הנחת היסוד היא, כי כל עניין המובא לפני בית משפט, יידון, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות. על-מנת לשכנע את בית המשפט לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות אלא עליו להראות שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא. משורה ארוכה של פסקי-דין עולה, כי המבחן אליו נזקק בית המשפט העליון כיום לבחינת הנושא הוא: " לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם..., אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 128,123; רע"א 2329/97 פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן ואח' (לא פורסם)). גישה זו מדריכה אף את בית דין זה (ראה: דב"ע נג/ 9-161 זאב לביא השכרת רכב בע"מ - יאיר רוזנר, פד"ע כה 366,365; השווה: דב"ע נו/ 9-148 אשבת חברה לבניית מבני תעשיה בע"מ - משה הרשקוביץ, פד"ע כט 595-594,590 והאסמכתאות שם). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לעליון בדיני עבודה: 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת פוגל ; תב"ע נז/ 11-56), אשר דחה ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי רשמת בית הדין האזורי בתל-אביב (הרשמת דייגי; תב"ע נב/ 15-2453). 2. השתלשלות העניינים הצריכה לענייננו היא כדלקמן: א. ביום 11.12.1991 הגיש המנוח לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תביעה לתשלום שכר עבודה מולן כנגד חברת שמירה ובטחון בע"מ (להלן: החברה), ב"דיון מהיר" (תב"ע נב/ 15-2453). את המנוח ייצג בנו (להלן: המבקש). במאמר מוסגר אציין, כי אף המבקש עבד בחברה כשומר וניהל במערכת המשפט במשך פרק זמן ממושך תביעות נגדה בגין עבודתו אצלה. ב. המנוח החל לעבוד בחברה כשומר בהיותו למעלה מגיל 75. המנוח עבד בחברה בתקופה שבין חודש מרץ 1983 לבין חודש מאי 1985, כשומר בבנק כנראה ובעיקר בשעות שבהן היה הבנק סגור, לרבות בימי ו' לאחר סגירת הבנק ובמשך השבת. בתקופה שבין חודש יוני 1985 עד לחודש דצמבר 1985 עבד המנוח בחברה מספר מועט של ימים מידי חודש ובגין תקופה זו לא קיבל חופשה בשכר או פדיונה. במהלך ניהול ההליך נפטר המנוח והמבקש התייצב, על-פי רשות בית הדין, בנעליו של המנוח והמשיך את תביעתו בשם העזבון. ג. ביום 25.5.1992 החליטה הרשמת דייגי למחוק את התובענה. על החלטה זו הגיש המנוח בקשת רשות ערעור לבית דין זה, אשר התקבלה (דב"ע נב/ 95-55). בהליך הערעור נקבע, בין היתר, כי אמנם כתב התביעה שהוגש הוא סתמי וחסר פירוט. אולם, "עובדה זו, כשלעצמה, אין משמעה בהכרח וכבר בשלב זה-של העדר עילת תביעה לפחות לגבי חלק מן הדברים הנתבעים בתובענה. לאור האמור, לא היה מקום למחיקת התביעה בהעדר עילה, אלא היה מקום לאפשר תיקונה..."(השופט פליטמן; תב"ע נב/ 11-56). ד. המנוח הגיש בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, בין היתר כדלקמן: 1. כרטיסי הנוכחות של המנוח לתקופה הרלוואנטית - הבקשה נדחתה; 2. תלושי שכר לתקופה הרלוואנטית - הרשמת קבעה, כי החברה תמציא את תלושי שכרו של המנוח לתקופה הרלוואנטית וכן תמציא את ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה ונספחיהם, שעניינם שכר מינימום שהיה צריך לשלם לשומרים (הרשמת דייגי; תב"ע נג/ 12-1089). על החלטה זו הגיש המנוח ערעור. ב"כ החברה הצהירה, כי תבדוק האם קיימים בחברה כרטיסי נוכחות ותגלה את אלו שבידה בתצהיר. הערעור התקבל בחלקו "בהסכמת ב"כ המשיבה [החברה] אשר חסכה הצורך לדון בחלק מטענותיו וחלקו העיקרי נדחה - לכן עליו [המנוח] לשלם למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 750 ש"ח..." (השופט כהן ונציגי ציבור לוינשטיין ויצחקי; תב"ע נג/ 11-38). ה. במהלך ניהול ההליך בפני רשמת בית הדין קמא, הגיש המבקש בקשות תכופות, רבות ושונות. על החלטות הרשמת הוגשו ערעורים ועל חלק מפסקי-הדין הגיש המבקש בקשות רשות ערעור לבית דין זה. לאחר מספר דיונים ממושכים ניתן פסק-דין. 3. רשמת בית הדין האזורי דנה באריכות וביסודיות בטענות שהועלו בפניה וקבעה, בין היתר, כי על המנוח חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, הסכמי תוספת היוקר במשק וכי המנוח היה זכאי לקבל שכר שאינו פחות משכר מינימום וכך נפסק: "השוואת שכרו של המנוח, כפי שפורט בתלושי שכרו בתקופה הרלוונטית, אל הכנסת המינימום שנבעה מההסכמים הכלליים במשק, אשר עלתה עם עליית תוספת יוקר מוכיחה שהנתבעת [החברה] לא שלמה את תוספות היוקר במשק לתובע ומידי חודש מתגלים הפרשים לרעת המנוח בין השכר שצריך היה לשלמו לבין השכר ששולם בפועל. כנגזר מהפרשים אלו, חלו הפרשים גם בחישוב גמול השעות הנוספות ושעות השבת... המנוח או בנו לא הוכיחו כי תלושי השכר זויפו, או כי המנוח עבד יותר שעות ממה שפורט בתלושים. לא הוכחו מספר שעות שונה מהאמור בתלושים. לא הוכח שהמנוח עבד מיום ו' ועד יום א' בבוקר, ובאילו מועדים וכמה שעות מידי פעם. המנוח בעדותו לקה בזכרונו בחקירתו הנגדית ומכל מקום לא היה בפיו לומר מתי עבד מצהרי יום ו' ועד יום א' בבקר. לפיכך, מספר השעות הרגילות, הנוספות לפי 125%, הנוספות לפי 150% ושעות שבת המופיעים בתלושי השכר, זהו מספר השעות הנכון על-פיו יש לערוך את חישוב הפרשי השכר. מיוני 95' [85'] חדלה הנתבעת להוסיף תוספת ותק בתלושי השכר. אף אם התובע התפטר, כגירסת הנתבעת במאי 95' [85'], הוא המשיך לעבוד ברציפות ולא היתה כל סיבה שלא לשלם תוספת ותק, גם לחודשים הבאים. לפיכך, הבאתי בחשבון תוספת ותק לחודשים יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, נובמבר ודצמבר 85', אגב שקלול תוספת הותק, כפי ששולמה במאי 95', [85'] לפי מספר ימי העבודה, אף אם היו מועטים בחודשים בהם חדלה הנתבעת לשלם תוספת ותק. בחשוב הפרשי השכר נתקלתי במספר תלושים בהם הורדו מהתובע סכומים; סכומים אלו הורדתי אף אנוכי בעת עריכת הפרשי השכר... המנוח, מפי בנו, סבור היה שעליו לקבל תוספת ותק עבור מספר חודשים של תחילת שנת עבודתו השלישית. טענה זו לא הוכחה, כפי שלא הוכח דרך החישוב והסכום. מכל מקום בתלושי שכרו האחרונים של התובע צויין שהתובע מקבל עבור שתי שנות ותק ולא אחת, כפי שסבר הבן והדבר נחזה כתקין; זאת כיוון, שאם החל המנוח לעבוד במרץ 93' [83'], הרי שקמה לו זכאות לתוספת ותק לשנה אחת החל ממרץ 94' [84'] ותוספת ותק שניה החל ממרץ 95' [85'], אותה קבל ואם לא קבל הרי שהוספתיה בחישובי... נתתי אמון מלא במספר שעות העבודה לסוגיהם, כפי שפורטו בצורה ברורה בתלושי השכר. הפרש השכר נבע, כפי שהבינותי מהחוזרים הסותרים שקבלה הנתבעת מצד הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל... פדיון חופש ותוספת ותק נגזרים משכר רגיל או ימי עבודה רגילים ולא מגמול שעות נוספות או גמול שעות נוספות בשבתות. אם יעיין הבן במשבצת תוספת הותק בכל חודש יווכח לראות שהחל ממרץ 85' עלתה תוספת הותק מידי חודש. כך ב- 3/95 [85'] תוספת ותק הינה 56.4 ש"י ליום, ב- 4/95 [85'] 61.1 ש"י ליום. ב- 5/95 [85'] 70.6 ש"י ליום ולאחר מכן, משחדלה הנתבעת להוסיף תוספת זו שקללתי אני אותה בחישובי... אם סבור היה הבן שהינו זכאי לפיצוי הלנת שכר או פיצוי הלנת שכר מוגדל, הרי שהזכאות לפיצוי הלנת שכר מתיישנת מתום שנה מהמועד בו היה זכאי המנוח לקבלת הפרש שכר כלשהו". לאור כל האמור חישבה הרשמת את הפרשי השכר, הפרש דמי חופשה, הפרש פדיון חופשה, תמורת חופשה והוצאות משפט שעל החברה לשלם למבקש. 4. על פסק-הדין הנ"ל הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (השופטת פוגל; תב"ע נז/ 11-56), שכאמור נדחה וכך נקבע : "בערעורו לא פירט המערער [המבקש] כל נתונים ספציפיים, ולא הראה באופן קונקרטי היכן נפלה טעות בחישוביה של כב' הרשמת דייגי. עיון בפסק הדין מעלה, כי כב' הרשמת שקדה וערכה חישובים רבים לפי כל הנתונים שהיו בפניה. חישובים אלה הביאו בחשבון גם את תוספת הוותק לחודשים יוני-ספטמבר 85' ונובמבר-דצמבר 85'. על יסוד התרשמות אישית מעדותו של המנוח, ועיון בתלושי השכר, קבעה כב' הרשמת כי לא הוכח שהמנוח עבד מיום ו' ועד יום א' בבוקר, באילו מועדים וכמה שעות מידי פעם...כן קבעה כב' הרשמת כי המנוח לקה בזכרונו בעת עדותו. לא אוכל להתערב בקביעתה של כב' הרשמת, אשר שמעה את עדותו של המנוח והתרשמה ממנו. באשר לטענה כי כב' הרשמת טעתה בכך שלא קבעה למנוח תוספת וותק עבור מספר חודשים של תחילת שנת עבודתו השלישית - כב' הרשמת קבעה כי טענה זו לא הוכחה, ואף נימקה היטב את קביעתה שהסתמכה בעיקר על תלושי המשכורת. מאחר שהמערער לא הצביע באופן קונקרטי על טעויות החישוב שנטענו על ידו - אין מקום להטיל דופי בחישובים שנערכו בעמל רב על ידי כב' הרשמת דייגי אשר השתדלה בפסק דינה למצות כל נתון אפשרי כדי לקבל את טענות התובע. יש לציין כי המשיבה [החברה] טענה שהחישובים מראים יתרה לזכותה, אך אינה מתכוונת לתבוע החזרים". על פסק-דין זה בקשת רשות הערעור שלפני. 5. לאחר עיון בבקשה, בכל תיקי בית הדין האזורי, לרבות פסקי-הדין נושאי הערעור ובתגובה שהוגשה על-ידי החברה, אני מחליט שלא ליתן רשות ערעור. 6. הטעמים להחלטתי: א. (א) ההליך שלפני הינו בקשה להגיש "ערעור שני", היינו: ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינה של רשמת בית הדין האזורי לעבודה. הנחת היסוד היא, כי כל עניין המובא לפני בית משפט, יידון, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות. על-מנת לשכנע את בית המשפט לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות אלא עליו להראות שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא. משורה ארוכה של פסקי-דין עולה, כי המבחן אליו נזקק בית המשפט העליון כיום לבחינת הנושא הוא: " לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם..., אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 128,123; רע"א 2329/97 פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן ואח' (לא פורסם)). גישה זו מדריכה אף את בית דין זה (ראה: דב"ע נג/ 9-161 זאב לביא השכרת רכב בע"מ - יאיר רוזנר, פד"ע כה 366,365; השווה: דב"ע נו/ 9-148 אשבת חברה לבניית מבני תעשיה בע"מ - משה הרשקוביץ, פד"ע כט 595-594,590 והאסמכתאות שם). (ב) בקשת רשות הערעור שלפני עניינה, כאמור, פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שדחה ערעור על פסק דינה של רשמת בית הדין האזורי לעבודה, בו נפסקו לטובת המנוח סכומים שונים. המחלוקת בין הצדדים נסובה כל כולה על השאלה: האם צדק בית הדין קמא במסקנות אותן הסיק ממערכת הנסיבות העובדתית שהוכחה בפניו והאם הבין נכונה את משמעותם של ההסדרים בין הצדדים ומידת קיומם הלכה למעשה. טענותיו של המבקש נבחנו על-ידי שתי ערכאות. יתר על כן, השאלות והטענות העולות מהבקשה דנן, אינן מעוררות בעיה משפטית עקרונית, שראויה על-פי טיבה ומהותה להידון לפני ערכאה זו בגדר "ערעור שני". (ג) מעיון מעמיק בהחלטת רשמת בית הדין קמא ובכל החומר שהונח בפני, לרבות נימוקי הבקשה והתגובה, נחה דעתי כי מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות מעוגנות בדין. די באמור כדי לדחות את הבקשה, אך במכלול הנסיבות שנוצרו בעניינו של המבקש, מצאתי לנכון להידרש לגופן של הטענות, שמרביתן הועלו על-ידי המבקש בשני ההליכים שהתנהלו בערכאה קמא. ב. הפרשי הצמדה (א) המבקש טוען, כי לא נפסקו לו הפרשי הצמדה- ויש להכריע "מה הוא מועד חוקי לתשלום משכורת: 1 בחודש, שממנו פוסקים ריבית והצמדה...או 9 בחודש (15 בתקופה הרלוונטית) שאחריו פוסקים פיצויי הלנה" ו"האם במקרה תשלום אחרי 1 אך לפני 9 (15) יש טעם לפסוק הפרשי הצמדה". (ב) עיון בעמודים 86-85 לפסק הדין שניתן על-ידי רשמת בית הדין קמא, מראה כי הרשמת פסקה הפרשי שכר עבור כל חודש וחודש בתקופה הרלוואנטית. לסכום שנפסק הוסיפה הרשמת הפרשי הצמדה וריבית, החל מאחד לחודש שלאחר מכן ועד למועד התשלום בפועל. למותר לציין, כי אין נפקא מינה אם שכר העבודה שולם למנוח בראשית החודש או עד לארבעה עשר לחודש, שהרי אין בכך כדי לשנות את סכום הפרשי ההצמדה, אשר נקבע מהמועד שהיה על החברה לשלם את שכר העבודה. זאת ועוד, המבקש טוען, כי שכר העבודה שולם למנוח בחמישה עשר לחודש. דא עקא כי המבקש לא הוכיח מה המועד, בתקופה הרלוואנטית, בו שולם למנוח שכר העבודה. ג. שכר מינימום (א) לפי החישוב שערכה רשמת בית הדין קמא, במשך חודשים רבים שילמה החברה למנוח שכר עבודה שהינו נמוך משכר המינימום לו היה זכאי. לכן, פסקה הרשמת הפרשי שכר, למעט עבור חודש נובמבר 1985, בו שילמה החברה למנוח יותר משכר המינימום וההפרש הנ"ל נוכה מסך הסכומים להם זכאי המנוח. לטענת המבקש, לא יכול לצמוח הפרש לטובת החברה בנושא זה וכאשר משלמים לשומרים מעל שכר המינימום זה בדרך-כלל "תוספת סבל...". בנוסף נטען, כי כדי לקבל שכר לשעה, חילקה הרשמת את השכר החודשי ל- 208 ואילו בהליך אחר שניהל המבקש נקבע, כי החלוקה צריכה להיות ל- 204 וכך אף נקבע על-ידי בית דין זה וכי המדובר בתוספת משמעותית. (ב) יש להדגיש, כי בית דין זה ייחס מאז ומתמיד, חשיבות רבה לחובת תשלום שכר מינימום לכל העובדים במשק, תחילה מכוח ההסכמים הקיבוציים בדבר הכנסת מינימום ולאחר מכן מכוח חוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987 (ראה: דב"ע נו/ 3-282 אמירה ח'אטר ואח' - סלטקס טקסטיל (1994) בע"מ (טרם פורסם)). (ג) לאחר שעיינתי בתיק בית הדין האזורי, בפסק הדין שניתן על-ידי רשמת בית הדין קמא ובהסכמים הקיבוציים הרלוואנטיים, לא מצאתי כי ההחלטה בדבר הסכומים שנפסקו לטובת המנוח, לרבות הניכוי שנעשה בגין חודש נובמבר 1985, כמפורט לעיל, לוקה בטעות בולטת הדורשת את התערבותה של ערכאה זו. ד. וותק (א) לטענת המבקש יש לבחון את השאלה האם יש לשלם תוספת וותק עבור עבודה בשבת ובשעות נוספות. בנוסף נטען, כי החל משנת העבודה השלישית היה על החברה לשלם תוספת וותק שניה מה שלא נעשה. (ב) לאחר בחינת הטענה, לאור מהותה ותוכנה, עיון בהסכמים הקיבוציים הרלוואנטיים ובפסקי הדין של בית הדין קמא, נחה דעתי, כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית, המצדיקה שמיעת "ערעור שני" באשר לרכיב זה. ה. עבודה במוצאי שבת (א) לטענת המבקש, היה נהוג בחברה ש"מי שרוצה להרוויח בשבת חייב להמשיך עד יום ראשון בבוקר" ואז החברה היתה משלמת בכל מוצאי שבת 4.5 שעות פחות מהנדרש בחוק. (ב) כאמור, רשמת בית הדין קמא קבעה, כי לא הוכח שהמנוח אכן עבד מיום ו' עד יום א' בבוקר, באילו תאריכים ומה מספר השעות בכל פעם. המבקש לא השכיל להוכיח טענה זו כדבעי. (ג) בית דין זה חזר ופסק, כי אין זה מדרכו, כערכאת ערעור, להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה קמא, ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות שהונח בפניו וככל שהם מתבססים על התרשמותה הבלתי אמצעית ממידת האמינות של העדים שהתייצבו בפניה (ראה: דב"ע נג/ 1-4 דוד ניסן - דלאל דוד, פד"ע כו 520-519,516). אף במקרה דנן, איני מוצא לנכון לשמוע "ערעור שני" באשר לקביעות העובדתיות שיצאו מתחת ידה של הערכאה הדיונית, המעוגנות בחומר הראיות שהונח בפניה ואין לגלות בהן אי סבירות שבעטייה תוצדק התערבות ערכאה זו. ו. הוצאות משפט (א) המבקש מלין על התייחסותו של בית הדין קמא אליו ועל חיובו בהוצאות לאורך ההליך. בנוסף נטען, כי בפסק הדין שניתן על-ידי רשמת בית הדין קמא, שהתנהל במשך מספר שנים ושניתן לאחר עשרות דיונים ההוצאות שנפסקו לחובת החברה היו בסך של 1,500 ש"ח ואילו בפסק-הדין שניתן בערעור על פסק-הדין הנ"ל ושהתקיים בו דיון אחד, ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש היו בסך של 2,500 ש"ח. (ב) בנסיבות המקרה דנן, בו תבע המנוח זכויות יסוד ורשמת בית הדין קמא פסקה לזכותו סכומים ברכיבי שכר שונים, סכום ההוצאות שהוטל עליו בהליך הערעור בבית הדין קמא, היה יחסית גבוה. אולם, לא מצאתי במכלול הנסיבות דנן מקום לשמוע ערעור בנושא סכום ההוצאות שהוטל על-ידי בית הדין קמא. (ג) הכלל בכגון דא הוא, כי צד המפסיד בדין חייב לשאת בהוצאות הצד שכנגד. ערכאת ערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעור פסיקת הוצאות המשפט אלא במקרים נדירים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת של הערכאה קמא וההחלטה חורגת בצורה ניכרת מהסביר ומהמקובל (ראה: דב"ע נא/ 6-9 חברת מייסון בע"מ ואח' - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות-אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 432,430; דב"ע נד/ 3-229,3-247 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - ישראל נעים ואח', ישראל נעים - חמת ארמטורות ויציקות בע"מ ואח' (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). (ד) הסכום שנפסק לחובת המבקש הינו פחות מסכום ההוצאות המקובל ואינו חורג מסכום הוצאות סבירות הנפסק בבתי הדין לעבודה. בית הדין קמא היה מודע למצבו של המבקש, אך בהתחשב בכל נסיבות המקרה, הגיע למסקנה שפטור ללא כלום בלתי אפשרי. 7. סוף דבר - הבקשה נדחית. במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות. המחלוקת שבין הצדדים התפרסה לאורכה של תקופה ממושכת והתנהלה בנושאים שונים ובערכאות שיפוטיות רבות. בית הדין גילה אורך רוח כלפי המבקש ובדק באופן יסודי את תביעותיו. אני תקווה כי עם מיצוי הליך זה תבוא הפרשה לסיומה.ערעור לעליוןערעורדיני עבודה