קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה: נגד המערער הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב כתב-אישום שבו ייחסו לו עבירות של שיבוש הליכי-משפט והדחה בחקירה. אלה עיקרי העובדות: בתאריך 2.7.07 נפתחה חקירה בתחנת לב תל-אביב - ירקון של המשטרה, בגין אירוע אלימות, שבו הותקפו שלושה אנשים ואחד מהם אף נדקר באמצעות סכין מספר פעמים. במסגרת החקירה נחקרו מספר חשודים, וביניהם המערער ושלושה נוספים, לרבות סער רווח (להלן: "סער") ומשה סבאן (להלן: "סבאן"). יום למחרת פתיחת החקירה זומן המערער למשטרה לצורך גביית עדותו. במהלך חקירתו תחת אזהרה, מסר המערער לחוקר כי סער היה איתו בערב האירוע, למרות שידע כי מדובר בדיווח שקרי. המערער לא הסתפק במסירת גירסה שקרית לחוקר, אלא בהמשך פנה לסער, סיפר לו כי נחקר במשטרה והניע אותו למסור הודעת שקר אם ייחקר במשטרה, ולטעון כי היה איתו (עם המערער) בליל האירוע. סער אכן פעל כמבוקש ובארבע הודעות שונות, מסר כי היה עם המערער בליל האירוע, למרות שידע כי האמור הוא שקרי. תהליך דומה עבר גם סבאן. המערער פנה גם אליו, וביקש ממנו כי יאמר, אם וכאשר ייחקר, כי היה איתו ועם סער בליל האירוע. גם סבאן מסר הודעה שקרית ומסר כפי שביקש ממנו המערער. בית-משפט קמא (כב' השופט מ' פלד) הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות. בשלב הראשון, בעת מתן הכרעת הדין, קבע בית-משפט קמא, כי "אין מקום בשלב דברים זה לאי הרשעתו". לאחר-מכן הופנה המערער לקבלת תסקיר שירות המבחן, ובעקבות האמור בתסקיר, החליט בית-משפט קמא לבטל את הרשעתו והסתפק בהפנייתו של המערער לביצוע שירות לתועלת הציבור, שירות שאותו כבר הספיק המערער לבצע עד תומו. על החלטותיו של בית-משפט קמא מונחים בפנינו שני ערעורים. המדינה מערערת על השלב השני, קרי - על ההחלטה לבטל את ההרשעה ולהסתפק במקרה זה בסיום ההליך ללא הרשעה. המערער מצידו מערער על עצם הקביעה כי ביצע את העבירות המיוחסות לו. לחלופין, הוא עותר להותיר בעינה את החלטתו של בית-משפט קמא, שלא להרשיעו. מטבע הדברים נתחיל בערעורו של המערער. בהודעת הערעור, כמו גם בטיעוניה בפנינו, אמרה הסנגורית בפה מלא כי לא היתה מגישה ערעור זה אלמלא ערעורה של המדינה, שבחרה לתקוף את החלטתו של בית-משפט קמא לסיום ההליך ללא הרשעה . לא בכדי נאמרו דברים אלה. דעתנו היא כי אין בערעור ממש וכי לא ניתן היה להגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית-משפט קמא, שעל-כן, בדין סברה הסנגורית, בשלב הראשון, כי אין מקום לערער על הכרעת הדין, ככל שהיא קובעת את העובדה שהמערער ביצע את העבירות המיוחסות לו. באשר ליסוד העובדתי - למעשה יסוד זה לא היה שנוי במחלוקת. המערער הודה בבית המשפט בפה מלא, כי שיקר כאשר אמר במשטרה, שהיה עם סער וסבאן בליל האירוע, ובכך התמלא היסוד העובדתי לגבי עבירת השיבוש. המערער גם הודה כי ביקש משני חבריו, סער וסבאן, למסור גירסה שקרית כאשר ייחקרו, ובכך יתמלא למעשה גם היסוד העובדתי של עבירת ההדחה. בבחינת למעלה מן הנדרש נוסיף, כי המערער הודה גם בשקרים נוספים. כך, למשל, הודה כי פנה לחבר נוסף בשם ישראל דניאל וביקשו לומר, "שהיינו כולנו יחד". עוד שיקר המערער בקשר לבחור נוסף מבני החבורה בשם נוי גל. המערער טען בחקירתו הראשונה במשטרה, כי ראה שניים מהמעורבים בדקירה, יוסי ישעיה וליאור גבאי, כשהם חוזרים מן האירוע (הכוונה לאירוע הדקירה), ולא הזכיר כי ראה גם את נוי גל. מאוחר יותר הסביר, כי לא הזכיר את נוי גל באותו שלב, משום שטרם הספיק לדבר איתו. מכל מקום, בדיעבד, אין מחלוקת כי המערער שיקר גם בנקודה זו. גם אי-הזכרתו של גל מהווה שיבוש, כאשר המערער מודע לכך שנוי גל חזר עם השניים שבשמותיהם נקב. המערער הודה בפה מלא, כי שיקר גם בנושא זה. הסנגורית טענה בקשר לנוי גל, כי המדינה לא הזכירה אותו בכתב האישום וכי עבירת השיבוש לא התייחסה לגירסת המערער ביחס אליו. אכן כך, אולם אין בכך כדי להביא לכלל מסקנה שנושא זה אינו רלבנטי. עניינו של נוי גל הובא כחלק מהראיות והוא תורם נדבך נוסף להודאתו של המערער ביחס לכל רכיבי הפרשה והנזק הצפון בגירסתו השקרית לחקירת המשטרה. מכל מקום, כפי שאמרנו לעיל, השמעת השקרים היא בפני עצמה ממלאת אחר היסוד העובדתי בעבירות שמיוחסות למערער. אנו מפנים לענין זה לרע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729 (להלן: "ענין אלגד"): "... אמירת שקר בחקירה משטרתית, הוא כשלעצמו ולפי טיבו, התנהגות הפוגעת בערך המוגן של גילוי האמת ועשיית משפט במובנם הרחב. אשר-על-כן, אין מתעוררת בענייננו השאלה הנוגעת לאופי המעשה, העומד ביסוד ההתנהגותי שנקבע בעבירה". הדברים מדברים בעד עצמם, אינם טעונים הבהרה והולמים את הנסיבות שבפנינו. הסנגורית טענה בהקשר זה, כי המערער ידע שהאנשים שדיבר איתם, כשהכוונה לסער וסבאן, לא היו מעורבים בביצוע הדקירה, שעל-כן לא מתקיים בכך היסוד העובדתי של שיבוש הליכי-חקירה או הדחה, שהרי הם לא קשורים לאותו אירוע. איננו מקבלים טיעון זה. חקירת המשטרה עסקה בבירור זהותם של המעורבים בביצוע הדקירה, ומסירת הגירסה השקרית משבשת חקירה זו מעיקרה. באשר ליסוד הנפשי - לענין זה טענה הסנגורית, כי המערער פעל ממניעים שאין להם ולא כלום עם ענין החקירה באירוע הדקירה. המערער פעל כפי שפעל, משום שחשש מאביו, שהוא בעל דרגה בכירה במשטרה, ורצה להניח את דעתו כי הוא עצמו לא היה מעורב באירוע הדקירה. משום כך, נקב בשמו של סער, המקובל כ"ילד טוב". אמירה כי היה עם סער זה בפרק הזמן הרלבנטי, כמוה כהוכחה לכך שהוא עצמו לא היה מעורב באירוע הדקירה. משום כך, ולענין הכוונה, כך נטען, לא התקיימה בליבו של המערער הכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין. התובע היפנה אותנו בהקשר זה לכך, שהמערער עצמו ציין מספר מניעים שמכוחם פעל ולא רק כדי להפיס ולשכנע את אביו באי-מעורבותו, בין היתר, ציין את רצונו שלא להיחשב כ"מלשן" ולמנוע חשד כלפי עצמו, כאילו הוא מעורב בעבירה. אם כך ואם כך, גם בענין זה אין לנו אלא להפנות לדברים שנאמרו בענין אלגד הנ"ל, שהוא אכן פסק הדין המנחה והמכונן לענין העבירות שבפנינו. וכך נאמר: "הסיבות שעשויות להביא נחקר לידי אמירת שקר בחקירה משטרתית קונקרטית בשאיפה לשבשה, עלולות להיות מגוונות: אי-רצונו של הנחקר להביא לחשיפת פרטים אינטימיים אודותיו; רצון הנחקר להרחיק מעצמו חשדות פליליים או משמעתיים; רצון הנחקר לסייע לאחר שלא להיחשף ועוד. אלה הם מניעים לעשיית מעשה, וככאלה הם חיצוניים ליסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט. לפיכך, הם אינם מעלים או מורידים לצורך הטלת אחריות פלילית בגינה, ובלבד שהוכחה שאיפה (או תחליף לה) לשבש את ההליך השיפוטי הקונקרטי ...". לענין התחליף שהוזכר לעיל, ממשיך פסק הדין ואומר: "פסיקתו של בית משפט זה מאוחדת בדעה, כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת "הכוונה" ב"צפיות", כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת ההסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד". לענייננו, המערער היה מודע לכך, כאמור, כי המשטרה חוקרת את זהותם של המעורבים בעבירה. גם אם היו מניעיו אחרים, כאמור לעיל, דהיינו - הרצון להרגיע את אביו או לא להיחשב "מלשן", לא יכול להיות בדל ספק בכך שהוא היה מודע לכך שאמירת השקר תוקעת מקלות בגלגלי החקירה. הצפיות וודאי התקיימה כאן. עוד טענה הסנגורית בהקשר זה, כי אין להשוות את עניינו של המערער, שהיה עול-ימים בשעת מעשה, כבן 18.5, ובעל מאפיינים אישיותיים מיוחדים, לעניינו של אלגד, שהיה איש משטרה ותיק והיה מודע היטב למשמעות מעשיו, גם אם פעל ממניע שונה לחלוטין. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. לא ברור לנו למה מכוונים הדברים, המתייחסים לקיומם של קווים אישיותיים מיוחדים. לא מצאנו כי המערער שונה מכל צעיר אחר בן גילו. אדרבא, מצופה היה, כי רקע חייו וקשריו המשפחתיים יביאו לידי ביטוי ביתר שאת את מודעותו לחשיבות הצורך של אמירת אמת במשטרה. לא מצאנו בתסקיר שום היבט המצביע על מאפיינים השוללים את המובן מאליו. לענין הוותק של אלגד במשטרה - איננו סבורים כי יש לכך רלבנטיות. המערער פעל במספר שלבים. הוא עצמו שיקר, הדיח את חבריו לשקר, חזר על כך מספר פעמים במספר וריאציות. התנהגותו הכוללת מצביעה על פעילות מושכלת, שנעשתה לאחר מחשבה, יהיו המניעים אשר יהיו. לפיכך, לא מצאנו, כאמור, ממש בטיעונים בהקשר זה. טענה נוספת שהעלתה הסנגורית עניינה הגנה מן הצדק, על רקע של אכיפה בררנית. הטענה הועלתה גם בבית-משפט קמא, ואין לנו אלא להצטרף לדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 10.6.09. המערער היה המדיח, הוא שהשפיע על חבריו למסור גירסה שקרית, וכבר בהיבט זה אין עניינו דומה לעניינם של סער וסבאן. אנו מפנים בענין זה לעמוד השישי פיסקאות שנייה ושלישית בהחלטת בית המשפט מיום 10.6.09. גם בענין השקרים בענין המעורבים הנוספים, אנו מפנים לדברים שאמר בית-משפט קמא. לא ניתן למתוח קו משווה בין מי שמשקר בעת חקירתו למי שמשקר ומדיח אחרים ולמעשה מחולל את האירוע. סוף דבר - אנו דוחים את ערעורו של המערער באשר לממצאיו של בית-משפט קמא, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי, ולפיכך, הקביעה כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו תישאר בעינה. באשר לערעור המדינה - לאחר ששקלנו את הדברים, נראה לנו כי יש מקום לקבל את הערעור ולהרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. ההרשעה מייצגת את האמירה המוסרית והערכית ביחס לביצוע העבירה, ונראה לנו כי אמירה מוסרית וערכית זו צריכה להיאמר. המערער שיבש ביודעין חקירה וכן הדיח אחרים לעשות זאת. מדובר בעבירות חמורות, שפוגעות ביכולת להביא למיצוי הדין ולהגיע לחקר האמת. בגדר מושכלות יסוד, ביצוע העבירה - הרשעה בצידה ולא ראינו במה שונה עניינו של המערער שבפנינו מעניינו של כל אדם צעיר אחר, המבצע עבירות חמורות. בית-משפט קמא התייחס בהחלטתו מיום 27.1.10, בה הורה על ביטול ההרשעה, לאמור בתסקיר שירות המבחן ולקריטריונים שנקבעו בפסק הדין המנחה בנושא זה, בפרשת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337). אליבא דבית-משפט קמא "העבירות שהורשע בהן הנאשם אכן מגלות חומרה ...", אולם "אל מול חומרת מעשיו של הנאשם קיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות הימנעות מהרשעה". בגדר אותן נסיבות מנה בית-משפט קמא את גילו של המערער, את העובדה שהוא ניהל אורח חיים נורמטיבי לפני ואחרי האירוע, זוהי הסתבכותו היחידה עם החוק וכן תחושותיו האישיות הקשות, חרטתו הכנה והסיכון הקלוש להישנות העבירה. מקובל עלינו, כי המערער אכן הפנים את משמעות מעשיו וכי הוא מתחרט עליהם מעומק ליבו. עדיין אין די בכך כדי להביא לכלל מסקנה, שיש במקרה זה לנקוט בדרך החריגה של הימנעות מהרשעה. כאמור, מדובר בעבירות קשות, החותרות תחת היכולת לנהל הליך משפטי תקין. לא שמענו על נזק קונקרטי שייגרם למערער כתוצאה מהרשעה. אמירתו של בית-משפט קמא כי ההרשעה עלולה לפגוע בעתיד באפשרויות התעסוקה שלו נכונה לגביו כשם שהיא נכונה לגבי כל אדם צעיר בגילו. בינתיים עומד המערער לסיים את שירותו הצבאי, כך שנושא זה אינו רלבנטי וכאמור, לא הועלה שום נימוק אחר המחריג אותו מצעירים אחרים, שלרוע המזל ביצעו עבירות משמעותיות. לפיכך, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו. בהיותנו ערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין עם משיבים, איננו רואים להטיל עונש נוסף, ואנו רואים בשירות לתועלת הציבור שהוטל עליו בזמנו משום ענישה מספקת.משפט פלילישיבוש הליכי משפטהדחה בחקירה