כדבריו "יש מים אם מישהו שפך מים, לא הנקיון עושה את המים" (פר' מיום 30.4.97 עמ' 1). הוא הוסיף כי ביום נהוג רק לנגב לכלוך שנוצר, ובלילה לנקות את המקום. העד תורן נשאל אודות ההסכם בין הנתבעת לבין חברת "שחק", שהיתה אחראית לנקיון במקום. על פי ההסכם, היה על "שחק" לדאוג להימצאות ערכת נקיון (דלי, מגב, סחבות וכיוב') על גבי עגלה, אחת לפחות בכל קומה. בהסכם נאמר גם, כי ערכה דומה - שלא תהיה מוצבת על גבי עגלה, אלא תהיה נייחת - תהיה בשירותים. נראה כי המדובר באותו "מתקן" (או, כפי שכינה זאת ב"כ הנתבעת, "מכונה") אליו התייחסה אמו של התובע בעדותה. יצויין כי ההסכם לא הוגש כראיה, אך צורף להודעה לצד ג' שנשלחה ל"שחק" ונמחקה. בתשובה לשאלות לגבי הסכם זה, ציין העד תורן, כי אותה עגלת נקיון מיועדת לשירותים, ובכל מקרה הדגיש שהימצאות מגב, דלי וסחבות נקיות בעגלת הנקיון, אינה מלמדת על שימוש במים. 5. ב"כ הנתבעת מעלה תהיות באשר לגרסאות העובדתיות השונות שהציג ב"כ התובע, בעיקר מפי אביו של התובע. אמנם אין מדובר בגרסאות הסותרות זו את זו מהותית, אך העובדה שעניין רטיבות הרצפה לא עלה בכתב התביעה המקורי, ואף לא בתצהירו הראשון של האב, מטרידה. מדברי אמו של התובע עלה, כי הרטיבות במקום היתה משמעותית בעיניה בסמוך לאחר התאונה. בשל בעית הרטיבות היא צעקה, ע"פ תיאורה, על עובדת הנקיון אותה ראתה בסביבה. גם האב, לדבריו, חש בלחות במכנסיים של בנו ואף ראה, כעדותו, את עובדת הנקיון בסביבה. מגירסת ההורים עולה, איפוא, כי בעיית הרטיבות היתה גלויה בפניהם בסמוך לארוע והיא אפילו הביאה את האם לכדי צעקות על עובדת הנקיון. לכאורה, יש מקום להניח, שגם האב נכח בעת שמיעת הצעקות, שהרי היה במקום עם בנו. לאור האמור, קשה להבין מדוע לא מצאה בעיה זו ביטוייה בכתב התביעה המקורי וגם לא בתצהיר הראשון. רק לאחר שהוגש תצהירו של העד תורן שהתייחס גם לנושא הרטיבות, העלו התובעים את גירסתם לפיה היתה רטיבות במקום, שנגרמה בשל פעולת נקיון. בגירסת הורי התובע חלו, אם כך, התפתחויות ושינויים אשר מניחים יסוד לחשש שהם ניסו לתפוס את המרובה, ומשחששו שמא לא תספיק גרסת "הרצפה החלקה" סברו כי ראוי להוסיף לכך את גרסת "הרטיבות". 6. אין מחלוקת, כי רצפת הקניון היא רצפת שיש, אולם אין בפני תשתית עובדתית משכנעת לקביעה שהרצפה היתה חלקה במיוחד באותה עת בשל טיפול שיעדו הברקתה. האפשרות של ביצוע "פוליש" הוכחשה כאמור ע"י העד תורן. יש גם מקום להניח, שבמקום הפתוח לציבור רחב כגון הקניון, הלכו גם אז, כשלושה שבועות לאחר פתיחתו, אנשים רבים, ובכללם ילדים, וביצוע פוליש באופן המביא להחלקה, היה גורם לתקלה לרבים ומניב נפילות או החלקות רבות. ראיות לגבי נפילות או החלקות נוספות באותה עת או לאחר מכן לא הובאו בפני. אין בידי לקבוע גם שהוכחה רטיבות במקום הנפילה. העובדה שהורי התובע "כבשו" את ענין הרטיבות זמן רב, כפי שתואר לעיל, פוגעת באמינות גירסתם. לענין זה אני מתקשה גם לקבל את הטענה שהאב חש בלחות בבגדי התובע, גירסה שקבלתה משתלבת עם המצאות כמות מים משמעותית במקום הנפילה. אם מצויות בקניון מכונות ניקוי או ערכות של ניקוי המכילות גם דליים למילוי מים, אין בכך כדי ללמד שאכן היה שימוש במים במסגרת פעולת ניקוי שנעשתה במקום הנפילה. כאמור, העד תורן העיד כי גם כשמתלכלך מקום כלשהו בקניון, הטיפול שינקט לכך במשך היום הוא טיפול של ניגוב ולא של שטיפה במים. בכל מקרה, אמו של התובע ואביו לא ראו במקום מים. האם העידה כי שמעה שהיה במקום מים מפי אחרים, והרי זו עדות שמיעה, והאב העיד, כי לא ראה שלוליות ולמעשה לא ראה מים אלא הסיק דבר קיומם מהעובדה שהרצפה היתה מבריקה, ואולם הברק ברצפה יכול להגרם בשל טיבו של השיש, ולא כל שיש מבריק גורם להחלקה. במצב דברים זה, לא הוכח, להבנתי, קיומו של סיכון מיוחד במקום, אשר מצדיק ראיית הנתבעת אחראית בשל הפרת חובת הזהירות שיש לה כלפי המבקרים בקניון ע"י רשלנותה באי מניעת סיכון זה. 7. העובדה שהתובע היה בעת התאונה בן שנתיים ו9- חודשים והאיץ צעדיו בראותו את מכונת השעשועים, בה עצמה יש כדי להסביר את נפילתו במקום. מדובר בילד קטן, אשר יציבותו, קרוב לוודאי, לא היתה רבה, והתנהגותו מן הסתם היתה פזיזה, כהתנהגות ילד קטן. הפסיקה קבעה לא פעם כי נפילה או החלקה הן תופעות רגילות בחיינו. ראה ע"א 80/145, ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פד"י לז(1)113 עמ' 126-127, ע"א 77/683, ברוק נ' עירית ת"א, פד"י לד(1)157, 162. קל וחומר שתופעות כאלו רגילות לגבי ילדים קטנים בגיל התובע בעת התאונה. 8. אין בידי גם לקבוע שהוכחו יסודות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שקיומם מעביר את הנטל לנתבעת להראות שלא התרשלה. זאת כבר מהטעם שלא אוכל לומר שהמקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות כזו. החלקת הילד בשל האצת צעדיו, כשהוא מונע ונדחף ע"י רצון לשחק במכונת השעשוע, תוך שהוא גם מתנתק מאחיזת אביו, יכולה להיות מוסברת במידה טובה ע"י גילו הצעיר והגברת מהירותו, זאת לא פחות מאשר ע"י ניקוי רטוב או ע"י ביצוע פעולה להחלקת הריצפה. די בהצבעה על קיומן של אפשרויות שונות לקיום התאונה כדי לסתור את התנאי האמור, ר' ע"א 85/377 נעים נ' משרד החינוך, פ"ד מ"ב(1) 153, 160. קשה מבחינתי גם לקבוע כי התקיים כאן התנאי שענינו כי "הנזק נגרם ע"י נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו". במקרה דנן, גורמים רבים יכלו להתערב ולקטוע את שליטת הנתבעת ברצפה, ובכללן שפיכת נוזל או חומר מחליק כלשהו ע"י אורח, תנועה בלתי זהירה של התובע, ור' ע"א 85/377, שם, עמ' 159. לאור האמור, אין ליחס לנתבעת אחריות לנזקים שנגרמו לתובע בגין נפילתו. 9. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט (מיום הוצאתן) ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין (מהיום).קטיניםנפילה