טענת פיטורים בגלל מצג שווא של עובד לגבי השכלתו המקצועית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים אחרי חצי שנה / מצג שווא של עובד לגבי השכלתו המקצועית: שישה (6) חודשים בלבד עבד התובע (להלן גם: "העובד") אצל הנתבע (להלן גם: "המעביד"), עד שפוטר וחדל את עבודתו ביום 31.7.99. העובד הועסק אצל המעביד כמנהל עבודה בתחום הנדסת החשמל, לפי "משכורת חודשית" של 6,000 ₪ (בצרוף הוצאות אחזקת רכב בסכום של 2,530 ₪). תקופת העבודה הקצרה הניבה את התביעה הנוכחית, בה מבקש התובע לחייב את הנתבע ב"הפרשי שכר" של 2,000 ₪ (בקשר לחודש יוני 99) וכן "הוצאות אחזקת רכב" של 2,000 ₪ נוספים (בקשר לחודש יולי 99). תביעתו האחרונה של התובע היא ל"תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים". את משכה של ההודעה קצב התובע לתמורת 25 ימי עבודה. ואולם, הוא מודה בקבלת 4 ימים מהם, ולפיכך הסקנו כי תביעתו צומצמה ל- 21 ימי "תמורת הודעה מוקדמת". המעביד מצידו אינו מוותר. הוא מספר לביה"ד כי פיטורי התובע נבעו מביצוע עבודתו בצורה בלתי מיומנת, ותביעתו הנגדית היא ל"נזקים" שגרם העובד למעבידו, אגב עבודתו אצלו. התביעה ל"תמורת הודעה מוקדמת": כיום חובת מתן "הודעה מוקדמת" היא חובה חוקית מכח חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001. בעבר (וזהו המועד הרלבנטי לתובענה הנוכחית) חובת מתן "הודעה מוקדמת" התבססה על הוראות צו הרחבה משנת 1997 (י.פ. 4575 מיום 9.10.97). התובע מתבסס על צו ההרחבה בענף הבניה (ת/4) ומבקש לעצמו 25 ימי "הודעה מוקדמת" כ"עובד ייצור חודשי". הוא מודה בקבלת 4 ימים, והמעביד נותר חייב לו 21 ימים. אולם בסיכומיו התייחס ב"כ התובע להערת ביה"ד לעניין הגדרת "עובד ייצור" ומצא שהתובע לא עמד באותה הגדרה, וממילא יתרת תמורת ההודעה המוקדמת המגיעה לו אינה עולה על 992 ש"ח. הנתבע מצידו לא הוכיח אחרת, ויש לפסוק לתובע את הסכום של 992 ₪ בקשר ל"תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים". שהרי אליבא דכל הדעות, "מכתב הפיטורים" שניתן אינו משקף את אורכה האמיתי של ההודעה המוקדמת לפיטורים. התביעה ל"הפרשי שכר" (2,000 ₪): אין מחלוקת כי בחודש יוני או יולי הופחת משכרו של התובע ב- 2,000 ₪. טענת המעביד היא שההפחתה נובעת מכך שמטלה של הסעת פועלים עבור המעביד לא בוצעה וממילא צומצם שכרו. מאחר ולא הוכח שחוזה העבודה מעיקרו כלל שכר עבור הסעת עובדים אחרים, להבדיל משכר עבור ביצוע עבודות מקצועיות בענף הנדסת החשמל בבניין, לא היתה הצדקה להפחתת השכר. יכולים להיווצר מקרים שבהם יפסק "שכר ראוי" במקומו של "שכר מוסכם". אולם מדובר במקרים שבהם בוטל ההסכם, אשר קבע את השכר המוסכם (ר': דב"ע לח/73-3 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט, פד"ע י' 390; דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'יראת נ' שלום גל ואח', פד"ע כ' 19, 25). במקרה שלנו, אין הוכחה לביטול הסכם העבודה המקורי, או שינוי יסודי מוסכם של תנאיו. מכיוון שכך, גם הפחתת השכר לא היתה מוצדקת. יש לפסוק לזכות התובע את אותם 2,000 ₪ שנוכו משכרו. לעניין פיצויי הלנת שכר, ראוי להתחשב במחלוקת הכנה הנוגעת לעניין. לא מצאנו שהתנהגות המעביד היתה נגועה בחוסר תום לב, בהקשר זה. התביעה ל"החזר הוצאות רכב": בניגוד ל"שכר עבודה", אזי החזר הוצאות רכב ובייחוד בסכום ניכר כמו זה שקיבל התובע, צריך מקבל הכספים להוכיח כי הוציא הוצאות לאחזקת הרכב. הסעת עובדי המעביד על ידי התובע ככל הנראה פסקה בתקופה האחרונה לעבודת העובד, וממילא לא הוכח כי התובע השתמש ברכב בקשר לעבודתו והוציא הוצאות בגינו. אולם, גם הנתבע מודה כי הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית הגיעו לתובע. פירושו של דבר, שאת הסכום של 530 ₪ לפחות (ר' פרוטוקול הדיון של יום 10.3.04), היה צריך המעביד לשלם. מדובר בזכות שהגיע לתובע "באופן שוטף" ולכן היא ניתנת לפדיון גם בתום יחסי העבודה (ר' דב"ע נא/134-3 יעקב סלוצקי נ' י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג' 293, 294). יש לפסוק לזכות התובע את הסך הנ"ל של 530 ₪, כ"החזר הוצאות נסיעה". התביעה שכנגד: מובנת לנו תחושתו הקשה של המעביד כלפי העובד. שכן, הסתבר במהלך המשפט כי התובע אינו בעל הכשרה מקצועית כפי שלכאורה הציג את עצמו. הוא אינו מהנדס בתחום הבניין, תחום שדורש הסמכה מיוחדת לעבודה במתח חשמלי גבוה. על כל פנים, לא התרשמנו שהפיטורים נבעו מכך, וגם במכתב הפיטורים נאמר כי הפיטורים נובעים מ"סיום הפרוייקט" ותו-לא (ת/6). מכתב הפיטורים גם אינו מזכיר נזקים שגרם התובע או חוסר מיומנות של התובע בעבודתו. כשמדברים על "הפרת חוזה עבודה" שנעשית על ידי עובד, ושיפוי המעביד בתוצאות ההפרה, מדברים על הפרה בסיסית של חוזה העבודה. רק היא תזכה את המעביד בשיפוי (ע"ע 229/99 סרוג'י טורס בע"מ נ' עמוס ריש, סע' 8 לפס"ד מיום 11.10.03 - מפי כב' השופט פליטמן). התרשלות סתם או חוסר מיומנות, יכולים להביא לפיטורים - כמו במקרה דנן - ולא מעבר לכך. המעביד לא הביא ראיות על הפרה בסיסית מצד העובד של חובתו לעבוד בנאמנות את מעבידו, וממילא הטענה - אף אם היא מוצדקת - לגרימת נזקים אינה גוררת אחריה הטלת חובת פיצוי על העובד. אין מנוס מדחיית התביעה שכנגד. סיכום: התביעה שכנגד תדחה, והתביעה העיקרית תתקבל בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך של 1,522 ₪ כיתרת "תמורת הודעה מוקדמת" ו"החזר הוצאות נסיעה". סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית חוקית מיום סיום העבודה (31.7.99) ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע סך של 2,000 ₪ (הפרשי "שכר עבודה") בצרוף פיצויי הלנת שכר בגובה של 2% לכל חודש מיום 1.8.99 ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות: בשים לב ל"התנהגות התובע" ובייחוד המצג שהציג לנתבע בקשר להשכלתו ומיומנותיו המקצועיות, לא מצאנו לזכותו בהוצאות משפט, מה גם שתביעתו התקבלה בחלקה בלבד. ניתן לבקש רשות ערעור תוך 15 יום.מצג שוואפיטורים