קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אי הגעת מזוודות: בפני בית המשפט תביעה כספית שעניינה תשלום פיצויים לתובעים בשל אי הגעת כבודתם ליעד חופשתם בדלמן אשר בתורכיה. המדובר במזוודה אחת שלא הגיעה ליעד חופשתם ובגין כך מבקשים התובעים פיצויים עבור שווי חפציהם האישיים, החזר עלות הנופש, החזר שיחות טלפון ועוגמת נפש שנגרמה להם ובסך הכל 2,704 $. התובעים טסו לתורכיה ביום 16/3/97 במטוס של הנתבעת מס' 3 (להלן:"חברת התעופה" או "המוביל האווירי"). את שירותי הקרקע לרבות שירותי הבידוק והעליה למטוס סיפקה הנתבעת מס' 2 ששימשה כסוכנת המוביל האוירי בישראל. שירותי הקרקע שמספקת הנתבעת 2 לחב' התעופה אינם כוללים את שלב העמסת כבודת הנוסעים ממסוע המטען ועד לבטן המטוס אשר אלה נמצאים באחריותה ובפיקוחה של הנתבעת 1 (להלן:"רש"ת"), מכח חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977. מסיבה לא ידועה לא הגיע כבודתם של התובעים ליעדה והיא אותרה באנטליה ונמסרה להם בשלמות על ידי הנתבעת 2 ביום 20/3/97 - 4 ימים לאחר צאתם וזאת ביום שבו שבו התובעים מחופשתם לישראל. למעלה משנתיים מיום הארוע, ביום 3.12.99 הגישו התובעים את תביעתם בגין אובדן הכבודה ולא בגין האיחור באיתורה. בכתב התביעה לא הצביעו על גורם ספציפי אשר עקב מעשיו או מחדליו הגיעה כבודתם באיחור. הנתבעת מס' 3 טענה להתישנות התביעה כנגד המוביל האוירי ובעקבות כך מחקו התובעים את הנתבעת 3 מתביעתם. רש"ת טענה בכתב ההגנה כי הכבודה הגיעה עם המטוס שבו טסו התובעים לדלמן, אלא שמשום מה לא פרקו את הכבודה של התובעים מהמטוס בדלמן והיא המשיכה לתחנתו הבאה של המטוס באנטליה וכי אין לרש"ת כל מעורבות בענין. לחילופין, על הארוע חל סעיף 10 לחוק התובלה האווירית והפיצוי הקבוע הינו 20 $ לכל ק"ג מטען. הנתבעת מס' 2 טוענת בכתב הגנתה כי שרותי הקרקע שהיא מספקת לחברת התעופה אינם כוללים טיפולו ופיקוח על כבודת הנוסעים מעבר לשלב הבידוק ואין לנתבעת 2 כל קשר לתהליך הטענת הכבודה בטיסה היוצאת, אלא האחריות הינה על רש"ת וכי מרגע ההטענה על המטוס האחריות הינה על המוביל האווירי - הנתבעת . בקשת הנתבעת 2 לדחיית התביעה על הסף נגדה נדחתה בהחלטת כב' השופטת ריבה ניב מיום 28.7.2002. התובעים מאשרים כי קיבלו את המזוודה ביום שובם ארצה וכי לא חסר מאומה במזוודה ומכאן שאין מדובר בתביעה בגין אובדן כבודה אלא באיחור הגעת הכבודה. התובעת לא ידעה לציין מדוע תבעה את הנתבעת 2 וכן לא ידעה אם הנתבעת 2 פעלה כשורה אם לאו. לדבריה, מארגן החופשה הציע 50$ כפיצוי והתובעים סירבו לכך. התובעת אישרה כי לא צירפה לכתב התביעה ובתצהירה את התגים שהיו מודבקים על המזוודה ולדבריה, "אני לא מוצאת התג". כמו כן לא ידעה התובעת לציין אם היה תג אם לאו. יש לציין כי במכתבה של התובעת שצורף לכתבי טענותיה היא מאשרת שבתאריך 19.3.97 הודיע המדריך, גדי פז, שהמזוודה נמצאת באנטליה ומכאן ידעה שהמזוודה אכן יצאה מהארץ. במהלך הדיון ביום 6/7/03 - לאחר שהוברר כי כבודתם של התובעים יצאה מישראל ובהעדר ראיה כי פעולה כלשהי של מי מעובדי רש"ת, במהלך מיון הכבודה והטענתה על המטוס, גרמה לתקלה אשר בשלה הגיע כבודת הנוסעים ליעד אחר מהיעד אליו נשלחה, נדחתה התביעה כנגד רש"ת ורק הנתבעת 2 נותרה כנתבעת יחידה בתיק. מנהל מח' אבידות ומציאות של הנתבעת 2 בתצהיר עדות ראשית מציין כי הנתבעת 2 מעניקה לחברת התעופה שירותי קרקע מוגדרים ומצומצמים בשדה התעופה בן גוריון וזאת מכח הסכם למתן שירותי קרקע שנחתם בין הנתבעת 2 למוביל האווירי - הנתבעת 3. השירותים אותם מעניקה הנתבעת 2 למוביל האווירי, הינם שירותי בידוק ועליה למטוס ואיתור כבודה עבור נוסעיו של המוביל האווירי. מאחר ועניינה של התביעה הינו איחור בהגעת כבודת התובעים בהובלה האווירית, טוענת הנתבעת 2 כי הדבר מוסדר באמנת וורשה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית ובפרוטוקול האג המתקן אותה (להלן: "האמנה" ו - "הפורטוקול") הקובעים כי הנושאת באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בהגעה של כבודת נוסעים בתובלה אווירית, הינה הנתבעת 3 בכפוף לתנאים ולהגבלות הקבועים באמנה. הן תורכיה והן ישראל הינן צדדים לאמנה והוראות האמנה והפרוטוקול הוחלו מכח חוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 (להלן: "החוק") הקובע בסעיף 10 שבו: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". לאור ייחוד העילה לעניין אחריותו הנזקית של המוביל, עובדיו וסוכניו, טוענת הנתבעת 2 כי עניין התביעה שבפני ביהמ"ש, נתפס בגדר האמנה והחוק ולפי סעיף 29(1) של האמנה וסעיף 15 של החוק, נקבעה תקופת התיישנות של שנתיים להגשת התביעה מהתאריך בו הגיע כלי הטיס ליעדו. לפיכך טוענת הנתבעת 2, כי התאריך האחרון שבו יכלו התובעים להגיש את התביעה היה ביום 16.3.99 ומאחר והתביעה הוגשה ביום 2.12.99 הרי שחלה עליה ההתיישנות הן לגבי המוביל, עובדיו וסוכניו. המצהיר טוען כי מאחר והטיפול והפיקוח על ההטענה בנמל התעופה בן גוריון הינו באופן בלעדי על רש"ת, ואילו הטיפול והפיקוח על הפריקה בשדה התעופה בדלמן מוטלת על הרשויות התורכיות, הרי משהוכח כי הכבודה של התובעים יצאה מן הארץ, כל טענה שיש לתובעים יכולה להיות לרשויות התורכיות המטפלות בפריקה או למוביל האווירי. המצהיר מציין כי הנתבעת 2 ערכה את הבידוק ומעבר לשלב זה בטיסות היוצאות, כל הכבודה הינה באחריותה ובפיקוחה של רש"ת. תגי היעד הוצמדו לכבודה וההעתק נמצא ברשותם של התובעים, על כרטיסי הטיסה שלהם ולנתבעת 2 אין כל העתק של תגים אלה. לנתבעת 2 לא היה ידוע כי המטוס עומד לטוס טיסת המשך מדלמן לאנטליה והנתבעת 2 אינה יודעת מדוע לא הגיעה כבודתם של התובעים ליעדה בדלמן. על פי המסמכים שצירפו התובעים לתביעתם, למד מר לירון קינן כי הכבודה אותרה באנטליה ונשלחה לישראל ביום 20.3.97 והועברה באותו יום לביתם ע"י הנתבעת 2. בחקירתו הנגדית ציין מר לירון קינן כי הנתבעת 2 אינה מטעינה את הכבודה על המטוס ומהרגע שהכבודה מתוייגת והועלתה על המסוע, הסתיימה פעולתה של הנתבעת 2 והחלה פעולתה של רש"ת. לפי הדו"ח שפתחו בשדה התעופה בדלמן צויין מספר התג של המזוודה שהנתבעת 2 תייגה בארץ ותג זה אינו מוטעה. לשאלת ביהמ"ש היתכן כי המזוודה יצאה מהארץ ללא תג, או אם תג אחר שלא כפי שמופיע בספח שהיה על גב כרטיס הטיסה של התובעים, השיב מנהל מח' האבידות: "קשה לי להאמין כי זו תנועה אוטומטית של דיילת. אם היא לא היתה שמה את התג המזוודה היתה יוצאת לתעלת המיון ונופלת בריג'קטים, כלומר, מטען שאין לו יעד ולא יודעים לאן להטיס אותו. מאחר ואנו יודעים שהמזוודה יצאה מהארץ, סימן שהיה עליה תג". כשהוצגה לעד תזה שיכול ועל כרטיס הטיסה תוייג ספח תג אחד ואילו על המזוודה בטעות תוייג תג אחר, השיב העד: "זה לא יכול להיות כי בטיסות לאופר אין אותו פקיד מטפל בעת ובעונה אחת במספר טיסות אלא בטיסה אחת. לכן יש רק תגים לאותה טיסה ספציפית ואין תגים לאתרים אחרים". לדברי העד, המזוודה יצאה מהארץ הגיעה לתורכיה וחזרה מתורכיה ואין הוא יודע להשיב מדוע לא הגיעה לדלמן אלא לאנטליה. לדבריו "יכול להיות שלא פרקו אותה מהמטוס. קורים מקרים שבמטוס נשארת מזוודה או שתיים. לצערי נתקלתי ב - 20-30 מזוודות ששכחו לפרוק אותן. מבחינתי כאשר ממלאים את טופס האובדן בחו"ל עם מספר ספח מבחינתי זו ראייה שהמזוודה היתה מתוייגת, זו ראייה לכאורה". הנתבעת 2 מאידך, הוכיחה כי בדיווח של התובעים בנמל התעופה בדלמן, צויין מס' ספח התג שתוייג על גבי כרטיסי הטיסה ומכאן כי הנתבעת 2 יצאה ידי חובתה בתיוג הכבודה. משלא צורף ספח התג שהיה על גבי כרטיס הטיסה ע"י התובעים, לא הועבר נטל הבאת הראייה באשר לתקינותו של התג אל הנתבעת 2 ולא נסתרה טענת הנתבעת 2 שהכבודה תוייגה כראוי וליעד אליו טסו התובעים. העיד מנהל מחלקת הכבודה כי תג RUSH המקורי אשר הוצמד לכבודה לאחר שאותרה, לא הומצא ע"י התובעים, הגם שהיה מחובר לכבודה שהוחזרה לתובעים ומגב אותו תג ניתן היה לראות את פרטי התג האורגינלי של המזוודה. התובעים המציאו צילום של אותו תג ולא את המקור ולכן יש לקבל את דבריו של העד מטעם הנתבעת 2 האומר: "אם תראה לי את גב הרש אני אוכל לדעת אם היא מתוייגת כהלכה או לאו" (פרוטוקול עמ' 3 שורה6) ובהמשך: "אם הייתי רואה את הגב של הרש הייתי יודע להגיד באיזה טיסה היא יצאה וכיצד היא נמצאה" (פרוטוקול עמ' 3 שורות 20-21). בכך מנעו התובעים מהנתבעת 2 להראות אם אכן נפלה טעות בתיוג. מהפן העובדתי לא הוכיחו התובעים כי הנתבעת 2 התרשלה. התובעים לא הוכיחו כי התג שתוייג על המזוודה היה מוטעה, לא הוכיחו כי המזוודה לא הוטענה על המטוס שבו טסו התובעים לדלמן. התובעים יכלו להוכיח את יעד המזוודה על פי ספח התג שתוייג על כרטיסי הטיסה שלהם ומשלא עשו כן, אל להם להלין על הנתבעת 2. התובעים רק משערים מדוע לא הגיעה הכבודה ליעדה. השערתם כי המדובר ברשלנות הנתבעת 2 הינה קלושה לעומת ההשערה כי מי שהתרשלה בטיפול בכבודה הינה חברת התעופה שהתביעה כלפיה התיישנה, אשר היא או עובדי הרשויות התורכיות לא פרקו את הכבודה בדלמן, אלא השאירו הכבודה בבטן המטוס לטיסה נוספת לאנטליה ששם אותרה הכבודה. לאור העובדות שהונחו בפני בית המשפט, אין צורך כי אתייחס לשאלה בדבר תחולתה של אמנת וורשה על הנתבעת 2 כסוכנת המוביל האווירי, ובשאלת קיומה של התיישנות מהותית על פי האמנה והחוק באשר אין כל תשתית עובדתית לקשור את הנתבעת 2 לתוצאה של איחור הגעת הכבודה. לאור האמור לא הרימו התובעים את הנטל לחיובה של הנתבעת 2 בסכום כלשהו של התביעה והיא נדחית. בנסיבות המיוחדות של תיק זה שבו מדובר בתובעים בסביבות גיל ה-80, אשר תביעתם אם היתה מוגשת תוך שנתיים כנגד המוביל האווירי היתה נענית בחלקה והם התמהמהו, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לחובתם.פיצוייםאובדן מזוודה / כבודה