לטענת התובע, הנתבע לא שילם דמי שכירות בגין החודש השני לשכירות וגרם לו נזק בכך שעקב עזיבתו הפתאומית את המושכר ותוך הפרה יסודית של החוזה, עמד המושכר חודש שלם ללא שוכר עד שנמצא שוכר חליפי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עזיבה פתאומית של שוכר דירה: בין הצדדים נחתם חוזה שכירות בתאריך 31/1/02 לפיו השכיר התובע לנתבע דירת מגורים ברחוב העליה 19 בעפולה לתקופה של 12 חודשים החל מ - 1/2/02 וכלה ב - 31/1/03.   דמי השכירות החודשיים הועמדו על סך 1,000 ₪ לחודש שהינם השווי בשקלים חדשיים של 220 דולר ארה"ב לפי שער הדולר שהיה ידוע במועד חתימת החוזה.   על פי הוראות סעיף 4 לחוזה בין הצדדים, דמי השכירות הוצמדו למדד המחירים לצרכן כשהמדד הבסיסי היה המדד לחודש 12/01.   החל מהחודש השני ואילך, לדמי השכירות היו אמורים להתווסף הפרשי הצמדה למדד כאמור. להבטחת תשלום דמי השכירות, מסר הנתבע 1 לתובע 12 שיקים חתומים ללא נקיבת סכום (חתימה על החלק) כשלתובע ניתנה רשות לרשום את סכומי השיקים בהתאם למוסכם, קרי הוספת הפרשי הצמדה לסכום הבסיסי.   נוסף לדמי השכירות, על הנתבע היה לשאת במיסים והתשלום הנוגעים לאחזקת המושכר (ארנונה, ועד בית, חשמל וכיו"ב).   עוד הוסכם בין הצדדים, כי הנתבע 1 ישא ב - 30% מצריכת המים לפי קריאת המונה שהיה משותף לדירה שהושכרה ודירה נוספת.   להבטחת תשלומי המיסים וההוצאות הנ"ל וכן לכיסוי הנזקים שעלולים להגרם למושכר בתקופת השכירות, היה על הנתבע למסור שני שטרי חוב או שיק ללא מועד פרעון וללא ציון סכום. אין בכתבי הטענות התייחסות לשאלה אם נמסר שטר חוב אם לאו.   בין הצדדים הוסכם כי בסוף תקופת השכירות, יערוך התובע חישוב של הסכומים שלא שולמו עבור המיסים והוצאות האחזקה וכן הנזקים למושכר, וישתמש בשטר החוב ו/או השיק הנ"ל לגבית אותם סכומים.   בנוסף לבטחונות הנ"ל, חתם הנתבע מספר 2 כערב להתחייבויות הנתבע מספר 1 לחוזה.   על פי הנטען בכתב התביעה (סעיף 4) הנתבע מספר 1 הפר את החוזה בכך שעזב את המושכר לאחר חודשיים בלבד מתחילת השכירות.   לטענת התובע, הנתבע לא שילם דמי שכירות בגין החודש השני לשכירות וגרם לו נזק בכך שעקב עזיבתו הפתאומית את המושכר ותוך הפרה יסודית של החוזה, עמד המושכר חודש שלם ללא שוכר עד שנמצא שוכר חליפי.   התובע מעריך נזקו בגין הפרת החוזה הנ"ל בסך 2,140 ₪.   עוד טוען התובע כי נגרם לו נזק נוסף בשל הפרת החוזה בכך שהוא נאלץ לשלם פעמיים דמי תיווך למתווך לשם השכרת הדירה, פעם אחת עם חתימת החוזה עם התובע ופעם נוספת כאשר חתם על החוזה עם השוכר החליפי.   לטענת התובע, הוא שילם דמי תיווך כאמור על סך 2,000 ₪ וכי על הנתבע להשיב לידיו סכום זה.   כמו כן, טוען התובע כי על הנתבע לשלם לו דמי ועד בית לתקופה של 3 חודשים, החודשיים בהם היה הנתבע בדירה והחודש הנוסף שהמושכר היה ריק עד למציאת דייר חליפי.   אין חולק בין הצדדים כי דמי ועד הבית הועמדו על סך 100 ₪ לחודש.   נוסף לכך, טוען התובע כי על הנתבע לשלם בגין צריכת חשמל ומים סך של 200 ₪ וכן לפצותו בסכום של 500 ₪ בגין עוגמת הנפש ושיחות הטלפון שהתובע נאלץ לקיים להסדרת המחלוקת.   בכתב ההגנה טוען הנתבע כי התובע הוא זה שהפר את החוזה בין הצדדים בכך שגרם לניתוק המים והחשמל מהמושכר ובכך אילץ את הנתבע לעזוב את המושכר.   הנתבע ציין בכתב ההגנה כי ניסה פעמיים לשלם את דמי השכירות אך לא מצא את התובע בביתו. התובע לדברי הנתבע בכתב ההגנה, החזיק 12 שיקים להבטחת תשלום שכר הדירה.   הנתבע מאשר כי עליו לשלם את שכר הדירה בגין חודש השכירות השני, ועד הבית לחודשיים ומים וחשמל בגין חודש אחד בלבד, סך של 100 ₪ לכל היותר בשל היות התקופה קצרה.   בדיון שהתקיים לפני ולאחר ששמעתי את הצדדים התברר כי אכן בידיו של התובע 11 שיקים של הנתבע חתומים על החלק, אשר לא הוצג מהם ולו שיק אחד לפרעון.   השיק שנועד לכיסוי שכר הדירה בגין חודש השכירות הראשון, הוחזר לנתבע על ידי התובע ותמורתו שולמה ועל כך אין חולק בין הצדדים.   בעדות התובע, אישר הנ"ל למעשה כי הוא ניתק את המושכר מאספקת מים וחשמל דבר שהביא לעזיבת הנתבע את המושכר.   עובדה זו סותרת את טענת התובע בכתב התביעה ושלפיה הנתבע עזב את המושכר במפתיע חודשיים לאחר תחילת השכירות, עזיבה שלטענת התובע היוותה הפרה של חוזה השכירות בין הצדדים, ושמהווה הבסיס להגשת התביעה שלפניי.   עוד התברר כי התובע לא הציג לפרעון את אחד השיקים שהיו ברשותו וששימשו כבטוחה לתשלום דמי השכירות.   התובע לא הודיע לנתבע על הפרת החוזה הנטענת, לא ביקש את תיקון ההפרה ואף לא הודיע על ביטול החוזה בעקבות ההפרה הנטענת.   התנהגות זו של התובע מהווה התנהגות בחוסר תום לב, ונוגדת את הוראות הדין אם הוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, אם הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) תשל"א - 1971 ואם את חובת תום הלב כפי הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.   התובע בחר לעשות דין לעצמו ולנצל את הכח הנתון בידיו, להורות על ניתוק אספקת המים והחשמל למושכר, דבר שלכל הדעות מנע מהנתבע לעשות שימוש במושכר.   חוק השכירות והשאילה קובע כי שמוש בזכות הנובעת מהחוזה בין הצדדים, יש לקיים בדרך מקובלת ובתום לב. חובה זו אף קבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.   כן קובעות הוראות חוק השכירות והשאילה כי על המשכיר לאפשר לשוכר שמוש במושכר בתקופת השכירות לפי המוסכם ללא הפרעה מצדו או מטעמו (סעיף 11 לחוק השכירות והשאילה).   ניתוק המושכר מאספקת מים וחשמל נעשה בטרם בוטל חוזה השכירות, ובעוד הנתבע מתגורר במושכר.   התנהגות זו של התובע איננה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ועם הוראות החוק החלות על היחסים בין הצדדים. אין התובע יכול לעשות דין לעצמו, לנתק את המושכר מאספקת מים וחשמל ולטעון לאחר מכן שהנתבע הפר את החוזה בכך שעזב את המושכר.   אף אם הפר הנתבע את החוזה בכך שלא שילם את דמי השכירות של חודש השכירות השני, הרי שאין בכך כדי להצדיק את התנהגות התובע כפי שפורטה לעיל.   בידי התובע היו שיקים שנועדו להבטיח תשלום שכר הדירה ושיקים אלו לא הוצגו לפרעון.   לטענת התובע, השיק לא הוצג לפרעון לאחר שהוא פנה לבנק לברר אודות מצבו הכלכלי של הנתבע ומשם נמסר לו כי הנתבע הינו חדל פרעון.   אף אם אצא מנקודת המוצא כי נתון זה נמסר לתובע, מדוע לא היתה פניה מהתובע לנתבע לתשלום דמי השכירות, להתריע על הפרת החוזה ולבקש תיקון ההפרה?   כפי שציינתי לעיל, התנהגות זו של התובע מנוגדת לחלוטין לחובת תום הלב המוטלת עליו אם לפי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, ואם לפי הוראות חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971 (סעיף 4).   באם חפץ התובע בביטול החוזה בשל הפרתו על ידי הנתבע, הרי שהדרך לעשות כן היתה פתוחה בפניו כשחובה עליו לפעול בהתאם להוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1971. התובע לא פעל כפי שמתחייב ומתבקש ממנו ובחר בדרך שאין לה כל בסיס שבחוק והוא עוד מלין על כך שהנתבע עזב את המושכר.   הנתבע טען בהגנתו כי התובע הוא זה שהפר את החוזה אך לא הוגשה תביעה שכנגד ולא הועלתה טענת קיזוז על ידו.   שני הצדדים הפרו את החוזה ביניהם, התובע על ידי התנהגותו שפורטה לעיל והנתבע על ידי כך שלא שילם את דמי השיכרות ודמי האחזקה.   אין על הנתבע חובה לשלם לתובע כל סכום שהוא מעבר לדמי השכירות בגין חודש השכירות השני בו הוא התגורר במושכר, וכן דמי ועד הבית לשני חודשי השכירות והוצאות האחזקה לגבי אותה תקופה.   לעניין צריכת המים והחשמל, התובע לא הביא כל אסמכתא באשר לגובה ההוצאה הנ"ל ועל כן בהעדר הוכחת גובה ההוצאה אין מה לפסוק לתובע.   דמי השכירות לחודש כפי שתובע התובע בכתב התביעה הם 1,000 ₪ לחודש.   אין חולק בין הצדדים באשר לגובה דמי ועד הבית, 100 ₪ לחודש, כך שעל הנתבע לשלם 200 ₪ דמי ועד בית בגין החודשיים בהם הוא התגורר במושכר.   הנתבע מספר 2 חתום כאמור כערב להתחייבויות הנתבע מספר 1 על פי החוזה.   נתבע זה לא הגיש כתב הגנה מטעמו ולא התייצב לדיון.   לאור התוצאה שהגעתי אליה לעיל ובהעדר כתב הגנה מטעם הנתבע מספר 2, על הנתבע לשלם לתובע את החוב הפסוק.   לאור כל האמור לעיל, על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 1,200 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (13/6/02) ועד לתשלום המלא בפועל.   פסק דין זה ניתן להגיש לביצוע בלשכת ההוצל"פ בחלוף 30 יום מהיום על מנת לאפשר לנתבע ביצוע תשלום בלא שיחוייב בהוצאות נוספות בגין נקיטת הליכי הוצל"פ.     בנסיבות העניין ולאור הדברים שפורטו לעיל, אינני רואה מקום ליתן צו להוצאות.מקרקעיןשכירות