סעיף 5(א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, מבחין בין שתי בחינות פרשניות: בחינה "פנימית" שמטרתה לאמוד את דעתו של המצווה "כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה", היינו במובן בדיקת השתלבותם של הדברים במרקם הכללי של הוראות הצוואה, בדיקה של ביטויים מילוליים ונסיבות הנלמדות מתוך הצוואה, ובעיקר הבנת לשונו של המצווה והסקת כוונתו מתוך דבריו; ובדיקה "חיצונית" בה נעשה שימוש רק מקום בו הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה והיא מהווה מהלך משלים של הבחינה הפרשנית. בחינה זו מטרתה לקבוע משמעות פרשנית המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, מקום שלשון הצוואה אינה ברורה או חד משמעית. הנחת היסוד היא שהוראה בצוואה וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מהדרך בה משתלבת הוראת המצווה במרקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מילות המצווה (ע"א 89/239 שוש נ' גלילי, פד"י מ"ו(1) 861). בתביעתם עותרים התובעים לפרש את הצוואה באופן שייקבע שהנתבעים 1 ו2- זוכים אך ורק בדירה בה הם מחזיקים והקרקע שמתחתיה ואילו שטח החלקה כולה למעט שטח הדירות יחולק בין כל הבנים, התובעים, הנתבעים ואח נוסף. לטענתם, פרשנות זו עולה מנוסחו של סעיף 1 לצוואה קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות צוואה: 1. התובעים 1-7 והנתבעים 1 ו2- הינם תשעה מתוך 10 בניו של המנוח כאמל חמאדה X, והנהנים על פי צוואתו מ27.8.96-, אשר קויימה בצו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק עז' 77/1565 מ30.11.87-. בסעיף 1 לצוואה קבע המצווה כדלקמן: "1. אני מצווה ששתי דירות המגורים הנמצאות על חלקה 6 בגוש 18138 באדמות אלמזרעה, לרבות הקרקע שמוקמות עליה, לשני בני חמאדה ומחמוד, המזרחית משתיהן לחמאדה והמערבית למחמוד, תהיינה לאחר מותי לשניהם ואך ורק לשניהם, ואילו את שאר החלקה 6 האמורה אני מצווה שהוא יחולק שווה בשווה אך ורק בין עזרת בניי: חמאדה, חמיד, מוחמד, נמר, אחמד, עלי, מחמוד, עבדאללה, עמאד, ח'יר". 2. בתביעתם עותרים התובעים לפרש את הצוואה באופן שייקבע שהנתבעים 1 ו2- זוכים אך ורק בדירה בה הם מחזיקים והקרקע שמתחתיה ואילו שטח החלקה כולה למעט שטח הדירות יחולק בין כל הבנים, התובעים, הנתבעים ואח נוסף. לטענתם, פרשנות זו עולה מנוסחו של סעיף 1 לצוואה, הן מהרישא בה נקבע כי שתי הדירות שייכות לנתבעים, והן מהסיפא הקובעת שהקרקע תחולק בחלקים שווים בין עשרת הבנים. את העדיפות שנתן המצווה לנתבעים 1 ו2- על פני יתר האחים יש לייחס לדירות עצמן, בעוד שלגבי הקרקע החלוקה תהיה שווה. התובעים מדגישים שניתן לחלק את המקרקעין באופן שהחלק הסמוך לדירות המגורים ייועד לנתבעים, ובלבד שיהיה זה עשירית מיתרת הקרקע. אין לתובעים כל טענה ביחס לבעלות ולחזקה של הנתבעים בדירות. 3. לטענת הנתבעים יש לפרש הצוואה באופן ששטח בית המגורים, בצירוף הקרקע הצמודה לו, יהיו בבעלות הנתבעים. פירוש זה הינו, לטענתם, הפירוש הרגיל של הדברים בלשון בני אדם, ויתרה מכך, הפירוש נלמד אף מהתנהגותו של המנוח בחייו - מבקשה שהגיש המנוח לוועדה המקומית לתכנון ולבניה - געתון (בתיק 70/3145), חתומה ע"י המנוח (חתימה מ16.10.69-), הכוללת תשריט בו מופיעה חלוקה של חלקה 6 במקום בו נמצאים הבתים, ולכל בנין צמודה קרקע (נספח א' לכתב ההגנה). לטענתם הפירוש הנכון של הצוואה הוא כזה שכל אחד מהנתבעים יקבל את הבית בו הוא מתגורר, ואת הקרקע הצמודה אליו בהתאם לתשריט נספח א' לכתב ההגנה, ויתרת החלקה תחולק שווה בשווה בין עשרת האחים (כולל הנתבעים 1 ו2-). הנתבעת מס' 3, מדינת ישראל, מסרה הודעתה כי רשם המקרקעין ירשום בהתאם לחובתו עפ"י חוק כל פס"ד שינתן ע"י ביהמ"ש עם הערה כי לא ניתן לרשום בעלות בחלק מסויים ממקרקעין, ההערה התייחסה, מן הסתם, לעתירה הנוספת של התובעים לצוות על חלוקת המקרקעין, לפי פרשנותם שלהם את הצוואה. 5. סעיף 5(א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, מבחין בין שתי בחינות פרשניות: בחינה "פנימית" שמטרתה לאמוד את דעתו של המצווה "כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה", היינו במובן בדיקת השתלבותם של הדברים במרקם הכללי של הוראות הצוואה, בדיקה של ביטויים מילוליים ונסיבות הנלמדות מתוך הצוואה, ובעיקר הבנת לשונו של המצווה והסקת כוונתו מתוך דבריו; ובדיקה "חיצונית" בה נעשה שימוש רק מקום בו הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה והיא מהווה מהלך משלים של הבחינה הפרשנית. בחינה זו מטרתה לקבוע משמעות פרשנית המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, מקום שלשון הצוואה אינה ברורה או חד משמעית. הנחת היסוד היא שהוראה בצוואה וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מהדרך בה משתלבת הוראת המצווה במרקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מילות המצווה (ע"א 89/239 שוש נ' גלילי, פד"י מ"ו(1) 861). ברישא של סעיף 1 לצוואת אביהם המנוח של התובעים מתוארות דירות מגורים לרבות הקרקע שעליהן הן מוקמות. אף כי הפרשנות המילולית ששטח הדירה זהה לשטח הרצפה של הבית עצמו אפשרית לכאורה מבחינה לשונית, אין היא מתיישבת עם דרכם של בני אדם בדיבורם. כאשר המדובר בדירה או בית אין זה נהוג להוציא מכלל דיבור את הקרקע עליו היא מוקמת, ולו התכוון המצווה להוציא את שטח דירות הנתבעים מהחלוקה, ושטח זה בלבד, סביר להניח שלא היה מוסיף את תיאור הקרקע עליהן מוקמות הדירות - עובדה זו עולה מהקשרם והגיונם של דברים. בציינו את הקרקע אין זאת אלא שהמצווה התכוון גם לקרקע הצמודה לכל אחד מבתי המגורים. תוצאה פרשנית זו עולה גם מה"בחינה החיצונית" של הצוואה - מהתשריט שצורף לבקשת המצווה לועדה המקומית לתכנון ולבניה, המעיד על נסיבות הגיונה של הצוואה ומלמד על אומד דעתו של המצווה. 6. ביום 10.12.92 נתן עו"ד חטיב (כתוארו אז), אישור ל"כל מאן דבעי" בדבר זכויותיו של הנתבע 2 בחלקה שלשונו: "()... ע"פ צוואת המנוח חלקיו בחלקה 6 הנ"ל הוקנו ל10- בניו חמאדה, חמיד, מחמד, אחמד עלי, מחמוד עבדללה עמאר וח'יר בחלקים שווים בניהם. יוצא כי מחמד כמאל X ת.ז. X הינו בעלים של 1000 מ"ר לערך מהחלקה הנ"ל". לטענת ב"כ התובעים מכתב זה מאשר גירסתם שרק הדירות עצמן הוקנו לנתבעים חמדה ומחמוד, וכל יתר החלקה בחלקים שווים לכל הבנים. ב"כ הנתבעים טוען כי האישור הנ"ל ניתן לנתבע שביקש ליטול משכנתא על נכס המקרקעין ואינו אסמכתא לפירוש שיש ליתן לצוואת המנוח. מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים באשר למשמעות שיש ליתן למכתבו של עו"ד חטיב. המכתב האמור אינו מציג או מתיימר להציג קביעה מדוייקת בדבר חלוקת הקרקע בין הבנים וניסוחו הכללי של עו"ד חטיב ביחס לחלוקת הזכויות בחלקה מתיישב עם העמדה שהעובדה היחידה הרלוונטית המתוארת שם שהנתבע 2 הינו בעלים של דונם לפחות מהחלקה. 7. דעתי על פרשנות המונח "דירה ולרבות הקרקע המוקמת עליה" עולה בקנה אחד גם עם הפרשנות המקובלת בחקיקה ובפסיקה בתחום מיסוי המקרקעין להגדרת המונח "דירת מגורים" או "בנין":וו בחוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 31) התשנ"ה - 1995 מוגדר "בנין" - בנין שאינו ארעי יחד עם חלקת הקרקע שעליה הוא עומד..."; בע"א 79/152 מנהל מס שבח נ' שוורץ, פד"י ל"ג(3) עמ' 807, אומצה אמת הפרשנות של פרופ' י. הדרי במאמרו "הגדרת דירת יחיד בחוק מס שבח" הפרקליט (תשל"ו) 429, 428, שיש לתת ל"דירה" את משמעותה הרגילה בלשון בני אדם, ונקבע שאם מדובר "בבית מגורים", להבדיל מדירה בבית משותף "מתרחב 'השימוש למגורים' לא רק על המבנה עצמו אלא גם על הקרקע עליו הוא עומד, לרבות חצר וגינה השייכים אליו, וכל אלה נכללים במונח 'דירה'". גישה זו אושרה גם בע"א 87/651 (ע"א 87/651, מנהל מס שבח נתניה נ' אליהו רושגולד, פ"ד מ"ו (4) 693) שם נעשתה הפרדה בין הקרקע המשמשת כולה או בעיקרה את בית המגורים לגינה, חצר, חניה ומחסן כאשר אמת המידה לקביעת שטחם של אלו הינה מידת הסבירות, לבין חלק הקרקע האחר המשמש לצורך חקלאות - או שניתן לפיצול פיסי מיתרת החלקה ועל כן אינו מהווה חלק מדירת המגורים; וכן בע"א 92/2192 (ע"א 92/2192, נסל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מ"ח(4) 431), שם אמר כב' הנשיא שמגר שגודל שטח האדמה אשר משרת בית מגורים לצרכי מס שבח הינו פונקציה של גודל השטח הדרוש להפקת הנאה סבירה מדירת המגורים, שהוא תלוי גורמים דוגמת אופיו של האיזור: אזור עסקי-מסחר מצדיק שטח מקרקעין קטן יותר להפקת הנאה סבירה מנכס מאשר איזור כפרי. 8. לאור האמור, דין תביעה זו להידחות, ודינה של הפרשנות אותה נתנו הנתבעים לאמור בסעיף 1 לצוואת המנוח להתקבל. אין מקום ליתן הוראות לחלוקת המקרקעין במסגרת תביעה זו, ומי מהצדדים שמעונין בפירוק השיתוף יצטרך להגיש תביעתו לבימ"ש השלום שהוא ביהמ"ש המוסמך. בנסיבות הענין, ולאור העובדה כי הצדדים כולם אחים, כל צד ישא בהוצאותיו. צוואהירושה