קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צליפת שוט תאונת דרכים - מינוי מומחה: 1. התביעה שבנדון תביעה בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - "החוק"). התובע יליד 1950 נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.2.94 עת נהג במכונית שהיתה מבוטחת ע"י הנתבעת. הנתבעת מודה בחבותה בפיצוי התובע בהתאם להוראות החוק והמחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע. 2. בתאונה נפגע התובע בחבלה מסוג צליפת שוט. ב"כ התובע עתר למינוי מומחים בתחום הנוירולוגי, האורטופדי והפסיכיאטרי. בהחלטתי מיום 29.1.95 נעתרתי לבקשה חלקית ומיניתי את פרופ' רכס כמומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' רכס נתבקש לחוות דעתו על הצורך במינוי אורטופד. דחיתי הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי תוך שציינתי שאם יוגשו מסמכים המעידים על כך שהתובע מצוי בטיפול פסיכיאטרי, יתקיים דיון נוסף בבקשה. פרופ' רכס מצא כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה לחלוטין, הוא לא קבע לתובע כל נכות שהיא אך המליץ על מינוי אורטופד. ד"ר שמואל וייס שמונה כמומחה בתחום האורטופדי קבע לתובע 9.5% נכות צמיתה, 5% בגין הגבלת תנועות בעמוד שידרה צווארי ו- 5% בגין שיתוק חלקי של עצב המדיאנוס בצורה קלה. וזאת בהתאם לסיכום חוות דעתו שבה קבע: "מבחינת ע"ש צווארי, אין הגבלה בתנועות והכאבים בסופי התנועות נובעים מהשינויים הניווניים שקיימים גם בצילומים ובבדיקת גב, מאחר ולפי התיעוד הרפואי שעמד בפני לא סבל מבעיות צוואר בעבר, מדובר בהחמרת מצב עם עדות לנזק עצבי, שלמרות שאי-אפשר לקבוע אם יש פגיעה שורשית, מספק לדעתי, יש לזקוף מחצית על חשבון התאונה". בשלב מאוחר של הדיון הומצא לבית המשפט תיעוד על טיפולים פסיכיאטריים שעבר התובע ובעקבות זאת מונה ד"ר אבני כמומחה בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר אבני מצא לפסוק לתובע נכות זמנית של 10% למשך שנתיים כשבסיכום חוות דעתו הוא כותב: "דיון: לפנינו גבר בן 44 שנפגע בצוארו בתאונת דרכים ב- 9.2.94. סיבלו העיקרי בעקבות התאונה מתבטא בכאבים בצואר וביד. מבחינה נפשית עבר מאורע טראומטי בשנת 1970 בעקב תאונת פיצוץ חמורה בצבא. התלונן גם על תנודות במצב הרוח, סיוטי-לילה, דכאון וירידה בתיפקוד. הופנה לטיפול נפשי כחצי שנה אחרי התאונה. בטיפול שם התלונן גם על עצבנות, נדודי שינה. קיבל פרוזאק וטרנקסל עם שיפור במצב רוחו. התלונן על הבזקי כאבים שיוחסו לנוירולוגיה של העצב החמישי. חלק מבעייותיו הנפשיות קשורות לגרושין שקרו סמוך למועד התאונה. התאונה עצמה היתה קלה יחסית. גרמה לו לסימפטומים של חרדה ודכאון ולא לנוירוזה שלאחר חבלה ממש. הוא חזר לתפקד בעבודתו. את נכותו הנפשית בעקב התאונה אני מעריך ב- 10% למשך שנתיים מיום התאונה לפי סעיף 34 ב' מסעיפי המוסד לביטוח לאומי. 0% אפס משם ואילך, לפי סעיף 34 א'." 3. ב"כ התובע שדעתו לא נחה מקביעתו של ד"ר אבני זימן אותו להחקר על חוות דעתו, ד"ר אבני נחקר ארוכות, אך לא מצאתי דופי בקביעותיו ובמסקנותיו ואיני רואה כל סיבה שלא אאמץ את מסקנתו במלואה. ב"כ התובע קבל על כך שהמומחה התעלם מהעובדה שחלה ירידה בהיקף עבודתו של התובע לאחר התאונה מה שמלמד לטענתו על הגבלה תיפקודית עקב התאונה, כן הוא סבור שהמומחה התייחס אל התאונה כתאונה קלה ולטענתו עובדתית אין זה נכון. בנוסף, הוא תמה כיצד המומחה יכול להעריך מראש מתי הנכות הנפשית הזמנית תסתיים. דומני שהמומחה השיב על כל התהיות שהעלה ב"כ התובע, המומחה שב והדגיש: "התובע הוא אדם שעוד לפני התאונה היו לו בעיות נפשיות, הבעיות היו סכסוכים קשים עם המשפחה, טראומה נפשית הוא עבר ב- 1970, הוא פנה בצבא לקב"נים... זה לא אומר שאחרי שנתיים (מתום הנכות הזמנית, ב.כ.) לא יהיו לו בעיות, אבל לפי דעתי לא תהיה לו הפחתה ביכולת התפקוד בגין התאונה מעבר להפרעות שנכללות באפס אחוז" (עמוד 2 לפרוטוקול למטה). ועל משמעות הפגיעה בתאונה לגבי התובע אומר המומחה בין היתר: "הקו הכללי אצל התובע היה שיפור לפי דעתי. אני רוצה להזכיר שהוא לא נבדק לא רק על ידי אלא גם ע"י אחר, אלא כעבור שנה מהתאונה ודבר זה חשוב במקרה שלפנינו שלא כל הבעיות הנפשיות של התובע קשורות בתאונה, האיש התגרש פחות או יותר בזמן התאונה, הוא עמד לפני גרושין והיה כבר תיק ברבנות לפי התאונה, וזאת אחרי שנים רבות, הסכסוכים המריבות גם עם האישה וגם עם הבן במיוחד נמשכו לאורך כל זמן הטיפול אצל ד"ר ליטמן הפסיכיאטר, כך שכל התלונות הן במצב הרוח והן ביכולת התפקוד לא נכון לזקוף לתאונה" (עמוד 2 לפרוטוקול). ובהמשך: "מחוות דעתי ברור שלא חשבתי כדבריך אלא חשבתי שאני כן יכול לתחום את הזמן שבו התאונה תהיה תורמת לבעיותיו הנפשיות וכך כתבתי. הוא אדם שהיה חייב לעזוב את ביתו ללכת לגור אצל אימו בגילה. היה מותקף באופן קבוע ע"י בני משפחתו, יש לו סיבות מתמשכות לדימוי עצמי ירוד. מצב רוח רע, לדעתי לא התאונה היא שתגרום להמשך בעיותיו התיפקודיות". (עמוד 3 לפרוטוקול). וביחס לטענתו שחושש מלשוב ולנהוג אמר המומחה בין היתר: "אדם שחוזר להגה ונוהג שעות רבות בד"כ הבטחון חוזר אליו וזה אפילו משמש כטיפול פסיכולוגי, אנו ממליצים לאדם שעבר תאונה לחזור ולנהוג מתוך ידיעה שעצם הנהיגה מטפלת בחוסר הבטחון ובפחדים הקשורים לנהיגה" (עמוד 4 לפרוטוקול). ובהמשך: "אני מנסה ככל האפשר לקבוע נכות תיפקודית לא לפי כמה עבד התובע לאחר התאונה, אם התובע שלפנינו לא עבד שנה כדבריו, איני מוצא לכך הסבר, ודאי שלא בנכות שלו, לשיטתך צריך לתת לו נכות של 100% לשנה. אם אני אסמוך על דווחים של הנבדקים לגבי התפקוד שלהם...תפקידי הוא לפי דעתי לקבוע את הנכות הנפשית, לא להסתמך בעיקר על הדיווח לגבי התפקוד". המומחה הבהיר את עצמו הבהר היטב ואשר על כן מצאתי לנכון לצטט מדבריו ואיני מוצאת צורך להסבירם או להוסיף עליהם. 4. התובע כפי שניתן היה להבין מהאמור לעיל, הוא אב לשלושה, גרוש, מתגורר עם אמו ועובד למחייתו כנהג מונית, בכתב התביעה טען התובע שעובר לתאונה עבד כנהג מונית והשתכר 5,000 ש"ח ו- "עקב ובגין התאונה נאלץ התובע להעדר מעבודתו מאז התאונה ועד בכלל" (דהיינו עד 1.9.94 מועד הגשת התביעה). בתצהיר עדותו שינה במעט גירסתו והצהיר: "עקב ובגין התאונה לא היה באפשרותי לחזור לעבודתי הקודמת באופן סדיר...ע"מ להקטין את נזקי עקב ובגין התאונה מיד העסקתי נהג שכיר על המונית שלי בתקופה של השנה הראשונה." (סעיף 9 לתצהיר). בחקירתו בביהמ"ש עלה שהעסיק נהג שכיר על המונית שלו שנים רבות קודם לתאונה ועלה גם שבתקופה שלאחר התאונה הוא עצמו עבד כנהג מונית עבור אחר. מעדותו בביהמ"ש עלה אפוא שהאמור בכתב התביעה ובתצהיר לא היה מדוייק, התובע לא עבד אמנם עבודה סדירה אך עבד. רישומים על עבודתו, או עדות של הנהג השכיר שלו לא הובאו בפני ועל סמך עדותו היחידה של התובע שכאמור לבקשה פנים מספר, איני יכולה לקבוע עובדתית מתי בדיוק חזר לעבודה ולאיזה היקף, יצויין גם שהמומחה קבע לתובע אי כושר לתקופה של כחודש וחצי בלבד וטענת התובע שלא עבד כשנה, מעבר לזאת שלא הוכחה, אין לה כל הצדקה רפואית. יתרה מכך, גם אם לאחר התאונה צורת העבודה של התובע השתנתה מבחינת היקף השעות אם לדוגמא מעסיק יותר שעות נהג או שנוסע לנסיעות מחוץ לעיר ובלבד שאינן ארוכות כפי שהעיד (עמוד 16 לפרוטוקול), לא הוכח כי הדבר גרם לירידה בהכנסותיו. מדו"חות מס הכנסה שהגיש התובע עולה שבשנת 92' דווח על הכנסות בשיעור 42,877 ש"ח. בשנת 93' דווח על הכנסות בשיעור 24,860 ש"ח (דהיינו ירידה ריאלית בשיעור של כ- 20%). בשנת 94' דווח על הכנסות בשיעור 50,000 ש"ח (התאונה כזכור ארעה בראשית 94'). בשנת 95' דיווח על הכנסות בשיעור 54,000 ש"ח. השוואה של נתוני השכר ערב התאונה ואלו שלאחריה מלמדים שלא היתה ירידה בהכנסות התובע כטענתו. איני מוצאת אפוא שהוכח שלתובע היתה ירידה בשכר גם אם התובע לא עבד תקופה זו או אחרת. לגבי העתיד, סבורה אני שלתובע ירידה בכושר התיפקוד וסבורה אני שהנכות שנקבעה לתובע ע"י המומחה והגם שניתנה בשל ספק של החמרה עקב התאונה, היא נכות שיש בה כדי להגביל את התובע בעבודתו כנהג מונית וקיימת סבירות שתגביל אותו בעתיד, כיום כאמור למרות ההגבלה התיפקודית אין פגיעה בהכנסותיו של התובע אולם העתיד מי ישורנו, יכולה אני רק להעריך ההפסד ועל דרך האומדן בהתחשב בנכות שנקבעה לו בהתחשב בעיסוקו ובגילו, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בגין אבדן השתכרות בעתיד בסך 60,000 ש"ח. 5. התובע המציא קבלות על טיפולים רפואיים, הוא טען גם ששילם 700 ש"ח לד"ר בלאט אך לא המציא קבלה בגין תשלום זה. אני מוצאת לנכון לפסוק לו פיצוי בגין כל ההוצאות הרפואיות בהתאם לקבלות שהמציא. 6. סוף דבר מכל שנאמר לעיל, אני פוסקת לתובע כדלקמן: 1. פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על בסיס 9.5% לצמיתות בניכוי גיל ובתוספת ריבית 2. הוצאות רפואיות על סמך קבלות 4,316 ש"ח 3. הוצאות נסיעה 300 ש"ח 4. אבדן השתכרות לעתיד 60,000 ש"ח הסכומים בסעיפים 2-4, כערכם כיום. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט לרבות החזר בגין תשלום חוות דעתו של ד"ר אבני וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. מומחהתאונת דרכיםמינוי מומחהצליפת שוט (תאונת דרכים)