חוק זכות יוצרים נותן הגנה לרשומות קול כאילו היו יצירות מוסיקליות. זכות היוצרים נתונה בראש ובראשונה למחבר היצירה המוסיקלית והיא כוללת את הזכות לעשות כל תקליט או להעביר בדרך משנית את היצירה לאחרים. סעיף 1 (2) לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות היוצרים פירושה בין היתר, זכות יחיד להעתיק את היצירה, לפרסמה, ואם מדובר ביצירה מוסיקלית "לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינוע או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל" (סעיף (3) (2) (1)) על פי הוראות סעיף 5 (2). יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, ויכול הוא לתת כל טובת הנאה בזכות על פי רשיון, בתנאי שנעשו בכתב ע"י בעל הזכות. במקרה כזה יהא דינו של מקבל העברה כדין בעל זכות היוצרים, המעביר. מכאן שהזכות להעביר יצירה מוסיקלית לתקליט היא זכותו של בעל היצירה ומותנית בהסכמתו, והזכות לשעתק ולשכפל מוסיקה שהופקה כך בתקליט או בתקליטור כשלמפיק ההקלטה זכות יוצרים, מותנית בהסכמת בעל זכות ההפקה, אחרת היא מהווה הפרה. בתביעה נגד הפרת זכות יוצרים על התובע להוכיח כי היצירה היא יצירה שקיימת בה זכות יוצרים וכי הוא הינו בעל זכות היוצרים, וכן כי זכות זו הופרה על ידי הנתבע (ראה סעיף 6 לחוק זכות יוצרים). כאמור טוענות המבקשות כי להן רשיון בלעדי לשכפל ולשעתק מוסיקה שהוקלטה על גבי תקליטורים מקוריים הקרואים "Master Recording". בבקשה לצו מניעה זמני על המבקשות להניח תשתית עובדתית כראיה לכאורה בדבר הזכות שיש להן בהקלטות נשוא הבקשה כדי להנות בשלב מוקדם מהוראת החוק. על המבקשות להראות לכאורה שביום הגשת התביעה והבקשה יש להן זכות בדין או ביושר ביצירה המופרת. לפי קופינגר, (מהדורה 12) עמ' 251 רשאי התובע להתחיל בהליכים כשהוא מסתמך על הזכות שביושר בזכות היוצרים ורק אח"כ לצרף את בעל הזכות שבדין או להשיג לעצמו את הזכות שבדין. בהתאם לסעיף 19 (1) לחוק זכות יוצרים נקבעת בישראל תקופת הגנה של 50 שנה מיום עשית הקלישאה המקורית - להלן "המסטר". כאשר הבעלים של המסטר היא חברה, יהא דינה כאילו מקום מושבה בגבולות המדינה עליה חל חוק זה. עם הצטרפותה של ישראל לאמנות ברן וג'נבה חדל חוק זכות יוצרים לתת הגנה רק לאזרחי או תושבי המדינה והוא נותן הגנה גם ליצירות של תושביו או אזרחים זרים אם זכותיהם הופרו בתחום המדינה. על פי סעיף 6 סיפא לפקודת זכות היוצרים 1924 מותר יהיה להורות בצו על הגנה יתירה מזו שניתן ליצירה באמנה הבינלאומית אם כך הוסכם באמנה, אבל לא יותר מכפי שהוסכם. מכל מקום כל יצירה שהאמנה מחייבת את הגנתה בישראל, תהנה מההגנה הקימת על פי החוק הישראלי. בהתאם לצו אמנת ברן (צו זכות יוצרים (אמנת ברן) התשי"ג 1953, יצירה שפורסמה לראשונה בארץ איגוד, תהא מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל בתנאי שתקופת ההגנה לא תעלה על זו הקבועה לגביה בארץ מוצאה. אמנת ג'נבה להגנה על רשומות קול נתנה הגנת מינימום של 20 שנה שתחול על מדינה שעד למועד אישרור האמנה לא נתנה הגנה ליצרני רשומות קול, אולם על פי חוק זכות יוצרים 1911, ההגנה שנקבעה הינה 50 שנה מיום הפרסום. סעיף 7 (3) לאמנה קבע: "שום מדינה מתקשרת לא תידרש להכיל את הוראותיה של אמנה זו לגבי רשומות קול שנטבעה לפני שאמנה זו נכנסה לתוקף בזיקה לאותה מדינה" המשמעות של הסעיף היא שאם מדינה מסוימת החלה לתת הגנה על רשומות קול רק עם אישרורה של אמנה זו, אין היא חייבת לתת באותה מדינה הגנה רטרואקטיבית לרשומות קול שהוטבעו לפני שניתנה ההגנה באותה מדינה. אולם אומר סעיף 7 (1): "אין לפרש אמנה זו באיזו דרך שהיא כמגבילה את ההגנה המובטחת באופן אחר למחבריהן, מבצעיהן או יצרניהן של רשמות קול, או לאיגודי שידור, לפי משפט הארץ או הסכם בין לאומי, או כפוגעת בהגנה כאמור". ההגנה בישראל על רשומות קול החלה עם קום המדינה באימוץ חוק זכות יוצרים 1911 גם לפני שישראל חתמה על האמנה. לפיכך שאלת הרטרואקטיביות אינה מתעוררת לגבי ישראל, שהעניקה הגנה זו לפני מועד האמנה לאזרחיה. היקף ההגנה שנקבע על ידי שר המשפטים בסעיף 4 לצו נגד שכפול בלתי מורשה של רשומת קול של יצרנים זרים הינה 50 שנה "מעת עשיית הקלישאה המקורית" זו הקבוע בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. סעיף 3 לצו הקובע את ההשוואה לחוק הישראלי לגבי יצירת המסטר המקורי של היצרן המקורי מייתר את הצורך להוכיח את מקום הייצור המקורי של רשומת הקול. מספיק שהתובע מוכיח כי היצרן הוא במועד הגשת התביעה נתין של מדינת האמנה ולא במועד יצירת היצירה. מכאן שעל יצרן זר הטוען להפרה בישראל של זכות לרשומות קול, להראות כי במועד הגשת התביעה הוא נתין מדינת האמנה ויוכל להסתמך על האיסור לשכפל את רשומת הקול ללא הסכמתו. זכויות יוצרים (הפרת)