פסילת חקיקת משנה ע''י בית המשפט

נקודת המוצא בתחום דיני הראיות היא שחקיקת המשנה נעשתה כדין, אולם משהורם הנטל והוכח חוסר התקינות, קמה זכותו של בית המשפט לפסול את חקיקת המשנה. סמכותם של בתי המשפט לפסול חקיקת משנה, מחיבת זהירות ראויה. על הדרך לבחינתה של חקיקת משנה על ידי בתי המשפט, עמד אהרן ברק, במאמר "פיקוח בתי המשפט על חקיקת המשנה" הפרקליט כ"א (תשכ"ה-5 1964), 463: "נקודת המוצא של בתי המשפט היא כי חקיקת המשנה היא תופעה הכרחית במדינת ישראל. על כן מגמת היסוד של בתי המשפט היא להכשיר את חקיקת המשנה, ולא לפסלה. הנטיה היא לא לצמצם את הסמכות של מחוקק המשנה, אלא לסייע למחוקק הראשי בהשתחררות מנטל החקיקה הכבד. נטיה זו מבוססת על יחס האמון של בתי המשפט למעשה המינהל בכללם, ולמעשה התחיקה של המינהל בפרט". אחד המקרים בהם יטה בית המשפט לפסול חקיקת משנה, בהתמלא התנאים לכך ,הוא כאשר יש חשש לפגיעה בזכויות יסוד של האדם. (ע"א 524/88, 525"פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו- 30אח' נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' פ"ד מה(4) 529, 560; בג"צ 333/85 אביאל ו- 23אח' נ' שר העבודה והרווחה ואח’, פ"ד מה(4) 581, 595; בג"צ 124/70 שמש ואח' נ' רשם החברות פ"ד כה(1) 505, 513). הכלל הוא, שכדי שתבוטל חקיקת משנה, צריכה היא להיות "כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת עד שאדם בר דעת, לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה". ראה פסק דינו של השופט ברנזון, בע"א 311/57, היועמ"ש נ' דיזינגוף, פד"י יג 1026בעמ' 1039, וכן בג"צ 156/75, דקה נ' שר התחבורה, פד"י ל (2) עמ' 94, בעמ' 106-.107 גם השופט שמגר (כתוארו אז) בבג"צ 653/79, עזריאל נ' מנהל אגף הרישוי, פד"י לה (2) עמ' 85, בעמ' 99-100, בו אומר השופט: "מקובל עלינו מאז ומתמיד כי פסלותה של תקנה, שהיא עילה להכרזתה כבטלה ומבוטלת, איננה עולה כל אימת שניתן להצביע על אי סבירות כלשהי בתוכן הדברים. אי הסבירות, ממנה נלמדת בטלות התקנה, צריכה להיות קיצונית ביותר, ולא אי סבירות של מה בכך...". ביקורת שיפוטית