בית המשפט הורה להסיר בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא את כל צלחות הלווין ו/או אנטנות דומות מגג הבניין קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו עשה להסרת אנטנות צלחות לווין מהגג: 1. הערעור הוא על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט יהושע רטנר), מיום 05/01/2010, לפיו חוייב המערער לסלק ידו, תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, מכל חלק החצר המסומן בצבע צהוב במשבצות הקרקע המסומנות במספרים 1, 2, 4 ו-7, כמפורט בנספח ו' לחוות דעתו של מר זוהר עירון מיום 27/02/08 וכאמור בסעיף 13 לחוות הדעת שסומנה מ/1, לצורך זיהוי משבצות הקרקע. חוות דעת זו נסרקה על ידי מזכירות בית המשפט, ובכלל זה המפה המצבית שהיא נספח ו' לחוות הדעת. חוות הדעת על נספחיה מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין (להלן: חוות הדעת). כמו כן הורה בית המשפט למערער להסיר בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא את כל צלחות הלווין ו/או אנטנות דומות מגג הבניין או החצר ובכלל זה את האנטנה המוצבת כיום בחצר, למעט אנטנה קליטה אחת בגודל סביר לשימוש ביתי בלבד, אותה רשאי המערער להותיר על גג הבניין או להציב בשטח החצר, באותו חלק המיועד לשימושו הייחודי על פי חוות הדעת. בנוסף לצווי עשה כמפורט לעיל, הורה בית משפט השלום כי על המערער לשלם למשיבה פיצוי בסך של 88,444 ש"ח וכן להשיב לה אגרת בית משפט, לשאת בהוצאות בית משפט בסך של 8,500 ש"ח ועוד שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ש"ח. הסכומים הנ"ל הם למועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא (5/1/2010). הרקע ונסיבות הצרכים לעניין: 2. העובדות פורטו היטב בפסק הדין של בית משפט קמא ואין אלא להביא את עיקרי הדברים: - המשיבה היא הבעלים הרשום של 1/5 חלקים בלתי מסוימים של המקרקעין הידועים כחלקה 14 בגוש 10885 (להלן: המקרקעין), המצויים ברח' בן ציון 7 בנווה-שאנן. המשיבה זכאית להירשם כבעלים של 2/40 חלקים נוספים במקרקעין הנ"ל. מלכתחילה נבנה על המקרקעין בראשית שנות ה- 50 , מבנה בן 4 דירות, בשתי קומות, כאשר לכל יחידת דיור כניסה נפרדת. כניסה אחת מרח' בן ציון וכניסה אחרת מרח' פרוג, בכל כניסה 2 יחידות דיור. המבנה ראוי להירשם כבית משותף, אך טרם נרשם כך. - אין חולק כי למשיבה חזקה ייחודית בדירה הנמצאת בקומה הראשונה שהיא העליונה במבנה, בחזית הפונה לרח' בן ציון (להלן: דירת המשיבה). דירה זו עמדה ריקה במשך כ- 10 שנים, והחל מאוקטובר 2007 אוכלסה על ידי בנה. - באזור בו מדובר, כאשר הבתים לא נרשמו עדיין כבית משותף קיימת מעין הסכמה לפיה החצר המשותפת מחולקת בין בעלי המקרקעין, כך שלכל בעל דירה תהא זכות שימוש בלעדית ב1/4 משטח החצר, גם אם מדובר בשטח שאינו מוצמד משפטית ברישום לזכויותיו. גם בעניינו, ישנה מוסכמה לפיה מחזיקי היחידות הפונות לרח' פרוג חילקו ביניהם את זכויות החזקה הייחודית ובהתאמה גם מחזיקי הדירות הפונות לרח' בן ציון שהם היו משפחת התובעת והבעלים שקדם לנתבע (להלן: החצר). המשיבה כמפורט בפסק הדין של בית משפט קמא ירשה את הדירה בשנת 1986 מסבה שהתגורר בדירה והיא הושכרה. לאחר מכן נפטר בעלה של המשיבה ומשהסתיים חוזה השכירות לא הושכרה מחדש. פסק הדין של בית המשפט קמא: 3. בית משפט השלום דן במספר נושאים: חלוקת החצר, הסרת האנטנות; סיכול מכירת דירת המשיבה על ידי המערער והתביעה הכספית שהוגשה על ידי המשיבה בגין הפרות להן טענה בדרך התנהלותו של המערער. בעיקרי הדברים, טענה המשיבה כי המערער השתלט על החצר ועושה בה שימוש תוך מניעת שימוש מקביל על ידי המשיבה. כן כן נטען כי המערער הציב אנטנות בחצר וכן על גג המבנה. עוד טענה המשיבה כי המערער מנע ממנה אפשרות למכור את הדירה על אף שנעשו ניסיונות בפועל מטעמה לבצע מכירה. המערער טען שכל התנהלותה של המשיבה מבוססת על ניסיון לכפות עליו ליתן הסכמה להרחבת דירתה עד לקו הבניין, וכן לפעול להעלאת ערכה של הדירה והתעשרות שלא כדין על חשבונו, והכל בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בזכויות. מטעמים אלה אף הגישה המשיבה נגדו תלונה מופרכת במשטרה, ומשלא עלה בידה להשיג את מטרותיה בדרכים אלה, הגישה את התביעה. לעניין החצר, טען המערער כי הוא עושה שימוש סביר בה והוא לא מנע שימוש מהמשיבה, במיוחד כאשר היא איננה מתגוררת בדירה, הזניחה דירתה, ולא פנתה אליו בבקשה לסלק ידו מהחצר או להסיר את האנטנות. לטענתו, מעולם לא מנע את מכירת הדירה, ולא הייתה כל כוונה מטעמו לרכוש את הדירה, כך שלא היה לו כל אינטרס, למנוע מכירתה לאחר. 4. בית המשפט בחר להעדיף את גרסת המשיבה וקבע: 4.1 לעניין חלוקת החצר קיבל בית משפט השלום קיומו של נוהג בבניין מאז ומתמיד, כמו גם באזור כולו לחלוקת זכויות החזקה והשימוש בחצר באופן שווה, למעט זכויות מעבר הנדרשות להגעה לדירות, כפי שצויין בחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. עוד קבע בית המשפט כי המערער עושה שימוש לא סביר בחצר, השתלט על רוב רובו, כמו גם על חלקים ברחוב במשותף; הציב 5 צלחות לווין גדולות על גג הבניין ועוד צלחת גדולה מאד בחצר ובדרך זו השתלט על רוב החצר; גידר את רובה ומנע מן המשיבה שימוש בחצר. בהתבסס על ממצאים אלה, קבע בית המשפט כי זכאית המשיבה לקבל סעד של סילוק יד נגד המערער מחלק החצר המוקצה לחזקה ולשימוש ייחודי שלה. כדי לקבוע את החלוקה בפועל מינה בית משפט השלום מומחה מטעמו, מודד מוסמך ושמאי מקרקעין, מר זוהר עירון (להלן: המומחה). על פי המפה המצבית שצורפה לחוות דעתו, חולקה החצר ל-8 משבצות שטח, כאשר המשבצות בצהוב שויכו למשיבה ואילו לנתבע סומנו בצבע ירוק. סה"כ הוקצו למשיבה 92 מ"ר ולמערער 112 מ"ר. בהעדר ראיות סותרות אימץ בית המשפט את חוות הדעת של המומחה, במיוחד כאשר שטחו של המערער, על פי התוכנית המוסכמת גדול ב- 20 מ"ר מזה של המשיבה. ולכן קבע בית המשפט, כי מדובר בחלוקה הוגנת וכי החלוקה נובעת מאופי החצר ביחס לדירות. 4.2 בנוגע לאנטנות, ותוך הסתמכות על חוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט, אשר הפנה ללחוק התקשרות (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982), רשאי בעל דירה בבית משותף - בהעדר איסור מפורש אחר בתקנון בית המשותף - להניח צלחת קליטה אחת, אף בהעדר הסכמה של רוב בעלי הדירות ובתנאי שהודיע על כך לנציגות על כוונתו. מאחר שהמערער לא הצביע על הסכמה אחרת, קבע בית המשפט כי התקנת צלחת קליטה אחת בלבד תואמת את הוראות החוק בהעדר הסכמה המורה אחרת. בכל מקרה, התקנת 5 אנטנות גדולות לשימוש מסחרי, חורגת מהוראות החוק, ואין לאשרה. לכן הורה בית המשפט על הסרתן של כל האנטנות למעט אחת. 4.3 לעניין סיכול מכירת דירת המשיבה על ידי המערער, קבע בית המשפט כי יש ליתן אמון בעדותה של המשיבה כי ישנם ממצאים בפועל המצביעים על צעדים בהם נקט המערער כדי לסכל את מכירת הדירה, לרבות שימוש באיומים וכי הדברים הושמעו ונראו לא רק בעת שהקונים הפוטנציאלים הגיעו למקום אלא גם בנוכחותו של המתווך. בסיכום הראיות שהובאו בפניו, קבע בית משפט השלום כי : "מכלל העדויות עולה כי התנהגותו של הנתבע (המערער - ש' ו') חרגה מכל נורמה בסיסית של שכן סביר. אינני מקבל את טענות הנתבע, כי כל רצונו היה להזהיר את הקונים הפוטנציאלים כי הוא אדם חילוני המבעיר (במקור הייתה שגיאת כתיב - ש' ו') אש בשבת. מעדותיהם של מר רפפורט ומר אלפר, שהיו אמינות ביותר, עולה כי הנתבע אמר את הדברים בצורה בוטה ואף מאיימת. הנתבע, מלבד השתלטות על החצר והתקנת האנטנות, עשה כל שביכולתו, גם במילים וגם בהתנהגות, לסכל את מכירת דירתה של התובעת. עשה וגם הצליח" (ראה סעיף 53 לפסק הדין). 4.4 בנוגע לתביעה הכספית, קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה בעיקרה. בית המשפט לא פיצה את המשיבה על אובדן דמי שכירות, וקבע כי לא הוכח שהמשיבה הייתה מעוניינת בהשכרת הדירה או כי הדבר נמנע ממנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההשתלטות של המערער על החצר והתקנת האנטנות הורידה את ערך הדירה, ואולם נתונים אלה "יתוקנו" עם ביצועו של המערער את פסק הדין שיינתן. מן הטעם האמור, לא פיצה בית המשפט בגין ירידת ערך הדירה בשל התנהלות המערער בנוגע לשני הנושאים הנ"ל , אלא בשל מניעת מכירתה בערכה הריאלי, מאז שנת 2001 ועד למועד מתן פסק הדין. מאחר שהיו תנודות בשוק, דחה בית המשפט את תביעת המשיבה לפצותה בגין ירידת ערך השוק לאחר אותו מועד. לעניין זה בהסתמך על הערכת השמאי מטעם המשיבה העמיד בית המשפט את הפיצוי על ערך בגובה של 17% ממחיר הדירה, 23,460$, נכון למועד מתן פסק הדין, ללא שיערוך. בית המשפט הוסיף וקבע שאם המערער לא יבצע את פסק הדין במועד, תעמוד למשיבה הזכות להגיש תביעה נוספת בגין פגיעה עתידית בערך הדירה, מבלי שיהיה בכך כדי להצדיק אי ביצוע פסק הדין במלואו וכלשונו על ידי המערער. טענות בעלי הדין בערעור: 5. המערער ביקש לטעון נגד קביעותיו של בית משפט קמא, חזר על טענותיו כי השימוש שעשה בחצר הוא סביר, וכי לא היה מקום להורות על הסרת כל האנטנות ולהשאיר אנטנה אחת בלבד. לעמדתו אין להשאיר את פסק הדין על כנו, מאחר שחלוקת השימוש בחצר היא בלתי סבירה ופוגעת בזכויותיו של המערער, והחלוקה שנעשתה לא לקחה בחשבון זכויות הצדדים לבניה ולניצול נוספים. עוד טען המערער כי הפיצוי שנפסק אינו סביר ובעניין זה אף ביקש להגיש ראיות נוספות - חוות דעת שמאי המצביעה על עליית ערך הדירות, כך שטענתו היא כי אי מכירת הדירה בזמנו לא רק שלא גרמה נזק למשיבה, אלא אף הטיבה את מצבה. בנסיבות אלה יש לראות את הטענה בדבר ירידת ערך דירה כנזק תאורטי בלבד, שכלל לא נגרם בפועל. המערער טען עוד שבכל מקרה היה על בית המשפט למנות מומחה מטעמו לצורך קביעת ערך הדירה ולא להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם המשיבה במיוחד כאשר היה מדובר בחוות דעת משנת 2004, שעה ששמיעת הראיות הייתה בין אפריל 2008 ועד למאי 2009, וכאשר לא הייתה מונחת בפניו חוות דעת נגדית. המערער טען עוד שפסיקת הפיצויים נעשתה ללא כל בסיס משפטי ולא היה דבר בהתנהלותו של המערער אשר יכולה הייתה להיחשב כהתנהגות אסורה או כהתנהגות המבססת עילת תביעה שבדין המזכה בפיצויים. עוד טען המערער כי היה על בית משפט קמא להתחשב בחובת הקטנת הנזק שהמשיבה לא עמדה בה. בנסיבות אלה, גם לא היה מקום לפסוק לחובתו שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח וזאת בנוסף להוצאות הנוספות שנפסקו. 6. המשיבה התנגדה להבאת ראיות נוספות בערעור, הן מן הטעם שעמדה הזכות המלאה למערער להגיש חוות דעת מטעמו לעניין שווי הדירה במהלך הדיון בערכאה הדיונית, והן בשל חוסר רלוונטיות. עוד ציינה המשיבה, כי המערער ממשיך לעשות דין לעצמו, ולמרות שבקשתו לעיכוב פסק הדין נדחתה, אין הוא ממלא אחר הוראות פסק הדין. לגופו של עניין - ביקשה המשיבה להדגיש כי המערער מבקש לשנות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט קמא על בסיס כלל הראיות שהוגשו, והיא חזרה והדגישה את הכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. עוד הפנתה המשיבה למסכת התלאות שעברה עד להגשת התביעה, בשל התנהגותו של המערער, ועמדה על זכותה המלאה לקבל לפחות את הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט השלום. המשיבה ציינה עוד שאין בפיצוי שנפסק משום ענישתו של המערער. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהמערער בהיותו בעלים בדירה בבית משותף, למרות שחלה עליו חובה של התחשבות בשכנים - חובה שהיא גם חובה בדין - ממשיך לנהוג כעולה על רוחו, תוך התעלמות מפסק הדין. בנסיבות אלה, הפיצוי שניתן אינו מוגזם. לעניין ההוצאות - הדגישה המשיבה כי מעבר לאי התערבותה של ערכאת הערעור בנושא פסיקת הוצאות, יש לקחת בחשבון את אופן ניהולו של ההליך על ידי המערער בערכאה הדיונית, וכי זכאית המשיבה להוצאות שהיו לה בפועל. הסכום שנפסק משקף נאמנה את ההוצאות אותן נאלצה להשקיע במסגרת ניהולו של התיק, בכלל, ולאור התנהלותו של המערער אשר גרם להארכת הדיון, בפרט. דיון ומסקנות: 7. במהלך הדיון בערעור הבהיר בית המשפט - לכאורה ובזהירות הראויה במועד בו הושמעו הדברים - כי על פני הדברים יש לקבל את עמדת המשיבה, אין לקבל את הראיות הנוספות שמבקש המערער להגיש ואין מקום לכאורה להתערב בפסק הדין שניתן. יחד עם זאת, מתוך מציאות של שכנות, וכדי לנסות להביא את הצדדים לידי הידברות, נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה, ככל שזוהי התמקדה בסכום הפיצוי בלבד. משלא עלה הדבר, יש ליתן פסק דין, וכפי שפורט לעיל, גם לאחר עיון נוסף בכלל בראיות ובטענות הצדדים, אין אלא לחזור ולאשר את פסיקתו של בית המשפט השלום על כל חלקיה. 8. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט מבוססים היטב על הראיות שהוצגו בפניו. לעניין התנהלותו של המערער, אין אלא לחזור ולהפנות לקביעותיו של בית משפט השלום לפיהן המערער נוהג כמי שעושה דין לעצמו, אינו מתחשב כלל באחר, ועושה כל אשר ניתן כדי לדאוג לאינטרסים האישיים שלו בלבד. מעבר לציטוט שהובא לעיל, במסגרת הדברים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום, יש לחזור ולהפנות לעדויות שהושמעו מטעמה של המשיבה ועדות המשיבה עצמה (ראה סעיף 46 לפסק הדין של בית משפט השלום) שם הדגישה המשיבה כי אותו קונה אשר אימו כמעט הגיעה לידי הסכם תקף, כל שביקש הוא שיוכל לחיות בדירה, בלי איומים, בתוך הנכס שהוא חי. המתווך שליווה את הקונים שהגיעו לדירה העיד כי המערער נהג "להזהיר" את אותם קונים כי הוא מבעיר אש בשבת, ומשראו אותם קונים - ולא מדובר בקונה אחד בלבד - את הדירה עם מספר האנטנות שהיו, פסלו הם את הדירה. בהמשך ציטט בית המשפט את עדותו של אחד הקונים שאמר, כי הוא לא היה מוכן להיכנס להתגורר עם שכן שהצטייר כאלים ובהמשך העיד שלמרות שמיקום הדירה היה מאד לרוחו, והוא מאד אהב את האזור, הוסיף: "... הסתכלנו על השכן שגר למטה, ראינו שם אנטנה גדולה, עדיין מאד רצינו את הדירה. שזה עלה שלב, ניגשנו לסי. טי סנטר לקחת תוכנית ולראות מה אפשר לעשות עם הדירה. כבר שם הייתה תלונה על הצבת אנטנה. בכל אופן לא נרתענו וניסינו ליצור קשר עם השכן מלטה ולשאול מה הוא חושב, מה דעתו על הרחבה בעתיד וכדומה. בשיחת טלפון איתי שאלתי אותו אם אפשר יהיה להרחיב, הוא ענה לי בנימה בוטה: "אני לא אתן לך לבנות. בכלל, מה אתה צריך לבוא לפה? אני אעשה לך מנגל בשבת מתחת לחלון.... ראינו שכן בוטה שמשתלט על השטח של הדיירים, בנה אנטנה, משתלט לא רק על החצר, גם על הצד השני של הבית, בנה שם מחסן. אמרתי שאני לא קונה לעצמי גיהנום ב- 200,000$. ככה ירדנו מהדירה"(ראה סעיף 49 של פסק הדין). 9. המסקנה מן האמור שבדין הגיע בית המשפט השלום למסקנה שהמערער סיכל ביודעין כל אפשרות של מכירת הדירה, ובנוסף עשה שימוש שלא כדין בחצר, וכן בהצבת האנטנות בדרך בו הוצבו, ובמספרן. 10. בנסיבות אלה, זכאית הייתה המשיבה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה. משהוגשה חוות דעת של שמאי מטעמה של המשיבה, בנוגע לירידה ריאלית במחיר הדירה, ובהעדר חוות דעת נגדית, רשאי היה בית המשפט לבחון את חוות הדעת שהוגשה ולהסתמך עליה, ולא היה מקום למנות שמאי מטעם בית המשפט לעניין זה, כאשר המערער מטעמו לא מצא לנכון להגיש ראיה נוגדת. לעניין הראיות הנוספות שביקש המערער להגיש, חוות דעת מטעמו אשר קבעה כי במהלך התקופה הייתה עלייה במחירי הדירות, ראיה זו אין להתיר הגשתה, מפני שלא הייתה כל מניעה כי ראיה בנושא ערך הדירה תוגש על ידו בבית משפט השלום, במיוחד כאשר הייתה מונחת חוות דעת מטעמה של המשיבה. ואולם מעבר לאמור, הראיות הנוספות שהמערער ביקש להוסיף אינן רלוונטיות. גם אם מחירי הדירות עלו במהלך התקופה, אין בכך כדי לערער את קביעתו של בית המשפט השלום, כי אכן נגרם נזק ממשי - ולא נזק תאורטי, כפי שביקש לטעון המערער. אילו נמכרה הדירה יכולה הייתה המשיבה לרכוש נכס אחר באותה עת, וממילא היה ערך הנכס עולה. מניעת המכירה על פי חוות דעת השמאי ועל פי ההגיון הכלכלי הסביר, אכן גרמה נזק למשיבה והיא זכאית לקבל את מלוא הפיצוי כפי שנפסק. בית המשפט נמנע מלפסוק פיצוי בגין אובדן דמי שכירות, וכן לא פיצה בגין שימוש שלא כדין בחצר ו/או בגגות. אלה מורים כי קביעת שיעור הפיצוי נעשה אף היא באופן מאוזן ושקול. 11. בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום ניתנו גם צווי עשה אשר הורו למערער לסלק את ידו משימוש אסור בחצר ולהסיר את האנטנות שהציב למעט אחת. כמו כן הורה בית המשפט על חלוקת זכות החזקה והשימוש בחצר וזאת על סמך חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. לעניין מועד ביצועו של פסק הדין - משלא היה עיכוב ביצוע, היה על המערער לבצע את האמור במסגרת הזמן שנקבע על ידי בית משפט השלום. אין מקום ליתן הוראה אחרת בנושא זה. לעניין ההוצאות שנפסקו, גם בנושא זה יש לקבל את עמדת המשיבה. זכאי בעל דין הזוכה בדין לקבל את מלוא הוצאותיו בפועל, מבלי שיגרם לו חסרון כיס. התוצאה: 12. אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום כולל של 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, בתוך 30 ימים מהיום. הפיקדון אם הופקד, יועבר למשיבה באמצעות בא-כוחה, והיתרה אם קיימת, תוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. גגאנטנותצוויםטלויזיהצו עשה