ערעור על ועדת הערר לענייני ביוב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ביוב: 1. ייאמר תחילה, בטרם דיון בטיעוני הצדדים לגופם, כי יש להצטער על כך, שתיק פשוט כמו זה המונח בפני היום, הפך להיות מוקד מריבה בין הצדדים - כמעט מלחמת עולם - רצוף ווכחנות סרק והתלהטות מיותרת. דומני כי איש מן הצדדים אינו נקי מאחריות לסירבולו של הדיון בתיק, ולהוצאת הדברים בו מכל פרופורציה. כך, הגם שעל פני הדברים נראה כי הגדיל לעשות בענין זה דוברם של המערערים, מר הורביץ, אשר ניהל את התיק בכוחות עצמו, בתור אפוטרופסו של המערער מס. 2, הוא בנו הקטין, ובשם המערערת מס. 1, היא אימו. לגופו של ענין יובהר, כי המדובר הוא בערעור על החלטת וועדת הערר לעניין ביוב שליד בית משפט השלום בתל-אביב, בראשות כב' השופטת הרמן (להלן - הוועדה) מיום 11.5.98, שנסב סביב שאלת חיובם של המערערים, בהיטל ביוב על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב1962-; ושנדחה מבלי שהמערערים השמיעו טיעוניהם בפני הוועדה, ומבלי שהוועדה התייחסה כלל לגופן של הטענות שהעלו אלה, בערר שהגישו לה. 2. טענות המערערים בערעור דנא מתמקדות בשני ראשי טיעון עיקריים. האחד, בו הם טוענים כנגד הוועדה על שפעלה כדבריהם שלא על פי סדרי הדין החלים על ערר כגון זה, ועל שמיהרה להוציא החלטה לדחיית הערר בטרם קם הבסיס בדין לעשות כן. בכך, גורסים הם, קופחה זכותם האלמנטרית לפרישת מלוא טיעוניהם בפני הוועדה, נמנע מהם יומם בבית המשפט, ונפגעו זכויותיהם הקנויות לעיון, לטיעון ולהנמקה. השני, בו חוזרים המערערים ופורשים - על פני יריעה רחבה מאד, הרבה מעבר לצריך - שורה של טיעונים עובדתיים לגופו של הערר שנדחה, בהעמידם מחדש את כל הטענות שהביאו בו ואשר הוכחתן נמנעה מהם בגין אותה החלטה בטרם מועד כטענתם. טענות אלה שהעלו המערערים בפרק העובדתי של הערעור, התמקדו בין היתר, בטענה לפיה, לא חבו כלל בהיטל הביוב נשוא הדיון, מאחר ובפועל לא חובר ביתם, ולא יכול היה להתחבר למערכת הביוב העירונית שבגינה קם החיוב; בטענה, שההחלטה לביצוע עבודות הביוב מהן נגזרה חובת תשלום ההיטל, לא נתקבלה בפועל על ידי מועצת העיריה, וכי משום כך, בטלה היא מעיקרה; ובטענה, שלא נשלחה אליהם הודעה כדין בדבר התקנתה של מערכת הביוב נשוא החיוב. 3. לא אכנס במסגרת דיון זה, אף לא לאחת מכל שלוש הטענות העובדתיות הנ"ל, שמקומן לא יכירן בהליך הערעור, אשר כל יעודו, בחינת הבסיס להחלטת הערכאה דלמטה בלבד, הא ותו לא. ערכאת הערעור, כפי שטענה בצדק ב"כ המשיבה, אינה שומעת עדויות, אינה מקבלת ראיות חדשות שלא הוגשו בדיון למטה, ואינה מנהלת דיון א-נובו בהן. על כך כבר עמדתי בהחלטתי בתיק דנא שניתנה בע"ש 3444/98 מיום 31.12.98, והמהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (ר' עמ' 4,3 להחלטה). יפים לעניננו, דבריו של בית המשפט בע"א 586/84, מקליף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 138, 141, שכך קבע שם: "... הקושי נעוץ בכך כי בטענות הסיכום בכתב פתחו באי-כח בעלי הדין את המערכה המייגעת כל כולה מראשיתה, כאילו המדובר היה במשפט חדש או במשפט חוזר; אין תימה איפוא, כי מרבית עורכי הדין הערימו על ערכאת הערעור טיעונים על עשרות רבות של דפים צפופים בנושאים שמקומם יפה להם בערכאה ראשונה, אך לא לפני ערכאת ערעור, שמתפקידה לבחון את המימצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על הענין". הוועדה כפי שהוסבר לא הגיעה בעניננו למימצאים כלשהם שאת בחינתם יכלו המערערים לבקש; אף לא למסקנות עובדתיות או משפטיות שאמורות היו להיגזר מחומר הראיות אותו אמורים היו הצדדים להניח בפניה. הווה אומר: היעוד האחד והיחיד של ערעור זה, היום, הוא, בחינתה של השאלה, האם בדין הגיעה הוועדה להחלטתה בדבר דחיית הערר בנסיבותיו של התיק, וכך, על רקע הוראות החוק החלות על נושא הדיון. אדון בשאלה זו להלן. 4. זו השתלשלות הדברים כפי שהיא עולה מעיון בפרוטוקול הדיון בפני הוועדה, עד להחלטתה בדבר דחיית הערר: ביום 27.11.97 התייצבו הצדדים בפני הוועדה, ודוברם של המערערים, מר הורביץ, עתר בפניה לדחיית הדיון, על מנת שיוכל ללמוד את כתב התשובה של המשיבה שהתייחס לטענותיו בערר, ואשר הוגש לוועדה רק שבוע קודם. בקשתו נענתה, והדיון נדחה ליום 22.1.98. בישיבת אותו יום, הודיע העורר לחברי הוועדה, כי אכן למד את כתב התשובה, ואולם, נוכח לדעת כי חלק מטיעוניו לא זכו בה למענה. הוועדה החליטה בישיבה זו, לקבוע התיק לתזכורת נוספת ליום 2.4.98. עם זאת, קבעה במקביל מועדים להוכחות, לימים 11.6.98 ו - 14.6.98. ביום ההוכחות הראשון, הוא יום ה- 11.6.98, הודיע מר הורביץ לחברי הוועדה, כי לא יוכל להתחיל בהבאת ראיותיו, וזאת, לנוכח העובדה ששלוש בקשות שהגיש לה בטרם מועד הדיון, ביניהן בקשה לעיון במסמכים שהיו מצויים לטענתו בידי המשיבה, לא זכו להתייחסותה כלל. הבקשה האחת, כך טען, הוגשה על ידו לוועדה ביום 27.4.98, והתייחסה לדרך ניהול ההוכחות, ולהצעה שהציע בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם שני הצדדים, לצורך ייעול הדיון. בקשתו זו, כפי שהתברר, הועברה לתגובת המשיבה לאחר כשלושה שבועות מיום הגשתה לוועדה, והמשיבה הגיבה עליה רק ביום 10.6.98, קרי, יום אחד קודם למועד הדיון הראשון. אין צריך לומר, כי בנסיבות הענין, לא היה סיפק בידי הוועדה לתת דעתה כלל, לבקשה זו של המערער, ולו, עד לישיבת ההוכחות גופה. הבקשה האחרת שהגיש מר הורביץ לוועדה, כדבריו, ביום 18.5.98, התייחסה לנושא זימונו של עד שאותו ביקש לזמן מטעמו לאותה ישיבת הוכחות, ואשר לא זכתה גם היא לכל התייחסות מטעם הוועדה אלא במהלך הדיון עצמו. כך, יש לומר, על אף בקשתו הנוספת של מר הורביץ, מיום 3.6.98, לזירוז קבלת ההחלטה בענין. הבקשה השלישית, מיום 3.6.98, היא זו בה נתבקשה הוועדה על ידי מר הורביץ, למחוק את כתב התשובה של המשיבה; ולחילופין, להורות על מימוש זכותם של המערערים לעיין בכל החומר הנוגע לתיק, תוך דחיית הדיון שנקבע להוכחות, ואשר אליו לא הצליח מר הורביץ להערך כדבריו, באין בידיו החומר הראיתי הנדרש. גם לבקשה זו לא נתנה הוועדה דעתה כלל, ולא הודיעה עמדתה לגביה, עד לשלב הדיון בהוכחות עצמן. על כל שלוש בקשותיו אלה חזר מר הורביץ בפתח ישיבת ההוכחות, וב"כ המשיבה השיבה עליהן בחצי פה. עיקר טיעונה היה, כי דבר לא הוסתר מן המערערים, וכי, כל מסמך רלוונטי שהיה בידי המשיבה, הוצג למערערים, ואף צורף לכתב התשובה. רוצה לומר, מה שנראה רלוונטי בעיניה של ב"כ המשיבה, לא נמנע מן המערערים, על פי טענתה. הוועדה, שהסתפקה בתשובתה זו של ב"כ המשיבה לענין המסמכים, ובתשובותיה לתלונותיו האחרות של נציג המערערים, קבעה בהחלטתה מאותו יום: "לא מצאנו ממש בשלב זה של דיון בכל הטענות הכלליות שהעלה העורר ולפיכך, העורר יתחיל בהעלאת טענות הערר לגופו" (עמ' 6 לפרוט'). ומדוע לא נמצא ממש בבקשה לזימון העד? מדוע לא נמצא ממש בענין זכות העיון? - סתמה הוועדה ולא פירשה. משחזר מר הורביץ והודיע לוועדה כי לא יוכל להוכיח טענותיו, באין ברשותו המסמכים הנדרשים, ובאין לו אפשרות להשמיע העד שאת זימונו ביקש, או עד חלופי שהציע, החליטה הוועדה לדחות הערר בלא שמיעת מי מן הצדדים לגופו של ענין, בקובעה: "... עד קביעת מועד הדיון במעמד כל חברי הועדה התקיימה ישיבת תזכורת ובה נדרשו הצדדים להגיע לכלל "הסדר" דהיינו, הסדרת הטענות ההדדיות. בין לבין הוגשו בקשות, הוגשו תגובות והוגש כתב תשובה. העורר ביקש מחיקת כתב התשובה ובקשתו נדחתה מאחר והיתה חסרת בסיס ויסוד. העורר התבקש להעלות טענותיו לענין הערר ובשורה התחתונה הודיע העורר כי אינו יכול להוכיח כל טענה "ללא המסמכים בבקשה" והכוונה למסמכים מפורטים בבקשה שהגיש ביום 3.6.98. העורר התבקש שוב ושוב להתחיל בהעלאת טענות הערר לגופו אך בפועל לא נשמעו מפיו כל טענות מלבד טענות כלליות אשר אין בהם ממש. אשר על כן, אנו מחליטים על דחיית הערר ועל חיוב העורר בהוצאות בסך 3,500 ש"ח". 5. על רקע הדברים שהובאו עד כאן, ולאורם, חזרתי ובחנתי את טיעוני המערערים בפני, ככל שנגעו לתקינותו, או נכון יותר לאי תקינותו של ההליך, אליבא דידם, והגעתי למסקנה שהחלטת הוועדה לדחות הערר בנסיבות שתוארו, אכן לא תוכל לעמוד. מסקנתי זו באה לא רק בשל העובדה שהחלטה זו נתקבלה מבלי שנתקיים כל דיון ענייני בטיעוני המערערים כמתואר לעיל; לא רק בשל העובדה שלא היה להם למערערים יומם בבית המשפט; ולא רק בשל העובדה שכל בקשותיהם נדחו בלא הנמקה; אלא גם ובעיקר, משום שבפועל לא זכו בקשות אלה למענה כלל - בין חיובי, בין שלילי - עד לישיבת ההוכחות עצמה. וכיצד ניתן לצפות ממתדיין שייערך לדיון ראוי וענייני, כאשר בקשות שהגיש ואשר נגעו בחלקן לסדרי הדיון לגופם, לא זכו לכל התייחסות שהיא? אכן, אפשר שבקשותיו של מר הורביץ בכל שלושת העניינים בהם עתר בפני הוועדה - ואיני סוברת שכך - היו טורדניות ומייגעות. אפשר, ובקשתו לזימונו של שר הפנים כעד מטעמו גבלה באבסורד, ואפשר שנושא המסמכים שבגינם "חזר והטריד" את המשיבה בעיקשות רבה, היווה התפרצות לדלת פתוחה מבחינתה; ואולם, האם די באלה כדי להצדיק התעלמות מבקשותיו והותרתו בערפל מוחלט באשר לגורל הבקשות, ובאשר לגורלו של ניהול התיק בעקבות כך? מה עוד, כאשר המדובר הוא מחד גיסא, בנושא דיוני מובהק, כמו בקשה לניהול הדיון על ידי הגשת תצהירי עדות ראשית שלכל הדעות יכלה לתרום לייעול ממשי של הדיון; וכאשר מאידך גיסא, עסקינן לנו בטענה שעניינה זכויות אלמנטריות של המתדיין, המחייבת התייחסות של כובד ראש ובזמן סביר. 6. סוף דבר, אפשר ולא הייתי באה בטרוניה עם הוועדה על עצם דחיית הערר, בשלב המוקדם הזה של הדיון, כאשר ברקע עומדת סרבנותו של מר הורביץ כלפיה, והתעקשותו על קטנות ועל עניינים שבפורמליות שאפשר היה בלעדיהם. כך, ובלבד שהייתי מגיעה למסקנה, כי אותה דחייה של הערר לא גרמה לקיפוח זכות קנויה כלשהי של מי מן הצדדים; וכי ניהולו של הדיון, עובר לאותה החלטה, נעשה בדרך "המועילה ביותר" לבירור השאלות שבמחלוקת (סעיף 29 לחוק הנ"ל) ולשם "מיצוי הצדק" [תקנה 9 לתקנות הרשויות המקומיות (ביוב) (סדרי הדיון בפני וועדת ערר) התשכ"ה - 1964]. חוששתני, כי לא כזה היה המצב בעניננו, ולו, בכל הנוגע להתייחסות הוועדה לאותן שלוש בקשות שנימנו לעיל, אשר היה בהן, לדעתי, כדי להשליך באופן מהותי על הדיון עצמו. לשון אחר, נראה לי, כי אי ההתייחסות לבקשתם של המערערים בעניין הגשת תצהירי העדות הראשית במקום עדות; אי ההתייחסות לבקשתם בעניין זימונו של עד כזה או אחר מטעמם; ואי ההתייחסות לבקשתם לעיון בחומר הראיות הרלוונטי לטיעוניהם על פי דעתם, לא רק שלא התיישבו עם הוראות חוק בתי דין מינהליים התשנ"ב - 1992, אלא שבכך מנעו גם בפועל איזון ראוי בין האינטרסים של אותו צד לדיון אשר זכאי היה להתייחסות עניינית במועד הראוי. ודוק: אינני נכנסת בזאת לשיקוליה של הוועדה הנכבדה, באשר לצידוק או אי הצידוק שבזימונו של עד כזה או אחר; או, לקבלת או אי קבלת מסמכים שהגשתם התבקשה. שהרי, אין חולק על הסוברניות של הוועדה להחליט בעניינים אלה כטוב בעיניה; כך, ובלבד שהחלטתה תינתן מיד, ותהא עניינית ומנומקת. 7. בנסיבות העניין, אני רואה לבטל את החלטת הוועדה נשוא הערעור דנא, ולהחזיר התיק אליה, על מנת שיינתן למערערים יומם בבית המשפט. הוועדה תודיע למערערים החלטותיה בענין שלוש הבקשות האמורות, ותזמן הצדדים לדיון ענייני בפניה, כולל שמיעת הראיות בדרך שתיקבע על ידה מראש, וכולל קבלת המסמכים שאותם תחליט לקבל. יודגש: החזרת התיק לדיון בפני הוועדה, אין משמעה פתיחת הדרך להתדיינויות מחודשות בעניינים צדדיים כלשהם, כמו נושא העיון במסמכים, שכפי הנראה איננו עומד עוד כמכשול בפני דיון ענייני, גם אליבא דמערערים (ר', סעיף 132 לסיכומיהם). מטרת החזרתו של התיק היא אחת בלבד, לאמור, תיקון החסר שנוצר עקב אי שמיעת המערערים ועדיהם, והעדר ההתייחסות למסמכים עליהם ביקשו לסמוך טיעוניהם. איני רואה לקבל בקשת המערערים להחזרת הדיון למותב אחר, שכן, איני רואה בפגמים שנפלו בדיון הראשון, פגמים המטילים ספק ביכולתה של הוועדה לשוב ולדון בנושא זה, במידת האוביקטיביות הנדרשת. המשיבה תשלם הוצאות המשפט בסך 4,500 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה ורבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.ערעורביובעררועדת ערר