קבילות דו''ח ועדת חקירה פנימית כראיה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבילות דו''ח ועדת חקירה פנימית כראיה: מיד לאחר שנרצח יפת נגר בכלא שאטה בידי אסירים, מינה נציב שירות בתי- הסוהר ועדה פנימית לבדיקת האירוע, בנפרד ובמקביל לחקירות המשטרה. ברור, כי המשטרה חקרה בעיקר את השאלה מי ביצע את הרצח ואת מי יש להעמיד לדין, ואילו שירות בתי-הסוהר כדק כיצד יכלו הרוצחים להתגבר על אמצעי הבטיחות הקיימים ומה הלקחים שיש להפיק מן האירוע. הוועדה היתה מורכבת משלושה קצינים בשירות בתיהסוהר. בתום שבועיים למינויה הגישה המלצותיה, לאחר ששמעה עדים ודנה בענין כולו, והנציב הנוכחי של שירות בתי-הסוהר העיד, שככל הידוע לו, החליטה הנציבות לאמץ חלק מן ההמלצות. ב"כ התובעים מבקש להגיש את פרוטוקול ישיבות הוועדה ואת הדוח שלה וב"כ המדינה מתנגד, בטענה שאין זו ראיה קבילה. המסגרת הראייתית שבה מבקשים להגיש את הדוח היא הודאת בעל-דין מחוץ לבית-המשפט, שכידוע, קבילה נגדו, אולם הגעתי למסקנה שבמסגרת זאת ועל-פי המצב המשפטי היום, אין המסמך קביל. התיק שמבקשים להגיש מכיל חומר משני סוגים: א. העדויות שנשמעו ע"י הוועדה; ב. דוח הוועדה. אין ספקי כי העדויות שנשמעו בפני הוועדה הן עדות שמיעה שאינה קבילה, אלא כראיה לסתור עדותם של אותם העדים, אילו הופיעו בפנינו ושינו מעדותם. הואיל וכך, הרי גם המימצאים העובדתיים המושתתים על עדויות אלו אינם קבילים. על-כן אין ספק שחלק מן החומר שמבקשים להגיש הוא בבחינת ראש פסולה. אולם, עו"ד רפפורט מבקש גם להגיש את המסקנות האופרטיביות של הוועדה ואת המלצותיה. במידה מסויימת אין ספק שאלה מושתתות על החומר העובדתי, אולם הייתי אומרת שאילו היו המסקנות וההמלצות ראיה קבילה, הרי השאלה באיזו מידה הן נובעות מהסתמכות על עדים, ובאיזו מידה הן נובעות מנסיונם של חברי הוועדה, והידע המקצועי שלהם היא שאלה היורדת למשקל הראיה ולא לקבילותה. אולם כאן מתעוררת השאלה אם אכן בפנינו "הודאת בעל-דין". עו"ד רפפורט טוען שמדובר בהודאה שילוחית, שהרי ממנה הוועדה (השולח) מינה את חבריה (השלוח) ואלה כמו אלה הם אורגנים של המדינה הנתבעת. אכן, ניתן להכשיר ראיה שהיא בבחינת הודאה שילוחית של בעל-דין, אולם במה דברים אמורים? כאשר השמיע השליח אימרותיו לאדם שלישי, במסגרת הרשאתו, וכל עוד נמשכים יחסי השליחות (ראה א' הרנון, דיני הראיות, חלק 2עמי 242[2], וכן - . 450th ed., p 4,"on evidence" cross[3]). אולם מחלוקת נטושה בין משפטנים אם הודאה שילוחית כזאת קבילה נגד בעל-דין, כאשר מדובר באימרה שניתנה לא לאדם שלישי אלא ע"י השלוח לשולח. אצלנו, כמו באנגליה, אין רואים באימרה כזאת משום הודאת בעל-דין, אם כי על-פי חוק הראיות האנגלי משנת ת)19, הותרה כל אימרה מחוץ לבית-המשפט בין בע"פ ובין בכתב, של אדם, אם תוכנה היה קביל כעדות מפיו בבית-המשפט, כפוף לסייגים הקבועים בחוק הנדון (ראה ס' 2ל- 1968civil evidence act[1]). שונה המצב בארצות-הברית, אם כי לא חד-משמעית. חלק מבתי-המשפט שם מכשירים אימרות כאלה ואחרים פוסלים אותן. המלומד הרנון סבור כי במצב הקיים, אם כי רצוי להכשיר אימרות כאלה כראיה, זו מלאכה שיש להשאירה למחוקק. גם לי נראה כי מן הראוי ללכת בעקבות בתי-המשפט המקילים של ארצות-הברית, אולם אני מסכימה שעל המחוקק, ולא על בתי-המשפט, המלאכה לעשותה. אנו עדים לנטיה הולכת וגוברת בארצות שונות לרכך כללים נוקשים בדיני הראיות המונעים מבית-המשפט מידע רלוואנטי. יותר ויותר קולות נשמעים ברמה כי חזקה על בית-המשפט שיידע להבחין בין עדות לעדות, ולתת לכל אחת את המשקל הראוי לה. אין המקום כאן להרחיב את היריעה, אך חוששתני כי אצל רבים מן המשפטנים, ואנוכי בתוכם, מתגבשת הדעה, שלפחות כשמדובר בשופטים מקצועיים ולא במושבעים, מוטב לאפשר הגשת כל הראיות הרלוואנטיות שיש בהן לשפוך אור על הענין הנדון ולסמוך על בית-המשפט שידע למיין אותן לפי משקלן, ערכן ואמינותן. בנסיבות מסויימות לשל, דווקא אימרה של שלוח לשולחו משקלה רב מאימרה של אותו שלוח כלפי צד שלישי. כמובן שאין השולח קשור בכל מה שאומר השלוח, אך בארצות-הברית, למשל, נוטים חלק מבתי-המשפט להכשיר אימרה כזאת אם השולח אימץ אותה (ראה . 642nd ed., p 2mccormick on evidence[4]). יכולתי לסיים בכך, כי כאמור ללא התערבות המחוקק אינני רואה אפשרות לשנות סדרי עולם בדיני הראיות המקובלים אצלנו. יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון להעיר, כי בנסיבות מסויימות הייתי מצפה מכל רשות ציבורית, ולא כל שכן מן המדינה, לגלות רוחב לב ולעצום עין מחריגה מדיני הראיות, על-ידי אי-הבעת התנגדות להגשת ראיה מסויימת. מדובר באסיר שנרצח בין כותלי הכלא. משפחתו טוענת לרשלנות מצד השלטונות שהיו ממונים על שמירת בטחונו האישי. הם נתקלים בקשיים עצומים בהוכחת כל אחת מטענותיהם, כי מטבע הדברים הם ניזקקים לעדים שרובם עובדי המדינה. כבר ידוע לנו, שחלק מן הסוהרים שיכלו להעיד פרשו ולא ניתן למצוא אותם. חלק מן האסירים שיכלו להעיד נפטרו או שיצאו את הארץ. בכל הנוגע לסדרי העבודה בכלא חייבים התובעים להשמיע עדים שבוודאי אין להם ענין בחשיפת ליקויים. בנסיבות אלה, מניעת הגשתו של דוח ועדת חקירה פנימית מעוררת תמיהה. אין בכך כדי לומר שדוח כזה, אילו הוגש, היה מחייב את בית-המשפט, אך הוא היה נשקל יחד עם כל שאר הראיות. במידה שאינו מכיל אלא המלצות לשיפור תוך הפקת לקחים, כפי שטוען ב"כ המדינה, בוודאי שאין בו כדי "להזיק" למדינה. לא אחת תובע אזרח מוסד ציבורי ואינו יכול להוכיח את תביעתו משום שהמידע והראיות הרלוואנטיים שמורים כולם או רובם בידי הנתבעים. הדבר נכון למשל לגבי תביעות נגד מוסדות רפואה. יתכן שהגיע הזמן לשקול התייחסות מיוחדת בדיני הראיות למצבים כאלה. כאמור, החלטתי לא להרשות הגשת הדוח.הגשת ראיותועדת חקירהקבילות ראיותקבילות