שינוי ייעוד קרקע שהופקעה לבניית בית ספר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי ייעוד קרקע שהופקעה לבניית בית ספר: בפניי בקשה לצו ביניים שהוגשה ביום 11.11.09 להשהות ו/או לעצור את קבלת ההצעות במכרז לבניה עצמית שפירסם המשיב 3 (להלן: "המינהל") ביום 7.9.09 לקבלת הצעות לחכירה מהוונת למטרות בניה עצמית של מגרשים (להלן: "המכרז"), בין היתר לגבי חלקות 973 ו- 826 בגוש 6455 בהוד השרון (להלן: "המקרקעין" או "הקרקע"), ושלא להכריז על זוכה במכרז עד לבירור העתירה. בעתירה נתבקש סעד שבית המשפט יורה על השבת הקרקע המופקעת לידי המבקשים, וכן על תשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה שהשטח המופקע לא הוחזר לידיהם. יש לציין שביום 11.11.09 ניתן על ידי צו ארעי שעד להחלטה בבקשה לא ייקבעו הזוכים במכרז וזאת כדי שלא "ליצור עובדות מוגמרות בשטח" ולערב צדדים שלישיים בטרם יוכרע גורל הבקשה. השאלה העומדת על הפרק הינה מה דינם של ניוד והחלפת הקרקעות במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, באופן שהקרקעות שהיו מיועדות לצרכי ציבור הוחלפו עם קרקעות למגורים, כך שבסופו של יום לא השתנו השטחים ושוויים, ברם הקרקע לצרכי ציבור מוקמה במקום אחר. האם ניתן לטעון אז שהשתנה יעוד הקרקע המופקעת ושיש להשיבה שכן לפי סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") מטרת יעוד ההפקעה לצרכי ציבור לא קיימת עוד? זו השאלה העומדת לדיון. כפי שנראה בהמשך, למרות שהטענה שובה את העין במבט ראשון, יש לדחותה, כאשר במקרה זה דחיה זו הינה אף טענה מעבר לצורך, שכן יש לדחות את הבקשה גם לאור הטענות המקדמיות. לטענת המבקשים, כשבועיים לפני הגשת הבקשה נודע למבקש 1 באקראי לחלוטין על המכרז ואז התברר לו כי המקרקעין שהופקעו מידיהם בשנת 1996 ללא כל פיצוי למטרת הקמת בית ספר (חטיבת ביניים) בהוד השרון, שלאחר שנים, בהסתר ובהיחבא, החליפו המשיבות 1 ו - 2 את ייעודו של השטח המופקע למגורים ובחלק מהשטח המופקע משווקים מגרשים לקהל הרחב באמצעות מכרז שפירסם המשיב 3. לטענת המבקשים, התברר להם שהשטח שהופקע לצורכי ציבור להקמת בית ספר, הועבר למינהל שמשווק כעת את הקרקע לקרקע למגורים במסגרת המכרז בניגוד למטרת ההפקעה כאשר המשיבות 1ו - 2 הפרו את חובתם לפי סעיף 196 לחוק, משלא החזירו להם את השטח המופקע שייועדו שונה משטח לצורכי ציבור להקמת בית ספר, לשטח שייעודו מגורים במסגרת תכנית שיזמה המשיבה 1 (להלן: "הועדה המקומית") לטענתם, העברת השטח המופקע לידי המינהל בטלה מעיקרה או שיש לבטלה ויש להשיב להם את הקרקע, את החזקה ואת רישום הבעלות. כן מבוקש לחייב את המשיבים לשלם דמי שימוש ראויים. לטענתם, ברגע שמתקיים שינוי ייעוד בשטח שהופקע והיעוד הופך מציבורי למגורים, היה מקום להחזיר להם את הקרקע ולא ניתן היה לבצע החלפת ו/או ניוד קרקעות כפי שנעשה. אין מחלוקת שהמבקשים היו בעלי זכויות בחלקות 3, 2 בגוש 6455 לשעבר, (שלאחר פרצלציה ב- 2005 הפכו לחלקות 826 ו- 975 בגוש 6455). תוכנית הר/במ/600/5א שאושרה למתן תוקף ביום 5.6.96 (להלן: "התוכנית"), ייעדה חלק מחלקות המבקשים לצרכי ציבור. התוכנית שינתה יעוד שטחים מיעוד חקלאי למגורים וייעדה שטחים לצרכי ציבור כולל המקרקעין שבמחלוקת. ביום 9.10.07 פורסמה ברשומות למתן תוקף תכנית הר/מק/5/600/א8 - תוכנית איחוד וחלוקה (להלן: "תוכנית האיחוד והחלוקה"), שיזמה אותה הועדה המקומית, שמטרתה היתה איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים. על-פי תוכנית האיחוד והחלוקה נעשה ניוד מגרשים ואיחוד שטחי ציבור בלא ששונו סה"כ השטחים הקבועים לכל יעוד מיעודי הקרקע הקבועים בתכנית. כך, בתוכנית האיחוד והחלוקה שונה מיקומם של מקרקעי הציבור, כדי לאחד למתחם אחד את בתי הספר בסמוך לבתי המגורים, ועקב כך בוצע ניוד מגרשים, באופן שהזכויות במגרשים שהיו בבעלות המינהל (קק"ל) וייעודם מגורים הועברו אל עיריית הוד השרון והפכו למקרקעי ציבור ובתמורה קיבל המינהל את הקרקע שבמחלוקת שיעודה שונה ממקרקעי ציבור למגורים. כל זאת, באופן שניוד המגרשים ואיחוד שטחי הציבור לא שינה את סך השטחים הקבועים לכל יעוד של הקרקע. דהיינו, המינהל העביר שטח באותו שווי לשטח שקיבל לעירית הוד השרון, שטח שיעודו היה מגורים ושונה לצרכי ציבור, וקיבל שטח באותו שווי מעיריית הוד השרון (הקרקע שבמחלוקת) שיעודה היה לצרכי ציבור ושונה למגורים. בעקבות זאת פירסם המינהל את המכרז שנסגר ביום 15.11.09 והוגשו אליו 148 הצעות הנתמכות בערבויות בנקאיות, כאשר המכרז עוסק ב- 8 מגרשים לבניה עצמית (ש- 5 מהן קשורים לקרקע שבמחלוקת). לטענת המשיבים, למוסדות התכנון יש זכות לאשר תוכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמת הבעלים תוך אפשרות לנייד את מיקום השטחים הציבוריים, כפי שנעשה, במקרה זה, גם אם שונה מיקום החלקות ליעוד ציבורי עם מיקום החלקות ליעוד מגורים ולא חל במקרה דנן סעיף 196 לחוק, כאשר שינוי מקום המגרש אינו מהווה שינוי ייעוד ואיננו נכנסים כלל לגדר סעיף 196 לחוק. כן נטען כי משמעות קבלת העתירה הינה צמצום השטחים שלצרכי ציבור על חשבון המינהל שגם לו הופרשו 40% מהקרקע לצורכי ציבור באופן שיופרשו 80% מהמקרקעין של המינהל לצורכי ציבור, בעוד למבקשים לא תופרש כל קרקע לצורכי ציבור ובכך יעשו המבקשים עושר ולא במשפט. כן טוענים המשיבים, כי יש לדחות את בקשת המבקשים עקב חוסר תום לב, אי מיצוי הליכים ושיהוי. זאת, כאשר הבקשה הוגשה בשלב הסופי של המכרז, כאשר כל שנותר להכריז על הזוכים במכרז, בטענה שרק כשבועיים קודם לכן, נודע למבקשים על פרסום המכרז ושהקרקעות שהופקעו לצרכי ציבור הפכו למגורים, בעוד מתברר כי ביום 26.9.06 הגישו המבקשים, שהיו מיוצגים על ידי עו"ד, התנגדות לועדה המקומית לתוכנית האיחוד והחלוקה, בה טענו בין היתר, שיש להשיב להם את הקרקע שהופקעה מכח סעיפים 195 ו- 196 לחוק. התנגדותם נדונה ונדחתה, לא הוגש עליה ערר ולא הגישו עתירה מנהלית והתוכנית לאיחוד וחלוקה אושרה ופורסמה ב- 9.10.07 בילקוט הפרסומים ואושרה ע"י שר הפנים ולכן הם מנועים מלטעון את טענותיהם ומדובר בניסיון לעקוף את החלטת הועדה המקומית שהינה סופית. זאת בלא שהמבקשים גילו את דבר הגשת ההתנגדות ודחייתה ובזמן שהעתירה לוקה בשיהוי ניכר, לאחר שכבר ב-2006 ידעו המבקשים על החלפת הקרקעות ושינוי היעוד, הגישו התנגדות, לא הגישו ערר, ולא הגישו עתירה ורק לאחר שבוצעה החלפת הקרקעות והמינהל החל בשיווק הקרקעות והמכרז עומד לפני סיומו נזכרו להגיש את העתירה. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשות ובתגובות החלטתי לדחות את הבקשה, זאת הן עקב הטעמים המקדמיים, ומעבר לצורך, גם לגופה ועקב סיכויי העתירה הנמוכים ומאזן הנוחות. דחיית הבקשה מטעמים מקדמיים ראשית, במקרה זה יש לדחות את הבקשה מטעמי אי מיצוי הליכים, אי גילוי הליכים ושיהוי. כך, רק מתגובת המשיבים התברר כי ביום 26.9.06 הגישו המבקשים, באמצעות עו"ד יונגר, התנגדות לתוכנית האיחוד והחלוקה. במסגרת התנגדות זו, טענו שהופקעו מהם שטחים לצרכי ציבור ונדהמו לגלות לפני מספר ימים כי הועדה המקומית יזמה תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים להעברת השטחים שהופקעו מהם לטובת הציבור למקום אחר המרוחק ממקומם המקורי. בבקשה נטען כי הם מתנגדים לתוכנית וטענו שאין צורך ציבורי אמיתי בהפקעה שנעשתה לקרקע שלהם, דבר שלומדים ממנו מהיוזמה בתוכנית להרחקת השטח המופקע למקום אחר והם מבקשים לבטל את ההפקעה ולהשיב להם את הקרקע בהתאם להוראות סעיפים 195 ו- 196 לחוק התכנון והבניה. התנגדות זו נתמכה בתצהירו של המבקש 1. ביום 7.11.06 החליטה הועדה המקומית לדחות את ההתנגדות לגבי החזרת השטח לבעלים, שאיחוד המגרשים ביעוד בית הספר נועד לשיפור חיי התושבים. תוכנית האיחוד והחלוקה אושרה לאחר דחיית ההתנגדות וכן אושרה ע"י שר הפנים. המבקשים לא הגישו ערר לועדת הערר על ההחלטה של הועדה המקומית ו/או לא הגישו עתירה והתוכנית אושרה למתן תוקף ופורסמה ביום 9.10.07. בנסיבות אלו, המבקשים שלא גילו כלל את ההתנגדות שהגישו באותם טענות שהם טוענים היום להחזרת הקרקע מכוח סעיף 196 לחוק, התנגדות שנדחתה כבר ב- 2006, לא מיצו את ההליכים, לא הגישו ערר וישבו בחיבוק ידיים במשך שנים, תוך שיהוי ניכר וכבד הן סובייקטיבי והן אובייקטיבי, בזמן שהמשיבים שינוי את מצבם לרעה בהסתמך על תוכנית זו ועל אי הגשת ערר על ידי המבקשים, באופן שהתוכנית בוצעה כבר, הקרקעות הוחלפו, פורסם מכרז והוא עומד לפני סיומו, כאשר ממתינים 148 מציעים להודעה על הזכיה במכרז. יש לדחות את טענת המבקשים הטוענים כי לא ידעו על החלטת הועדה המקומית שדחתה את התנגדותם ושלא נפל לטענתם שיהוי שכן השיהוי נמדד לטענתם מהיום בו היתה צריכה להיות מקויימת החובה של הועדה המקומית להציע להם חזרה את הקרקע עקב שינוי היעוד לפי סעיף 196 לחוק פנייה שלא נעשתה, ויש למדוד את השיהוי מיום דחיית ההתנגדות. יש לדחות גם את טענת המבקשים שלא ידעו על ההחלטה של הועדה ושכחו מהגשת הבקשה לועדה, שכן מדובר במבקשים שהיו מיוצגים על ידי עורך דין, הגישו בקשה למנוע את אישור התוכנית ואת החלפת הקרקעות ולהחזיר להם את הקרקע מכוח סעיף 196 לחוק והם ידעו בוודאות על כך שהתוכנית אושרה ושהקרקעות לא הוחזרו להם והוחלפו ומיקום בתי הספר שונה ולא הגישו ערר ולא עשו מאומה עד להגשת העתירה. זאת ועוד, גם אם לא היו יודעים המבקשים על ההחלטה של הועדה המקומית, אין זה גורע מכך שהיה עליהם לגלות במסגרת הבקשה שהגישו התנגדות לועדה, ברם לטענתם לא קיבלו הודעה על ההחלטה בהתנגדות שהגישו. קשה לקבל את טענת השיכחה ואת הטענה בבקשה שהמבקשים גילו את נושא העברת השטחים רק מפרסום המכרז. יש לדחות את טענתם של המבקשים גם לגבי השיהוי, שכן המבקשים היו צריכים לפעול החל משנת 2006, ולא עשו דבר, בזמן שהמשיבים שינו את המצב לרעתם בהסתמך על כן שהתוכנית תקפה, כך שמתקיים הן הפן הסובייקטיבי והן הפן האובייקטיבי של השיהוי. כן יש לדחות את טענת המבקשים שהשיהוי מתחיל להימנות מהיום שהודיעו להם על שינוי היעוד, שכן הם ידעו על שינוי היעוד כבר בעת שהגישו התנגדות לתוכנית ב- 2006. כך גם בעניין עת"מ (ת"א) 1001/01 פרויז גאולה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, פ"מ מינהלי תשס"א 2001, 39 (3/4/01), (להלן: "עניין פרויז"), במקרה דומה ביותר, בו תוכנית חדשה של איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים, שינתה את מיקום השטחים באופן ששטח שיעודו ציבורי לפי התוכנית הקודמת לא יועד עוד למטרה ציבורית אלא למגורים באופן שמיקומו של השטח הציבורי שונה, התייחס כב' השופט גרוניס, גם לטענות המקדמיות שעלו לגבי התנהגות המבקשים ותום ליבם, שיהוי וידיעה על החלטת הועדה, והסעד המבוקש, כחלק מנימוקי דחיית העתירה. כך לגבי הסעד שנתבקש בעניין פרויז להחזרת המגרש שיעודו שונה מצרכי ציבור למגורים כך שנטען שאין עוד יעוד להפקעה, נאמר שספק אם לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בטענה זו שהיא לכאורה קניינית. כן נקבע בעניין פרויז שנפל שיהוי בהעלאת הטענה, שלאחר שהעותרים העלו את הטענה על דרך הרמז בלבד בהתנגדות ההתנגדות נדחתה ויש להניח שפרקליטי העותרים קיבלו את ההודעה והגישו את העתירה כ- 5 חודשים אח"כ ודי היה בטענת השיהוי כדי לדחות את העתירה. והנה, בענייננו הדברים הינם מקל וחומר, מעניין פרויז שיש לדחות את הבקשה. ראשית, גם בענייננו ספק אם יש מקום לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון בסעד של השבת הקרקע המופקעת, כאשר למעשה הסעד האמיתי הינו ביטול התוכנית שאושרה כדין, שדינה כדין. שנית, במקרה דנן, בניגוד לעניין פרויז שהטענה נטענה ברמז בהתנגדות, הטענה לגבי החזרת הקרקע מכח סעיף 196 לחוק נטענה "ברחל בתך הקטנה" בהתנגדות שנדחתה. שלישית, לא מדובר בענייננו בשיהוי של כ- 5 חודשים כמו בעניין פרויז, אלא בשיהוי של כשלוש שנים. רביעית, גם בענייננו יש אי גילוי היכול להצביע על חוסר תום לב לגבי אי גילוי הגשת ההתנגדות לועדה המקומית ואי גילוי שההתנגדות נדחתה. חמישית, בענייננו יש גם אי מיצוי הליכים עקב אי הגשת ערר לאחר שהנושא עלה בהתנגדות לועדה המקומית ונדחה, בניגוד לעניין פרויז שלכאורה לא עלה הנושא בהתנגדות בועדה, אלא ברמז. לכן, די בכל האמור לעיל כדי לדחות את הבקשה עקב הטענות המקדמיות. מעבר לצורך, במקרה זה גם סיכויי העתירה ומאזן הנוחות מביאים לדחיית הבקשה, כפי שיפורט. סיכויי העתירה לטעמי, סיכויי העתירה נמוכים. יפים לענייננו ומדברים בעד עצמם דברי כב' השופט גרוניס בעניין פרויז, בנסיבות התואמות לנסיבות דנן: "אילו נתקבלה טענתם של העותרים, היה בכך כדי למוטט אחר מנגנוני התכנון החשובים ביותר שבחוק. מכוון אני, כמובן, למנגנון של איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים. מנגנון זה מאפשר נקיטת הליך תכנוני שבגדרו מועברות זכויות בקרקע ממקום אחד למקום אחר בלא שינוי בזהותם של בעלי הזכויות ותוך שמירה על שלושה כללים (ראו בג"ץ 4914/91 איראני נ' שר הפנים[2], בעמ' 757): מקומו של המגרש החדש צריך להיות קרוב, ככל האפשר, למקום שבו היה מגרשו המקורי של מקבל ההקצאה: שוויו של המגרש החדש ביחס לשוויים של כל המגרשים החדשים שנוצרו לפי החלוקה החדשה יהיה, ככל האפשר, כשוויו של המגרש הקודם ביחס לשווי של כל המגרשים הקודמים; אם לא ניתן להשיג יחסיות מלאה לעניין השווי באמצעות ההקצאה, יאוזן הפער באמצעות תשלומי איזון. נחזור ונדגיש כי התכנית השנייה כוללת את המגרש, אשר ייעודו נקבע כייעוד ציבורי בתכנית הראשונה. השינוי היחיד בהקשר זה היה השינוי במיקום. על כן אין מדובר במצב שבו שטח הקרקע סומן בתוכנית כמיועד להפקעה, בין שהוא הופקעה אחר כך למעשה ובין שטרם הופקע, ואשר לפי תכנית חדשה אין הוא מיועד עוד לצרכי ציבור. העותרים מתעלמים לחלוטין מכך שהשינוי הרלוונטי היחיד בתוכנית השנייה לעומת התכנית הראשונה הוא באשר למיקומו של המגרש. לפיכך המצב שונה לחלוטין, ולא רק מטעם זה, בין המקרה הנוכחי לבין העניין שנדון בהחלטתו של בית המשפט העליון בפרשת קרסיק [1]. ניתן להסביר את המנגנון של איחוד וחלוקה בדרך זו: מאחר שאין, כמובן, אפשרות להעביר את הקרקע עצמה ממקום למקום, ננקט מהלך של העתקת הזכויות הצמודות לחלקת קרקע מסוימת לחלקה אחרת. מבחינה עקרונית, אין העתקת הזכויות משנה את מהותן. ניתן לראות זאת בבירור מן ההוראה שבסעיף 126 (א) לחוק. באותו סעיף נקבע כי "שעבוד, שהיה ערב תחילת תקפה של חלוקה חדשה על אחת החלקות שבחלוקה, הולך אחרי בעלה הקודם, ויהיה על החלקה או על החלקות שהוקצו לו בחלוקה החדשה". משמע, ההתייחסות למגרש החדש היא כאילו היה מדובר במגרש המקורי. כך אף יש לבחון את המקרה הנוכחי, מאחר שבתכנית השנייה כלול המגרש, אלא שמיקומו בלבד השתנה. אם כן, מה לעותרים כי ילינו?! אילו נתקבלה טענתם של העותרים, היה הדבר עלול להביא לאיון האפשרות לעשות שימוש בתכנית של איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, כאשר התכנית המקורית כוללת שטח פרטי שיועד להפקעה למטרה ציבורית וכאשר יש צורך תכנוני ממשי לשנות את מיקומו של המגרש המסוים בלא שמשתנה הייעוד הציבורי. הנפקות המפליגה של טענתם של העותרים עומדת בעוכריה. ברם אף אילו היה מקום לקבל את הטענה, הרי טעמים אחרים צריכים להביא ממילא לדחייתה של העתירה. לפיכך איני רואה צורך לדון בשאלה אם נתמלאו התנאים שבסעיפים 195 ו- 196 לחוק. בין שהבסיס המשפטי לעתירה מצוי בסעיפים הנזכרים ובין במקום אחר, אין לעתירה יסוד". ואכן, דברים כדרבנות המדברים בעד עצמם ומקובלים עלי, כאשר גם בענייננו, כל ששונה היה מיקומו של בית הספר, ומדובר בהעתקת וניוד זכויות, ומתייחסים למגרש החדש כמו למגרש המקורי, בלא ששונתה מהותו. לפי תכנית האיחוד והחלוקה מדובר על "ניוד מגרשים ואיחוד שטחי ציבור ללא שינוי בסה"כ השטחים הקבועים לכל יעוד מיעודי הקרקע השונים הקבועים בתוכנית". כל ששונה זה מיקום בית הספר. שטח המגרשים שהופקע לא השתנה וכן לא השתנה היעוד לצרכי ציבור. בנסיבות אלו, אני סבור שאכן, בדומה לעניין פרויז, לא דומה המצב לפרשת קרסיק ולפסיקה העוסקת בדיני הפקעה והחזרת קרקע במקרה של שינוי או זניחת מטרת ההפקעה לפי סעיף 196 לחוק. מדובר בתכנית שאישרה כ-250 דונם, שקבעה את יעודי הקרקע והשביחה את הקרקע של המבקשים שהפרישו כמו אחרים וכמו המינהל, קרקע לצורכי ציבור ואחר כך עשו במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה ניוד ושינוי מיקום של הקרקע לצורכי ציבור כדי לאחד בין בתי הספר לטובת השכונה. לכן, לא מדובר לכאורה בשינוי יעוד לפי סעיף 196 לחוק של קרקע מופקעת, שכן היעוד למעשה לא שונה מבחינת התפיסה של משמעותה של תוכנית איחוד וחלוקה. לכאורה, עקב העתקת הזכות לא חל שינוי בזכויות המשיבים במקרקעין המופקעים, וכך גם בזכויות המבקשים. המשיבים 1 ו-2 לא סחרו בזכויות אלו אלא השתמשו בהם למטרות שלמענו הופקעו, תוך שימוש באפשרות הקיימת לצורך כך במנגנון של תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים, כך שלא מדובר בשינוי יעוד אלא בניוד זכויות בתחומי התוכנית החדשה לפי תוכנית לאיחוד וחלוקה מחדש. לכן לכאורה לא נכנסים לגדר סעיף 196 לחוק ואין למבקשים זכות לכאורה להחזרת הקרקע המופקעת ו/או אי פיצויים עקב הפקעה שכביכול לא מומשה למטרות ציבוריות לאחר שהקרקע מומשה בסופו של דבר "בגלגולה" על פי התוכנית למטרות ציבוריות (ראו גם ע"מ (ת"א) 1121/00 ישראלי נ' הועדה המקומית לתו"ב רמת השרון, פ"מ מנהליים תשס"א 2001, 529 בעמודים 544, 545, ה.פ (ת"א) 153/02 נגל מיכאל נ' הועדה המקומית גני תקוה (לא פורסם, , 15/7/03). בעע"מ 5839/06 אלפרד בראון נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז (לא פורסם, , 25.9.08) נקבע ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופטת נאור שנטילת קרקעות לצרכי ציבור במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה הינה אמנם הפקעה אך הפיצוי יכול להינתן בהעלאת שווי המקרקעין באמצעות התוכנית שבדרך כלל מטיבה הן עם הציבור הן עם בעלי ותשלומי הקרקעות, כאשר נאמר גם שבמסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, ניתן לאחד מגרשים לבצע תיאומים שונים ותשלומי איזון, ו"להפריש" מקרקעין לצורכי ציבור ולבסוף לחלק מחדש בתוך שטח התוכנית את המגרשים לבעליהם, ובצורה זו ועדת התכנון יכולה להתאים את המגרשים שבתוכנית לדרישות התוכנית החדשות, לסלול כבישים ולהפריד שטחים לצרכים המתחדשים של הציבור. ואכן זו מהותה של תוכנית איחוד וחלוקה היכולה לטעמי, גם לשנות ניוד ומיקום של מגרשים לצורכי ציבור באיחוד וחלוקה, בלא ששונו במקרה זה צורכי הציבור ובלא שיש במקרה זה אף הפרש בשווי בין השטחים. במקרה דנן, המטרה הציבורית או הצורך הציבורי ממשיכים "להתקיים לאורך כל חיי ההפקעה", שכן היעוד הציבורי לצורך הקמת בית הספר לא השתנה (בג"צ 3100/05 שטוקלמן נ' מינהל מקרקעי ישראל] (לא פורסם, , 17.8.09). לא ניתן להתעלם מכך, שהמבקשים, שהתוכנית השביחה את הקרקע שלהם והפכה אותה מיעוד חקלאי ליעוד מגורים והם נהנו מכך, מבקשים למעשה להנות שוב באופן כפול על חשבון המינהל (בדומה לעניין פרויז). כך, המינהל שגם ממנו הופקעו כ- 40% מהשטחים לצורכי ציבור שהחליף את הקרקעות באופן שמסר לעיריית הוד השרון קרקע למגורים שהפכה לצרכי ציבור וקיבל מהעירייה קרקע לצרכי ציבור (של המבקשים בעבר) שהפכה למגורים, כך שנשארה ההפקעה לצרכי ציבור של 40% הן למינהל והן למבקשים, צריך לשיטת המבקשים לוותר על שטח המגורים שהיה בעבר השטח לצרכי ציבור שלהם, כך שלמעשה יופקעו מהמינהל לצרכי ציבור 80% מהקרקע בעוד מהמבקשים לא יופקע שום שטח לצורכי ציבור , וזוהי לכאורה תוצאה לא הוגנת ולא הגיונית. לכן, מעבר לכך שיש לדחות את הבקשה עקב הטענות המקדמיות, כפי שפורט, גם סיכויי העתירה נמוכים. מאזן הנוחות במקרה זה גם מאזן הנוכחות נוטה לטובת המשיבים ששינו את מצבם לרעה, הסתמכו על כך שתוכנית האיחוד וחלוקה תקפה, הזכויות הועברו,המכרז פורסם וכיום ממתינים 148 מציעים שהפקידו ערבות בנקאית להודעה על פרסום הזוכים במכרז. כך, המינהל בתמורה למקרקעין נשוא העתירה, העביר מקרקעין בשווי דומה לרשות המקומית ושינה מצבו לרעה, בהסתמך על סיום ההליכים התכנוניים והתוכנית לאיחוד וחלוקה התקפה ואין מקום בשלב זה ובמצב זה "להחזיר את הגלגל אחורה", מה גם שיש לכאורה למבקשים סעד חלופי. כך, המבקשים יכולים להגיש תביעה כספית (כאשר חלק מעתירתם עוסקת כאמור גם בתביעה כספית לדמי שימוש ראויים שבוודאי אינה בסמכות בית המשפט לעניינים מינהלים) וזאת גם לאור האמור בסעיף 196 לחוק, המקנה גם לשיטת המבקשים, אפשרות לבקש את החזרת המקרקעין או פיצויים. התוצאה בנסיבות הספציפיות, לאור התנהלות המבקשים, אי מיצוי ההליכים, השיהוי, ובנוסף ומעבר לצורך, לאור סיכויי העתירה הנמוכים ועקב מאזן הנוחות, אין מקום לעצירת הליכי המכרז, כאשר המבקשים יכולים גם לנקוט בהליך של תובענה לפיצוי בגין הנזק הנטען עקב ההפקעה שנעשתה לטענתם שלא כדין, בלא לגרוע מכל טענות המשיבים, כולל הטענות המקדמיות, כנגד תובענה שכזו, אם תוגש. התוצאה הינה שאני דוחה את הבקשה ומבטל את הצו הארעי. הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ + מע"מ למשיבים 1+2 ביחד ו- 10,000 ₪ + מע"מ למשיבים 3 + 4 ביחד, ישולמו בהתאם לתוצאות הדיון בעתירה. המזכירות תקבע לדיון בעתירה, אלא אם כן יודיעו המבקשים שהם מוותרים על העתירה לאור תוצאות הבקשה. דיני חינוךבניהקרקעותהפקעהבית ספרשינוי ייעוד במקרקעין