ערר על מעצר בית עד תום ההליכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על מעצר בית עד תום ההליכים: 1. זהו ערר על שתי החלטות שיצאו מלפני בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. הבר). בהחלטתו הראשונה מיום 30.10.98 הורה בית המשפט שהעורר יהיה נתון במעצר בית מלא עד תום ההליכים המשפטיים בת.פ. 98 / 5595. ההחלטה השנייה, מיום 17.3.99, ניתנה בגדר בקשה לעיון חוזר. בית המשפט דחה בקשה זו, תוך שנתאפשר לעורר להציג עמדה מוסכמת מטעם שלטונות צה"ל, לפיה העורר שהינו חייל סדיר, ישהה במעצר בית במסגרת יחידתו. 2. א. בקשת המעצר עד תום ההליכים, הוגשה בזמנו בעקבות כתב אישום הכולל שני אישומים בעבירות של סחיטה בכח, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובנסיבות מחמירות וכן איומים. האישום הראשון מייחס עבירות אלה לשלושת חבריו של העורר. לטענת המדינה, העורר נטל חלק בעבירות הללו רק בהקשר לאישום השני. ב. כעולה מהחלטתו הראשונה של בית המשפט, השופט המלומד קיבל את עמדת הסניגוריה, לפיה אין הכרח להחזיק את הנאשמים במתקן כליאה. כל הארבעה שוחררו בתנאים מגבילים ובעיקרו של דבר, הוטל עליהם להיות נתונים במעצר בית מלא. בהחלטה זו של בית המשפט נאמר בין היתר, כי הסניגורית הסכימה שקיימות ראיות לכאורה נגד כל הנאשמים, וכן שאין מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר. השופט אף ציין, שהוא עצמו עיין בחומר החקירה והגיע לאותה מסקנה בקשר למצב הראיות. ג. במהלך חודש פברואר 1999, כשהנאשמים חדלו להיות מיוצגים על ידי עו"ד משותף, באו בפני בית המשפט בקשות לעיון חוזר. שניים מחבריו של העורר ביקשו לאפשר להם לסייע לפרנסת המשפחה, השלישי ביקש להשתחרר ממעצרו כדי להתגייס לשירות סדיר בצה"ל. העורר, שכבר הספיק לשרת בצבא ימים אחדים, טען כי יש לאפשר לו לחזור ליחידתו. במסגרת טענותיה של באת כח העורר, הורחב הדיבור אודות חלקו המזערי של נאשם זה בפרשה המתוארת בכתב האישום. בהחלטת בית המשפט מיום 17.3.99, הדוחה את הבקשות, הובהר שלא חל כל שינוי בנסיבות וכן כי החומרה המופלגת של העבירות אינה מאפשרת להיענות לפניית המשיבים. בהקשר לעורר ולנאשם מס' 2, נאמר בשולי ההחלטה: "לגבי שני מבקשים אלה, ניתן להציג לפני בית המשפט עמדה מוסכמת מטעם הצבא באשר לאפשרות כי ישהו במעצר בית במסגרת יחידותיהם. לצורך כך, יש לפנות למפקדת פרקליט צבאי ראשי - ענף ייעוץ וחקיקה ולבקש את אישורם". ד. מסתבר שהנוגעים בדבר בצה"ל, אינם מוכנים להסדר זה. במכתבה של עוזרת הפצ"ר נאמר שהמדיניות העקרונית היא, כי שעה "שתלוי ועומד כתב אישום כנגד חייל ואשר מייחס לו ביצוע של עבירות חמורות... רשויות צה"ל מתנגדות לביצוע מעצר הבית ביחידה צבאית". 3. הערר שבפני מכוון כנגד שתי החלטותיו של בית המשפט קמא. הטענות העיקריות מפורטות להלן: א. השופט לא נתן דעתו להבחנה הכל כך מזדקרת לעין בין חלקו של העורר שהתבטא בנוכחות פאסיבית בזירת העבירה לבין חלקם של שלושת חבריו. ב. לאמיתו של דבר, מתוך בחינת חומר החקירה מתברר שאין כלל "ראיות לכאורה" נגד העורר ושמכל מקום, דרוש היה לקבוע, כי מחמת ליקויים בסיסיים בחומר החקירה ודלות ראיות, לא מתקיימת "נוסחת מעצר". ג. באת כוחו דאז של העורר נתפסה לטעות, ייתכן שללא משים, בנקטה עמדה "חיובית" בקשר למצב הראיות. לאור דברי השופט, כי הוא מסתמך בעניין זה על "הודאות המשיבים", גם הוא שגה בהגיעו לאותה מסקנה. ד. הואיל ועסקינן בדיני נפשות, אל לו לבית המשפט להנציח את השגגה. כדי למנוע עיוות דין, יש להתיר לעורר לפתוח את הנושא לדיון מחודש. ה. העורר הינו צעיר כבן 18, שניהל אורח חיים נורמטיבי, סיים את לימודיו בהצטיינות והתגייס לשירות סדיר בצה"ל. לאור הנסיבות, לרבות אלה שקיבלו ביטוי בחומר החקירה, לא מתקיים לגביו כל חשש למסוכנות וראוי היה לאפשר לו לחזור למסגרת הצבאית. ו. בית המשפט קמא שגה בכך שלא התייחס בהחלטתו לנחיצות המעצר ובהתעלמו לחלוטין, מטענת העורר בבקשה לעיון חוזר, בדבר חלוף פרק זמן ארוך של ארבעה וחצי חודשים מאז ההחלטה הראשונה. ז. משפחת העורר נתונה במצב כלכלי קשה ביותר, דבר המצדיק לאפשר לו לצאת מהבית לצורך עבודה. לפי אישור המצורף להודעת הערר, מנהל מאפיית יעקובוביץ', המכיר את העורר, מוכן להעסיקו. 5. עילות הפנייה לבית המשפט כדי שיעיין שוב בהחלטתו, קבועות בסעיף 52 לחוק המעצרים. מדובר במקרה בו "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". בקשתו של העורר שהוגשה לבית המשפט ביום 16.2.99, לא היתה מבוססת על אף אחת מעילות אלה ובדין נדחתה. כפי שמתברר מן הכתובים, הטענה נגד באת כוחו דאז של העורר, כלל לא הועלתה במסגרת הבקשה לעיון חוזר. גם לא נטען שאין ראיות לכאורה. יריעה זו נפרסה לראשונה, ובדרך לא מקובלת, רק בהודעת הערר. 6. למרות שכאלה הם פני הדברים, החלטתי בכל זאת לעיין בחומר הראיות. האפשרות, שמא נגרם עיוות דין מחמת הצהרה חפוזה שבאה מפי באת כוחו דאז של העורר, הטרידה את מנוחתי. מסתבר שאין מאומה גם במישור הטענות בכיוון זה. מתוך סקירת הראיות למדתי לדעת, שהמתלונן מכיר את העורר ושלושת חבריו וכן שהוא טוען נחרצות, שהלה היה אחד מחברי הכנופיה שהטרידה אותו, באופן המתואר באישום השני. בהודעתו מיום 20.10.98 של המתלונן נאמר: "אני עבדתי בפיצה 'גוטי' בקרית מוצקין... בערך לפני חודשיים אני עבדתי שם בשליחויות וערב אחד הגיעו אלכס טיטוב... ואלכסנדר ליפשיץ... אלושה... ועוד בחור בשם אמיל... והם ביקשו ממני את האופנוע שלי... ואני לא רציתי לתת להם". ובהמשך: "אמיל אמר לי לבוא לאיפה שהם יושבים בקרית מוצקין, אמרתי שאני לא אבוא. אמיל אמר לי שאני לא אתן לו להתפוצץ עלי ואז אמרתי, טוב אני אבוא... כשהגעתי אליושה אמר לי שאני עשיתי בלגאן בקרית מוצקין וקרית מוצקין זה שלהם ובגלל הבלגאן, אני צריך לתת להם מאתיים שקל ואני נזכר הם ביקשו... שאני אביא להם פיצה ואם לא, אז הם חושבים על איזה עינויים אני אעבור... לא הבאתי להם פיצה ואז אליושה... התחיל לתת לי סטירות באוזניים... ואחרי זה אמרו לי תעוף תעוף ותביא לנו כסף ביום שישי... אני רוצה להגיד שהם דיברו איתי אז על פעם שעניתי. הם היו שני האלכסים זורקים עלי אבנים וזה כדי שאני אפחד ולהשפיל אותי...". (ראה שם בעמ' 1 להודעה). האירוע בסעיף 7 לכתב האישום מתואר על ידי המתלונן כדלקמן: "אחרי שבועיים שלוש בערך... הגעתי לפיצה... כדי להחזיר את האופנוע... הפיצה היתה סגורה ואלכס טיטוב ואמיל, באו אלי ואמרו שרוצים לדבר איתי ואמרתי שאין על מה לדבר והם לקחו אותי... אמרו לי, אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק. אנחנו נגיד לך מה לעשות... ואז הגיע... גם אלכס ליפשיץ והוציאו אותי מהכניסה והלכנו... ואז ליפשיץ נתן לי אגרוף בבטן... ואמר לי שאני אביא כסף חמש מאות שקל... וכל הזמן הזה איימו עלי שאם אני אלך למשטרה זה הסוף שלי". (ההדגשות אינן במקור - א. ר.) העורר לא הצליח לכרסם, וודאי שלא במידה משמעותית, בראיות הקושרות אותו לאירוע כתב האישום. אין הוא חולק על כך כי שלושת הנאשמים האחרים הם חבריו, שעימם הוא נהג לבלות מידי יום. הוא גם אינו חולק כי היה נוכח במפגשים עם המתלונן. הרושם הוא, שאין העורר מבין, שלפי מצב הראיות, כמתואר על ידי המתלונן, הוא היה אחד מחברי הכנופיה ובתור שכזה (אף אם לטענתו הוא היה רק נוכח פאסיבי), בית המשפט עלול למצאו בסופו של יום "כמבצע בצוותא" של העבירות המפורטות בכתב האישום. לאור הדברים האמורים, לא יימצא איש שיחלוק על כך, שהמשיבה יצאה ידי חובתה בהצגת ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לו. ההלכה היא, כי לצורך דיון בבקשת מעצר, דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל "מנוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך העיקרי (ראה בש"פ 95 / 8087 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) עמ' 148). למקרה שהעורר אינו מצוי בהלכות מעצרים ובמובנו של המושג "ראיות לכאורה", מופנית בזאת תשומת הלב לדברי כב' השופט מ. חשין בבש"פ 95 / 2182 מדינת ישראל נ' מהאג'נה פ"ד מט (2) עמ' 227. בעמ' 230 נאמר על ידו: "חזיון נפרץ הוא שבתיק חקירה תמצא הודעה כנגד הודעה. האם נאמר כי בכל הודעה כנגד הודעה... יזכה נאשם לשחרור ממעצר, אך באשר המדובר הוא בהודעה נגד הודעה? הוא שאמרנו: שאלת המהימנות אינה עולה כלל בשלב זה של ההליכים ובהעדר 'כירסום' במהימנות העולה מקריאת חומר הראיות - מתוכו ובו - אמור השופט להכריע על פי החומר שלפניו, לאמור, אם יש בו או אם אין בו ראיות לכאורה להוכחת האשמה". 7. אינני סבור, שהשופט המלומד שגה בכך, שלא הורה על שחרורו של העורר על מנת שיתאפשר לו לחזור למסגרת הצבאית. כפי שעולה לכאורה מחומר הראיות, העורר ושלושת חבריו פעלו בצוותא כדי להטיל מורא ופחד, באיומים ובמעשי אלימות. אין זה כה משנה שהעורר עצמו לא נטל חלק פעיל בתקיפת המתלונן. על פני הדברים, בהשתייכותו לכנופיה, הוא רכש מעמד של "מבצע בצוותא" ולעניין המעצר, ראוי היה לנהוג עימו באותו אופן כמו האחרים. מסתבר, שבית המשפט העליון דן בינתיים בעררם של שניים מבין הנאשמים האחרים והחלטתו מיום 8.6.99 בבש"פ 99 / 3629 מונחת בפני. הגם שכב' השופט מ. אילן דחה את הערר, מחמת שמדובר בכתב אישום המייחס לנאשמים הסתבכות בשני מקרים, אינני סבור שיש בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, בעניינו של העורר המואשם "רק" באחת מבין שתי הפרשיות. לפי הבנתי, אין לפרש את ההתנהגות המיוחסת לעורר כמקרה חד פעמי. מקום שטוענים, כי נאשם הסתבך רק פעם אחת, יש להבין אמירה זו כפשוטה, במשמעות של אירוע בודד. לפי מצב הראיות, הפרשה המיוחסת לעורר שונה לחלוטין. הבחור השתייך לכנופייה שהטרידה את המתלונן כמה וכמה פעמים במהלך תקופה של חודשיים. מצב דברים כזה, המשתרע על פני זמן כה ארוך, איננו יכול להחשב בתור אירוע חד פעמי. 8. אין בידי לדון בבקשתו החילופית של העורר - הקלה בתנאי השחרור על מנת לאפשר לו לצאת מהבית לצורך עבודה. מסתבר, שנושא זה (כמו עניינים אחרים שנכללו בהודעת הערר) לא הועמד על הפרק בגדר הבקשה לקיים עיון חוזר. כל שנדרש מבית המשפט קמא היה, לבטל את ההחלטה בעניין המעצר, כדי שהעורר יוכל לשוב למסגרת הצבאית. סעיף 53(ב) לחוק המעצרים, מורה כי שופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שנתווסף מאז הדיון בבית המשפט קמא. בקשתו החילופית של העורר, איננה מנומקת בעניין ראייתי ומשכך, לא ראוי היה להעלות את הנושא במסגרת הנוכחית. אין צריך לומר, כי בפני העורר פתוחה הדרך להביא עניין זה בבקשה נוספת לעיון חוזר. 9. כפי שניתן להבין מכל האמור, הערר נדחה. מעצר ביתעררמעצר