קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת תלויים עצמאי: 1. בפני תביעה לתשלום קצבת תלויים לפי סעיף 130 (א)(3) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן- החוק). 2. ביום 18.2.98 דחה הנתבע תביעתם של התובעים לקצבת תלויים בנימוק כי התובע עובד כעצמאי לפרנסתו ואינו בגדר תלוי במנוח כמשמעו בחוק. 3. התובעים, כברה מזל וכברה שלמה, הגישו תצהיר עדות ראשית בכתב. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובחנתי טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתי: 4. התובעים הינם הוריו של המנוח בועז כברה ז"ל, שנהרג בתאונת עבודה ביום 18.2.98. המנוח היה רווק והתגורר בבית הוריו עד מותו. התובעת היא עקרת בית והתובע הינו גגן עצמאי, ביום פטירתו של המנוח היו התובעים בני למעלה מששים. לטענת התובעים היו סמוכים על שולחנו של המנוח שסייע להם בקיום היומיומי ע"י העברת חלק מהכנסתו לידי התובע ומתן "דמי כיס" לתובעת. זאת בשל העובדה שהכנסות התובע בשנים עובר למותו של בנו היו מועטות, התובעת היתה עקרת בית ולא יכלה למצוא עבודה בשל גילה, וביתם המתגוררת עימם עובדת ולומדת ואינה יכולה לסייע בידם. לתמיכת טענתם הציגו התובעים דו"ח שומות הכנסת התובע לשנים 1995-1997 (נספחים א-ג לתצהיר התובע), ממנו עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע עמדה על כ-2,400 ₪ בשנת 1996 ועל כ-1,000 ₪ בשנת 1997. בנוסף הוצגו דו"חות פעילות חשבון הבנק של המנוח (נספח ד' לתצהיר התובע) מהם עולה כי בסמוך למועד קבלת שכרו היה המנוח מושך סכומים ניכרים במזומן. לטענת התובעים סכומים אלה, בממוצע 3,500-4,000 ₪ לחודש, היו מועברים לאביו מידי חודש. בנוסף נהג המנוח לתת לאימו "דמי כיס" בסך 200-400 ₪. על סמך נתונים אלה טוענים התובעים כי יש לראות בהם בגדר "תלויים" שעיקר פרנסתם היתה על המנוח, שכן עובר למותו (בשנת 1997) כ-80% מכלכלת התובעים נבעה מהכנסת בנם המנוח. לטענת הנתבע היה התובע עצמאי סמוך לפטירת בנו, כלכל את עצמו ואת אשתו, ואין לומר שעיקר פרנסת התובעים היתה על המנוח. עצם העובדה שהתובעים הגישו תביעתם כשנה וחצי לאחר פטירת בנם מעידה שלא היו תלויים בהכנסתו ויכלו להתקיים מהכנסותיהם. עוד נטען ע"י הנתבע כיגרסת התובע לגבי הסכומים שנהג לקבל מבנו אינה עקבית ועולה ממנה כי המנוח העביר סכומים משתנים לידי התובע, ובכל מקרה לא מדובר בחלק הארי של שכרו. בידי התובעים נותר רכבו של המנוח אשר לא נמכר. התובע העיד בבית הדין כי היו למנוח חסכונות מעבודה כפי שגם עולה מדו"חות הבנק, ואף לתובע עצמו היו חסכונות. 5. סעיף 130(א) (3) לחוק קובע: "אלה בגדר תלויים במבוטח לעניין סימן זה: הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח וכן הורים שאינם מסוגלים לכלכל עצמם והמוסד אישרם כתלויים תלות מלאה או חלקית, מאחר שלדעתו שורת הצדק מחייבת זאת." בפסיקה נקבע כי השאלה אם "עיקר פרנסתם" של הורים על המבוטח היא שאלה עובדתית, הנדונה לגופה בכל מקרה (תב"ע ב"ש 69/ 3-0 הרוש יהודה ואח' נ' המוסד לא פורסם; תב"ע ת"א 270/ 242-0 מזל לוגסי נ' המוסד לא פורסם). עוד נקבע כי: "...בסעיף מדובר באדם ש"כל פרנסתו" על הנפטר, ובאדם ש"עיקר פרנסתו על הנפטר", מדובר ב"תלות מלאה" וב"תלות חלקית". משבאים לפרש את המלה "עיקר" יש להביא בחשבון את התוצאות של הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני "עיקר" פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על כן לפרש את הדיבור "עיקר" כקרוב יותר ל"כל", כך שאין זה די ב"מרבית", אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר" (דב"ע ל/7-0 כדורי יוסף וצביה נ' המוסד פד"ע א 109). 6. בעניננו, שוכנעתי כי לא ניתן לראות בתובעים תלויים ש"עיקר פרנסתם" על המבוטח כמשמעו בחוק. מתדפיסי חשבון הבנק של המנוח אכן עולה כי משך סכומים גדולים משכרו במזומן, עם זאת אין בכך בכדי להצביע על העובדה שהסכומים המפורטים בתדפיס אכן הועברו לידי התובע. עוד עולה מתדפיסי הבנק ומתצהיר התובע כי משכורתו של המנוח עמדה על סך של כ-6,500 ₪ לחודש. גרסת התובעים לגבי הסכומים שהעביר להם המנוח אינה עקבית באשר בתצהירו ציין התובע כי מדובר בסך של 3,500- 4,000 ש"ח, בעוד בהודעתו לחוקר המוסד (נ/3) מסר כי מדובר בסכומים שונים ומקסימום 3,000 ₪. בתצהירו ציין התובע כי המנוח נהג לתת לתובעת סך של 200-400 ₪ בכל חודש, בעוד בחקירתה במל"ל (נ/2) מסרה התובעת כי מדובר בסך של 100-200 ₪ בכל חודש. התובע ציין כי רכבו של המנוח נמכר (עמ' 4 לפרוטוקול) ורק לאחר שהוצג בפניו תדפיס על פיו הרכב לא נמכר, אישר התובע כי הרכב מצוי ברשותו. עוד ציין התובע כי לו עצמו, ואף למנוח, היו חסכונות. מהנתונים לעיל שוכנעתי כי המנוח אכן תמך כלכלית בהוריו, עובדה המתיישבת עם מגוריו בביתם ושיעור הכנסתו של התובע מעבודתו. עם זאת, לתובע הכנסה משלו וחסכונות, רכב המנוח נותר ברשות התובעים ולא נמכר למרות שכמעט ואינם עושים בו שימוש. העובדה שהתובעים לא מכרו את הרכב כמו גם השיהוי של שנה ומחצה עד להגשת תביעתם, מצביעה על כך שהיה בידם לכלכל את עצמם ללא תמיכת המנוח, כטענת הנתבע, ואינה מתישבת עם גרסתם לפיה 80% מהכנסתם נבעה מהמנוח. בהתבסס על עדות התובעים ושיעור הכנסת התובע עובר למות המנוח שוכנעתי כי המנוח אכן סייע לתובעים באופן שוטף. עם זאת, גרסת התובעים לגבי שיעור התמיכה שקיבלו מהמנוח אינה עקבית והטענה כי 80% מהכנסתם נבעה מהמנוח לא הוכחה כלל ואינה מתיישבת עם השיהוי בהגשת התביעה ואי מכירת רכבו של המנוח. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי עיקר פרנסתם של התובעים, קרי החלק הארי של הכנסתם, כמתחייב על פי סעיף 130(א)(3) לחוק וכפי שנקבע בפסיקה, היתה על המנוח. לביסוס זכותם מסתמכים התובעים על פרשת ברוך (עב"ל 111/96 זרובבל ומיכל ברוך נ' המוסד, עבודה ארצי לב(3) 130), שם אושרה תלות חלקית של המערערים אשר נסתייעו בבנם המנוח לכלכלתם, והוחלט לאשר להם קצבת תלויים חלקית. אולם בפרשת ברוך המוסד הוא שאישר את מעמד המערערים כתלויים חלקית, ואין מדובר בקביעה של בית הדין. יתרה מזאת, סעיף 130 (א)(3) לחוק מסמיך את הנתבע לאשר מעמד של "תלויים חלקית" לפי שיקול דעתו, ולא הוכח כי אישור כאמור התבקש ו/או ניתן ע"י הנתבע בענייננו. אף התביעה בענייננו מתייחסת לעילה של "עיקר פרנסתם" ולא לסיפא של סעיף 130 לחוק. 7. סוף דבר, אין לראות בתובעים בגדר "תלויים שעיקר פרנסתם על המבוטח" במשמעות סעיף 130(א)(3) לחוק, והתביעה נדחית. עם זאת, בנסיבות המקרה שבפני מדובר בתובעים בשנות הששים לחייהם, אשר הכנסתם הצטמצמה עם השנים והם נאלצו להסתייע בבנם ולו באופן חלקי לפרנסתם, עובר למועד פטירתו. אשר על כן בית הדין ממליץ כי הנתבע ישקול אישור מעמדם של התובעים כ"תלויים חלקית", משורת הצדק ובהתאם לסעיף 130(א)(3) סיפא לחוק. 8. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. קצבת תלוייםעצמאים