שימוש לרעה בהליכי בית משפט לתביעות קטנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש לרעה בהליכי בית משפט לתביעות קטנות: כבר בפתח פסק דיני רואה אני לנכון לציין לחומרה את השימוש לרעה שעשה התובע בהליכי בית המשפט בנסיון לקבל כספים, כאשר התובע אינו זכאי לחלק מהסכומים הנתבעים על ידו. עוד מצאתי לנכון לציין כי הגשת תביעה, כשמיד לאחריה מוגשות חדשות לבקרים בקשות לתיקון כתב התביעה, יש בה טעם לפגם ושימוש לא יאה בהליכי בית המשפט ואף פגיעה בנתבעת אשר נדרשה פעם אחר פעם לשנות ולתקן את כתב הגנתה במטרה לקדם פני הנטען בכתב התביעה המתוקן, כאשר לנוכח ההזדמנויות הרבות למדיי שניתנו לתובע לתקן את כתב תביעתו, אין ספק כי היה בכך כדי להטיל טורח בלתי סביר על הנתבעת. ובאשר לתביעה לגופה - אין חולק כי ביום 08.09.98 התקשרו התובע והנתבעת בהסכם שכירות, שלפיו שכרה הנתבעת את דירת התובע שברח' ביאליק 41/21 בבאר-שבע לתקופה של 12 חודשים, כאשר דמי השכירות בעבור תקופה זו נקבעו והוסכמו ל- 400 דולר לחודש. עוד אין חולק כי ביום 02.08.99 הוארך תוקפו של החוזה באמצעות חתימת הסכם שכירות נוסף, לתקופה שבין 01.08.99 ועד 29.07.00, כאשר דמי השכירות בתקופה זו נקבעו והועמדו על סך של 1,500 ₪. לאור זאת וכבר עתה יכול וצריך בית המשפט לקבוע כי דרישת התובע לקבלת הפרשי שער, הנובעים מעליית שער הדולר לעומת השקל, לתקופה שלאחר 01.08.99, אינה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם המוסכם שכן, כפי שציינתי לעיל, בתקופת השכירות הנוספת נקבעו דמי השכירות בשקלים בשיעור נקוב. באשר לתקופה שעד 7/99 (כולל), הרי שלפי תחשיבו של התובע, מסתכמים הפרשים אלו לכל היותר בסכום של 423 ₪, אלא שהנתבעת טוענת כי שילמה לידי התובע סכום בשקלים אשר תאם באופן מלא את שוויים בשקלים של 400 דולר, לפי השער היציג שהיה ידוע בעת ביצוע התשלום. לאור העובדה כי התובע ביקש בתביעתו זו לקבל הפרשי שער גם עבור תקופה שלכל הדעות הוא אינו זכאי לדורשם וכל שכן לקבלם, מצאתי לנכון בעניין זה להעדיף גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע ועל כן תביעתו לעניין הפרשי שער בעבור חודשים 07/99 - 08/98 - נדחית. טענה נוספת בפי התובע היתה כי דמי השכירות לחודשים 08/99 ועד 07/00 שולמו לו אך בחלקם, שכן לפי טענתו הוא היה זכאי לדמי שכירות בשיעור של 18,000 ₪ וכי מתוך סכום זה שולם לו סך של 13,410 ₪ בלבד. בעניין זה מבקשת הנתבעת לעורר שתי טענות. האחת, כי בנוסף לסכום שהתובע מאשר קבלתו שולמו לו עוד 3,300 ₪, כאשר 1,500 ₪ מהם שולמו לו ב- 11/99 והיתרה בסך של - 1,800 ₪ שולמה לו ב- 5/00. טענה אחרת בפיה היא כי אין מקום לחייבה לשלם דמי שכירות אף בעבור החודשים 7/00 - 6/00, מאחר והיא נאלצה לפנות הדירה באמצע חודש יוני בשל ניתוק המים. אדון להלן בהשגות הנתבעת: באשר לסכומים הנוספים - סבורני כי יש לקבל את עדות הנתבעת, שכן הנתבעת ידעה לציין מועדים וסכומים מדוייקים מה גם שלפי תחשיבו של התובע הוא נהג לקבל סכומי כסף במזומן מהנתבעת לפני שבוצעו התשלומים השנויים במחלוקת ואף לאחר מועד תשלומם, כנטען על ידי הנתבעת ולא מצאתי כל הסבר בעדות התובע מדוע שדווקא שני סכומים אלו לא התקבלו על ידו. לפיכך, הנני קובעת כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובע בעבור תקופת השכירות הנוספת, סך של 16,710 ₪. יחד עם זאת, סבורה אני כי הנתבעת בפנותה הדירה קודם למועד הפינוי המוסכם, נהגה באופן חד-צדדי שלא על דעת התובע ולעניין טענתה כי נאלצה להתפנות בשל ניתוק חיבור המים, הרי שמהמסמכים אותם צרף התובע עולה כי ניתוק המים הינו תוצאה ישירה ומסתברת מהתנהגות הנתבעת אשר הפסיקה לשלם לרשות המקומית בעבור צריכת המים. משום כך, נראה לי כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שכירות בעבור כל חודשי השכירות המוארכת, דהיינו גם בעבור החודשים 7/00-6. משהוברר כי דמי השכירות בעבור התקופה המוארכת הועמדו על 18,000 ₪ ומשהצהירה הנתבעת כי שילמה בעבור תקופה זו סך של 16,710 ₪, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי עדיין חייבת היא לתובע דמי שכירות בשיעור של 1,290 ₪. משמצאתי לחייב הנתבעת בדמי שכירות בעבור כל התקופה, חרף העובדה כי הנתבעת חדלה להתגורר בדירה במהלך חודש 6/00 ונדמה כי על כך אין מחלוקת, הרי שאין כל הצדקה לחייב הנתבעת לשלם לתובע הפיצוי המוסכם בגין הפרת הסכם ותביעתו בעניין זה - נדחית. באשר לחיוב בגין השימוש בחשמל - על פי המסמכים שהמציא התובע עולה כי הוא נדרש לשלם 128 ₪, בעבור התקופה שבין 30.05.00 ועד 25.07.00. כיוון שהנתבעת התגוררה בנכס עד 18.06.00, הרי שאין מקום לחייבה בעבור צריכת חשמל, לאחר המועד שבו עזבה את הדירה. על פי נתוני הצריכה וסכומי החיוב, כפי שהם מפורטים בדרישת חברת החשמל, עולה כי בעבור התקופה שבין 30.05.00 ועד 22.06.00 חוייב הנתבע בתשלום סך של 51 ₪. לפיכך, מצאתי לנכון לחייב הנתבעת בתשלום סך של 51 ₪ בעבור צריכת החשמל. כל שנותר עתה לדיון הינה שאלת התשלום בגין ארנונה ומים. למעשה, הנתבעת מודה כי תשלומי הארנונה נעשו באמצעות הוראת קבע וכי בחלק ניכר מהתקופה חזרו הוראות הקבע ללא ביצוע ומשכך, ברור כי חלה על הנתבעת החובה להסדיר תשלום הארנונה והמים בעבור כל תקופת החזקתה בדירה, שהרי הוראת קבע אינה אלא אמצעי תשלום ועל כן מתן הוראה לחיוב בחשבון היא כשלעצמה, אינה בגדר פרעון חוב, אלא אם כן חוייב בפועל חשבונה של הנתבעת על פי הוראת הקבע. מהמסמכים שהציג התובע עולה כי במרבית תקופת השכירות הוראת הקבע לא כובדה כלל. יחד עם זאת, אציין כי בית המשפט התקשה מאוד לתור במסמכי התובע אחר החיובים, ככל שהם מתייחסים לתקופת שימושה של הנתבעת בדירה ולדוגמא, מדפי החשבון הללו עולה כי ביתרה הכוללת נכללו חיובי מים וארנונה עד לשנת 1998 ואין ספק כי הנתבעת אינה חבה בתשלום סכומים אלו, שהרי היא החלה להתגורר בדירה רק ב- 8/98. כל שעלה בידי בית המשפט לדלות מתוך המסמכים הללו, הוא כי הנתבעת נותרה חייבת סך של 792 ₪, בגין שימוש במים ואילו בגין הארנונה יתרת החוב מסתכמת ב- 2,634 ₪. כאן המקום לציין כי מצאתי כנכונה טענת הנתבעת כי במסגרת החיובים השוטפים בעבור ארנונה ומים היא נדרשה לשלם אגרת חינוך של ילדי התובע, אלא שבחישוב שנערך על ידי כמפורט לעיל, נוכו הסכומים שנתבקשו בעבור אגרת חינוך. העולה מן המקובץ כי על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים כדלקמן: סך של 1,290 ₪ בעבור יתרת דמי שכירות; סך של 51 ₪ בגין צריכת חשמל; סך של 792 ₪ בגין מים; סך של 2,634 ₪ בגין חוב ארנונה. הסכומים כולם ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן האחרון, דהיינו 30.09.01 ועד לתשלום המלא בפועל. באשר לתובענה שכנגד - עיון בה מעלה כי עיקר טענות הנתבעת כנגד התובע והפיצוי הנדרש מהתובע בעקבות כך הינם על רקע ניתוק המים. ואולם, ומהטעמים אותם פרטתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בעניין ניתוק המים אין לנתבעת להלין אלא על עצמה בלבד ומשום כך ניתוק המים כשלעצמו אינו מצמיח לנתבעת כל זכות לפיצוי כלפי התובע. התביעה שכנגד - נדחית. בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה אליה הגעתי מאחר ומצאתי, כאמור בראשית פסק דיני, כי התובע ביקש סכומים שלגבי חלקם לא קמה לו הזכות, מצאתי כי אין מקום להטיל דווקא על הנתבעת לשאת בהוצאות התובע ועל כן כל צד ישא בהוצאותיו. תביעות קטנותשימוש לרעה בהליכים משפטיים