צילום מהירות מופרזת - אחריות בעל הרכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צילום מהירות מופרזת - אחריות בעל הרכב שטען שלא הוא היה הנהג בזמן הצילום: השופט וינוגרד: זהו ערעור של המדינה על זכויו של המשיב מאשמה של נהיגת רכב בדרך עירונית במהירות העולה על המהירות המותרת, עבירה על תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961[3]. וזה סיפור המעשה: 77קמ"ש במקום 50קמ"ש המותרים באותו מקום. מצלמת ראדאר צילמה אותו בחלפו על פניה והרכב לא נעצר. כנראה משום שהשוטר שהיה צריך לעצרו היה עסוק בטיפול ברכב אחר. השוטר המפעיל את המצלמה רשם דו"ח שנשלח לבעל הרכב, הוא המשיב. בתשובה לדו"ח הודיע המשיב לבית-המשפט כי אין הוא מודה בעובדות מאחר ובאותו יום הוא היה בירושלים ולא ביהוד ואין הוא יכול לקבוע מי נהג במכונית. בעדותו בבית-המשפט ציין כי באותו יום היה בירושלים והשאיר את הרכב בביתו: "ברכב זה נוהגים לפחות עוד 4אנשים אחרים והם: אשתי חנה, בני יאיר בן 24, בני אורי בן 22וכן מכונאי שלוקח את המכונית לתיקונים. אינני יודע ואין לי אפשרות לדעת מי מבין הנ"ל נהג רכב במעד העבירה". כן ציין שבשעות המיוחסות לו שנהג את הרכב בעבירה היה בפגישות בירושלים ואף ציין היכן היה. בא-כוח התביעה ביקש להרשיע את המשיב בהסתמכו על סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] [4] שזה לשונו: "27ב(א) צולם רכב על-ידי מצלמה כאמור בסעיף 27א', רואים את בעל הרכב או האדם האחראי לרכב, כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח שהרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר ומי הוא אותו אדם או שהרכב נלקח ללא הסכמתו". שופט קמא האמין למשיב כי אכן היה בירושלים וכי השאיר את הרכב בביתו לרשות אשתו ובניו, כאמור, וסבר כי משהוכיח זאת המשיב, יצא ידי חובתו לפי סעיף 27ב(א) ועל-כן זיכה אותו. התביעה מערערת על זיכוי זה וטוענת כי על המשיב לציין שמו של אדם אחר אשר ברשותו היה הרכב ולא מספר שמות אפשריים. כן מציינת התביעה שזו היתה מטרתו של המחוקק: להקל על התביעה את נטל ההוכחה כאשר אין ביכולתה לשאתו ולהטילו על בעל המכונית שלו האפשרות לברר מי נהג ברכבו בעת העבירה. במקרים בהם מוטלת חובת ההוכחה על ההגנה במשפט פלילי, די להגנה להטות את כפות המאזניים לכיוון גירסתה על-פי מאזן ההסתברות ואין עליה להוכיח את גירסתה מעל ספק סביר (ראה ע"פ 127/50 וינטר נ' היועמ"ש, בע' 972[1] וע"פ 186/57 זכי אליהו נ' היועמ"ש, בע' 241[2]). במקרה דנן האמין שופט קמא לגירסת המשיב ולא היתה ראיה לסתור. פירוש הדבר, שמבחינה עובדתית - הסיר המשיב את נטל הראיה המוטלת עליו ועל-כן נשארת לבירור שאלה אחת בלבד: האם די בציון שלושה שמות של אנשים שברשותם היה הרכב, כגירסת שופט קמא, או אולי צריך לציין אדם אחד בלבד שנהג במכונית. לדעתי צדק שופט קמא מסקנתו. ראשית - משום שלפי סעיף 5לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981[5] "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". על-כן, כשהמחוקק מטיל את החובה על המשיב לציין שהרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר - ניתן לקרוא גם כי יכול הוא להוכיח כי הרכב היה אותה שעה ברשותם של כמה בני-אדם. שנית - המחוקק לא הטיל חובה על המשיב להראות מי נהג ברכב אלא ברשות מי היה הרכב. לנהוג ברכב יכול רק אדם אחד, בעוד שרכב יכול להיות בעת ובעונה אחת ברשות כמה בני-אדם. שכהמחוקק רצה להטיל חובה על אדם להראות מי נהג בפועל ברכב בעת שנעברה העבירה, הוא לא היסס לומר זאת במפורש. ראה סעיף 69ב' לאותה הפקודה לאמור: "69ב(א) נעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו הוא נהג את הרכב אותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב". אמור מעתה: המשיב יצא ידי חובתו בכך שהוכיח שהרכב היה ברשות כמה בני-אדם בעת ובעונה אח ועל-כן יש לזכותו. אמנם התוצאה תהיה שאין המשטרה יודעת את מי מן השלושה להאשים בנהיגה תחת המשיב, והרי המחוקק התכוון שכאשר יצא הנאשם מן התמונה תהא אפשרות להכניס במקומו נאשם אחר, אך כוונה לחוד - והבעת כוונה לחוד. כבר ציינתי, שאם אכן זו היתה כוונת המחוקק - היה עליו לומר במפורש שעל בעל הרכב להוכיח מי נהג ברכב. אילו כך היה כתוב בסעיף 27ב' פשיטא שהמשיב לא היה נפטר בכך שמסר שמות אשתו ושני ילדיו, אך כאמור, לא זה מה שנדרש ממנו להוכיח. אני מציע לאשר את זיכויו של המשיב ולדחות את הערעור. השופט מישר: אני מסכים ואין לי מה להוסיף. השופטת שצקי: אני מסכימה. הוחלט לדחות את הערעור. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות