שיקול דעת בית המשפט לביטול פסק דין

כאשר לא היה פגם בעצם הליכי ההזמנה, תלוי המבקש לבטל פסק דין בחסדו של בית המשפט. במצב דברים זה, אין בידי המבקש זכות קנויה לדרוש את הביטול. הפעלת שיקול הדעת כרוכה במענה לשתי שאלות: האחת, מהי הסיבה שגרמה לכך שהמבקש לא התייצב לדיון. השניה, מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. השאלה השניה היא העיקר, והשאלה הראשונה היא טפלה. אפילו כאשר בעל הדין מגלה יחס של זלזול, לא על נקלה ידחה בית המשפט את בקשתו. במצב זה, יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות עבור הנזק והטרחה המיותרים שהוסבו לבעל הדין שכנגד (ראו גורן, שם, בע' 283; זוסמן, סדר הדין האזרחי (ירושלים, מה' 6, 1991) 698). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיקול דעת בית המשפט לביטול פסק דין: 1. התובע בתביעה זו הגיש תביעה בסד"מ נגד הנתבעים. הנתבעת 1 היא חברה (אשר בינתיים נפתחו נגדה הליכי פירוק). הנתבעים 2 ו3- ערבו כלפי התובע, כך לפי הטענה, לכלל חובותיה של הנתבעת 1. הנתבעים הגישו לביהמ"ש בקשות רשות להתגונן. 2. ביום 22.9.97 נקבע הדיון בבקשת הרשות להתגונן. הנתבעים לא התייצבו לדיון. בהתאם לכך, ניתן נגדם פסק דין. פסק הדין נגד הנתבעת 1 בוטל לאחר שהתברר שעוד קודם למתן פסק הדין, נפתחו נגד הנתבעת 1 הליכי פירוק. התובע הסכים לביטול פסק הדין נגד נתבעת זו (ראו החלטה מיום 25.12.97). 3. עוד קודם לישיבה האמורה, הגיש ב"כ הנתבעים 2 ו3- ("הנתבעים"), עו"ד דודוביץ, בקשה לשחרר אותו מן הייצוג. בקשה זו הוגשה ביום 31.7.97. ביום 3.8.97 הוריתי לב"כ הנתבעים להעביר עותק מבקשתו לב"כ התובע וכן התניתי את השחרור מן הייצוג בהודעה מטעם ב"כ המבקש, לפיו מועד הדיון ידוע לשולחיו. וכך נאמר בהחלטה: "המבקש יודיע לביהמ"ש האם מועד הדיון שנקבע (22.9.97) ידוע לשולחיו. רק בתנאי שהמועד הודע על ידו לשולחיו, אוכל להעתר לבקשה". 4. הנתבע הודיע כי אין לו התנגדות להפסקת ייצוג הנתבעים בהליך. ב"כ הנתבעים, עו"ד דודוביץ, הודיע לביהמ"ש כי מועד הדיון ידוע לנתבעים. בהודעה מיום 21.8.97 נאמר כי: "לשולחי החתום מטה נשלח בפקס, העתק הבקשה והודעה על התאריך שנקבע לדיון בבית המשפט". על יסוד דברים אלה, נעתרתי לבקשת השחרור. עם זאת, הנחיתי את עו"ד דודוביץ להמציא את ההחלטה אודות שחרורו מן הייצוג לנתבעים, באמצעות שליח. 5. ויודגש כבר עתה: החלטות אלה לא עסקו כלל בשאלת דחיית מועד הדיון. בקשה כזו לא הונחה בפני, ואף לא הייתי נעתר לה, אילו הונחה, אלא מטעמים המצדיקים דחייה של הדיון. השחרור מן הייצוג אינו יכול להשליך על חובתו של בעל הדין להתייצב לדיון. השחרור גם אינו יכול להשליך על ידיעתו של בעל הדין אודות קיום הדיון. כל עוד לא שוחרר בא כוחו של בעל הדין על ידי בית המשפט, הרי זימונו של בעל הדין, באמצעות בא כוחו, הוא זימון תקף. שאלת שחרורו של בעל הדין יכולה להשליך על ידיעותיו רק ממועד השחרור. ביחס להחלטות והודעות שניתנו קודם לכן, ידיעת בא כוחו של בעל הדין, כמוה כידיעת בעל הדין, וזאת מכוח דיני השליחות הכלליים. על כן, ההחלטה שניתנה על ידי בנוגע להודעה לבעל הדין, נועדה אך ורק למנוע תקלה בנוגע לעצם יצוג בעל הדין. לא היה בה כדי להשפיע על עצם העובדה שהנתבעים זומנו לדין קודם לכן. העובדה שהנחיתי את עורך הדין להודיע על דבר שחרורו מן היצוג לנתבעים אינה מקרינה כלל על זימונם. הם זומנו עוד קודם לכן, וכדין. תכליתה היתה למנוע מצב בו בעל הדין מתייצב בבית המשפט, והדיון אינו יכול להתקיים משום שבעל הדין טוען כי לא ידע מבעוד מועד על שחרור בא כוחו. 6. לאחר מתן פסק הדין הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה לביטול פסק הדין טענו הנתבעים כי לא ניתן להם "יומם בבית המשפט ועל בית המשפט הנכבד ליתן למבקשים שעת כושר להשמיע את דברם בבית המשפט". התובע התנגד לביטול פסק הדין. התובע ציין בתגובתו כי הנתבעים "אינם כופרים בתצהירם בעובדה, כי ידעו על המועד הקבוע לדיון, הוא המועד בו ניתן פסק הדין בהעדרם". משבחרו התובעים שלא להתייצב לדיון, כך התובע, אין הם יכולים להלין על כך שניתן נגדם פסק דין. 7. נוכח תגובה זו של התובע, הוריתי לנתבעים להגיב על עמדת התובע, ולהתייחס באופן מפורש לטענה כי מועד הדיון היה ידוע להם. בהתאם להחלטה זו, הגישו הנתבעים תצהיר בו הם ציינו את הדברים הבאים: "המבקשים, או מי מהם, לא ידעו על המועד שהיה קבוע לדיון בבקשה לביטול פסק הדין [צ"ל בקשה לתת רשות להתגונן] נשוא תובענה זו. זאת ועוד, עו"ד דודוביץ לא הודיע למבקשים או למי מהם על קיומו של הדיון בבקשת ביטול פסק הדין". על יסוד דברים אלה קבעתי את הבקשה לדיון שנערך, לאחר דחיות שונות, ביום 3.6.98. 8. למרבית הצער עלי לקבוע, כי תצהירם של הנתבעים, מכיל אולי רסיסים של אמת, אך אלה הם רסיסים בודדים. התיאור הכללי העולה מן התצהיר אינו נאמן למציאות, שלא לומר מגמתי וחמקני. תחת להבהיר, בצורה ברורה, מהו המידע שהיה מצוי בידי הנתבעים, נוסחה הבקשה לביטול פסק הדין, וכמוה גם התצהיר שהוגש בתגובה לעמדת התובע, באופן עמום ונטול בסיס. הנתבעים לא היססו לטעון את המילים שבתצהיר באופן מפותל, על מנת שיתאם את מטרותיהם. הם ציינו כי לא היה ידוע להם המועד לדיון בבקשת הרשות להתגונן, למרות שמועד זה היה ידוע להם. 9. הנתבעים ידעו היטב אודות המועד שנקבע לדיון בבקשת הרשות להתגונן. לנתבעים נשלח מכתב על ידי בא כוחם, עו"ד דודוביץ, וזאת עוד ביום 4.9.97 (מש1/). במכתב זה, בסעיף 19, נאמר במפורש כי: "נקבע מועד לשמיעת בקשת רשות להתגונן ל22.9.97- בשעה 09:00...". לא יכולה להיות מחלוקת כי מכתב זה הגיע ליעדו. הנתבע עצמו אישר בעדותו כי מכתב זה התקבל על ידיו. הוא אומר: "את המכתב קיבלתי בלי קשר לויכוח [על שכר הטרחה]". יתר על כן, עו"ד דודוביץ העיד, ואני מקבל את עדותו, כי הוא שוחח עם הנתבעים מספר פעמים אודות הדיון. לדבריו, הוא הבהיר לנתבעים את ההחלטה ואת תוכנה (פרוטוקול, ע' 4 ש' 17). 10. על רקע דברים אלה, חל מפנה בעמדתם של הנתבעים. הנתבעים ציינו כי מועד הדיון אכן היה ידוע להם , והנתבע 2 אף הופיע בבית המשפט, אם כי באיחור (ראו פרוטוקול, ע' 2 ש' 21). ואולם, הנתבעים טוענים כי הם לא היו ערים לכך כי הדיון קבוע לצורך הדיון בבקשת הרשות להתגונן אלא, כך הם סברו, הדיון קבוע לצורך דיון בבקשה לשחרר את עו"ד דודוביץ מן הייצוג. 11. גירסה אחרונה זו של הנתבעים היא למצער תמוהה. זיכרון הנתבעים, בשאלה זו, מתברר כאיבר רשלני ועצלן. המכתב ששלח עו"ד דודוביץ (מש1/) מציין במפורש כי הדיון קבוע כדי לבחון את הבקשה ליתן רשות להתגונן. המכתב מציין כי הבקשה לשחרר את עו"ד דודוביץ מן הייצוג כבר התקבלה. משעומת הנתבע 2 עם דברים אלה, לא היה בידיו מענה מספיק. וכך התנהלה חקירתו (פרוטוקול ע' 2, ש' 25): "ש: במכתב כתוב שנעתרתי לבקשה להפסיק את הייצוג, ראית את זה? ת: לא. ש: לא טרחת לקרוא את המכתב? ת: אולי לא הבנתי אותו" על רקע דברים אלה, ברור כי הנתבע ידע אודות הדיון שהתקיים. אינני מקבל את דבריו כי הוא לא הבין מה טיבו של הדיון, וזאת נוכח האמור במכתבו של עו"ד דודוביץ. 12. הטענה לפיה הנתבע הגיע לדיון, אך באיחור, שהועלתה רק בשלב מאוחר, אינה יכולה להועיל לנתבע. לא זה היה היסוד לבקשה אותה הגיש לביטול פסק הדין. הטענה לפיה לא ידע הנתבע על מועד הדיון, כפי שנאמר בתצהירו, והטענה לפיה הנתבע ידע על הדיון אך התייצב אליו באיחור, הן טענות הנושכות זו את זו, וכמוהן כשלג שחור. משונה הדבר, שהנתבע לא ציין מלכתחילה בתצהירו כי הוא ידע על מועד הדיון, ואיחר להגיע אליו, אפילו לא ידע מהו נושא הדיון. מכל מקום, על יסוד עדותו של עו"ד דודוביץ, ובהתחשב בסתירות שבין עדות הנתבע לבין התצהיר שהוגש על ידיו ביום 18.1.98, אני קובע כי הנתבע ידע על מועד הדיון וידע גם מהו נושאו של אותו דיון. במאמר מוסגר יאמר כי, עו"ד דודוביץ העלה טענה לפיה הנתבע 2 פנה אליו ושאל אותו אם בדעתו למסור עדות בענין זימונו של הנתבע. לאחר שעו"ד דודוביץ השיב על כך בחיוב הודיע לו הנתבע כי "הוא ישנה את הגירסה ואמר שהוא יעיד שהוא ידע על הדיון", אך לא על נושאיו (פרוטוקול, ע' 4, ש' 11). אין לי צורך להכנס לדיון במשמעות דברים אלה, לצורך החלטה זו. די בכך שבמהלך הדיון התבהר כי הנתבע אכן ידע על מועד הדיון, אליו זומן כדין עוד קודם באמצעות זימון עו"ד דודוביץ. 13. יוער כי העובדה שעו"ד דודוביץ לא שלח לנתבע את ההחלטה אודות שחרורו מן הייצוג באמצעות שליח, כאמור בהחלטה, אינה יכולה להושיע את הנתבע. בענין זה חל אצל הנתבעים בלבול בין היוצרות. משעה שהנתבע זומן באמצעות עורך דינו לדיון, רואים אותו כמי שזומן כדין. התפטרות מאוחרת של עורך הדין אינה מפקיעה זימון שנעשה כדין קודם לכן. הנטל הוא על בעל הדין להסדיר לאחר ההתפטרות את המשך הטפול בתיק. בכל מקרה, מחדלו של עו"ד דודוביץ (בהנחה שהיה מחדל על רקע ידיעת הנתבע), אינו משנה מן העובדה שהנתבע זומן כדין. לכל היותר יכול שמחדל זה, ישליך על השאלה האם עו"ד דודוביץ שוחרר מבחינתו של בית המשפט. בין שתאמר שהשחרור השתכלל, ובין שתאמר שהשחרור לא השתכלל עקב אי מסירת ההודעה באמצעות שליח (ואינני סבור שזהו המצב), קיבל הנתבע הודעת זימון כדין לבית המשפט באמצעות עו"ד דודוביץ. 14. התוצאה היא שפסק הדין ניתן לאחר שהנתבעים זומנו כדין לדיון ואין מקום לבטל את פסק הדין "מתוך הצדק" (גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי (תל אביב, מה' 3, 1995) 282). 15. האם יש מקום לבטל את פסק הדין על יסוד שיקול הדעת הנתון לבית המשפט? כידוע, כאשר לא היה פגם בעצם הליכי ההזמנה, תלוי המבקש לבטל פסק דין בחסדו של בית המשפט. במצב דברים זה, אין בידי המבקש זכות קנויה לדרוש את הביטול. הפעלת שיקול הדעת כרוכה במענה לשתי שאלות: האחת, מהי הסיבה שגרמה לכך שהמבקש לא התייצב לדיון. השניה, מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. השאלה השניה היא העיקר, והשאלה הראשונה היא טפלה. אפילו כאשר בעל הדין מגלה יחס של זלזול, לא על נקלה ידחה בית המשפט את בקשתו. במצב זה, יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות עבור הנזק והטרחה המיותרים שהוסבו לבעל הדין שכנגד (ראו גורן, שם, בע' 283; זוסמן, סדר הדין האזרחי (ירושלים, מה' 6, 1991) 698). 16. הנתבע לא הציג בתצהירו הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו לדיון. כאמור, תצהירו מבוסס על התיזה, השגויה, שלא לאמר מטעה, לפיה הוא לא ידע כלל על מועד הדיון (ראו סעיף 7 לעיל; תצהיר הנתבע מיום 18.1.98). רק מאוחר יותר, במהלך חקירתו, הוא טען כי התייצב לדיון, אם כי באיחור, וגם אז לא נשמעו מפיו הסברים מתקבלים על הדעת ביחס לאותו איחור. נוכח מהלכיו של התובע בנושא זה, ניתן היה לראות בהתנהגותו התעלמות מכוונת מההליך המשפטי. התובע נראה כמי שניסה לבחון כיצד יפלו הדברים. הוא ידע על מועד הדיון והופיע אליו. אולם משעה שהתחוור לו כי החלטה מסויימת (שאינה נוגעת למועד הדיון) לא נמסרה לו באמצעות שליח, הוא בחר להשתמש בכך כ"בקלף ג'וקר", ולטעון כי לא ידע כלל על מועד הדיון. רק משהתחוור כי טענה זו לא תעמוד גילה את "קלפיו" האחרים, לפיהם ידע על מועד הדיון, אך "אולי" לא הבין את משמעותו (ראו סעיף 11 לעיל). בנסיבות אלה ניתן היה לסווג את פעולת הנתבע "כהתעלמות מדעת מההליך המשפטי", שכן פעולת הנתבע נגועה בחוסר תום לב ובמסירת דברים שלא כהוויתם. במצב דברים זה די היה בכך כדי לדחות את בקשתו (גורן, שם בע' 284). יתר על כן, באין הסבר בתצהיר למחדל "לא יעתר בית המשפט לבקשת הביטול" (זוסמן, שם בע' 702). ואולם בהתחשב בכך שהנתבע התייצב לדיון באיחור (גם אם כדי לצבור יתרון טקטי), נראה לי שיש מקום לבדוק את בקשתו גם על רקע סיכויי הגנתו. 17. הנתבע גם לא הציג בתצהירו טענות הגנה המלמדות כי סיכוייו לגופו של עניין הם סיכויים של ממש, להבדיל מסיכויים המבוססים על טענות קלושות. עם זאת, אין הנתבעים צרכים להראות כי הגנתם היא איתנה ובטוחה ודי אם יצביעו על "הגנה אפשרית" (גורן, שם שם). הרושם העולה מן הבקשה הוא שהעתרות לביטול עלולה לגרור עמה מלאכת סרק. הנתבעים לא הציגו תשתית מספקת להוכחת הגנה אפשרית כנדרש. 18. כאמור, תביעה זו מקורה בתביעת חוב של הבנק התובע. התובע העמיד לרשות הנתבעת הלוואה. כאשר זו לא נפרעה הגיעו הצדדים להסדר נוסף, בו גבשו בהסכמה את יתרת החוב של הנתבעת. הבנק התובע טוען כי הנתבעת לא עמדה גם בתשלומים אלה. מכאן תביעותיו כלפיה וכלפי הערבים. הנתבע לא הכחיש כי היו פגורים בחלק מן התשלומים. לדבריו, הסכומים לא שולמו "במועד שנקבע בהסכם החדש, בשל מעשי ומחדלי עו"ד איתמר רוטמן, ששימש ככונס נכסים על הקרקע מטעם הבנק" (תצהיר תומך בבקשת הרשות להגן, ס' 8). זוהי הטענה המרכזית של הנתבעים. לשיטתם, כונס הנכסים שמונה לנתבעת 1 פעל ברשלנות ותוך הפרת חובות האמון והזהירות המוטלות עליו. הנתבע לא הניח תשתית מספקת בתצהירו לשאלת חיוב התובע בגין מחדליו של כונס הנכסים. כידוע, כונסי הנכסים פועלים על פי הנחיות בית המשפט או באישורם (ראו גם צרופה ז' לבקשת הרשות להגן). ברגיל, לא ניתן לייחס, באופן אוטומטי, את רשלנות כונסי הנכסים, ואינני נוקט עמדה בשאלה האם רשלנות כזו היתה, לנושים. על פני הדברים, ניתן לייחס אחריות כזאת רק כאשר המינוי נעשה בחוסר תום לב או ברשלנות, או כאשר טיב היחסים או צורת המינוי הם כאלה, שיש לייחס את פעולת הכונס דווקא לתובע. 19. הנתבעים מבקשים לבסס את הגנתם גם על טענת פרעון החוב. הנתבעים למדים על פרעון זה מתוך דפי הבנק התובע. ואולם עיון בדפי הבנק אינו מבסס טענה זו של הנתבעים, אשר אינה יותר מאשר תעתוע, המבוסס על "פרשנות" מאולצת של פעולות הבנק. לא הוכח כי הבנק יצר "הלוואה נוספת". משלא נפרעו חובות הנתבעת במועדם, ביצע הבנק פעולות רישומיות לפיהן חויבו הנתבעים בריבית המתחייבת מכך. גם הטענה לפיה יש "לגלגל" אל הבנק את מחדלי הנתבעים אינה מעוגנת ביסודות כלשהם. הבנק לא נטל חלק בפעולות המכר שהיו צריכות להוביל לקבלת אותה תמורה שתאפשר לנתבעים לעמוד בחיוביהם כלפיו. אם ארעו מחדלים בעבודת כונס הנכסים, יש לנתבעים "כתובת" אחרת להפרע ממנה. 20. עוד מפנים הנתבעים לחישוב שערך רואה החשבון מטעם הנתבעת ולפיו אין לחברה חוב כלפי התובע (או שכמעט ואין יתרה כזו). מכאן, שגם הערבים אינם חייבים דבר. הנתבע לא טרח לצרף לבקשת הביטול חוו"ד ערוכה כראוי. גם אם לצורך בקשת הרשות להתגונן די במכתב כזה, הואיל ובאותו שלב אין עוסקים בשאלה כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו, הרי היה ראוי לצורך הבקשה לביטול פסק דין שהנתבע ישכנע את בית המשפט כי מדובר במסמך של ממש, אשר יש בו כדי לאפשר לביהמ"ש לדון בשאלה מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע. הנושא הוא נושא שבמומחיות ומכתב סתמי אינו מאפשר התמודדות עניינית עם הנושא שבמחלוקת. ברע"א 7218/96 לויט נ' לונדונר, דינים עליון מד 813, אושרה החלטת השופטת גרסטל לפיה אי הגשת תצהיר ביחס להגנות הנטענות מצדיקה דחיית בקשה לביטול פסק דין. אמת, במקרה זה צורף תצהיר, אך לצורך הטענה עליו הוא נשען אין די בכך. הכלל הוא שעל הנתבע "להיכבד ולהיכנס לפרטים ולבאר בתצהיר מה הגנה יביא לפני בית המשפט" (זוסמן, שם בע' 702), וגם אם אין צורך בחוות דעת מלאה וערוכה כדין, הרי עליה ללבוש אופי היוצר תשתית של ממש להגנת הנתבעים. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה. אני מחייב את הנתבעים בהוצאות בקשה זו בסכום של 7,500 ש"ח. ביטול פסק דין