התובע מזג לעצמו נוזל מתוך הקנקן אל תוך כוס שתייה שעמדה בסמוך (כוס על רגל) ולגם באחת את הנוזל מתוך הכוס. התברר שהקנקן לא הכיל משקה אלא נוזל ניקוי חריף המיועד בדרך כלל למדיחי כלים. התובע נפגע מיידית פגיעה קשה ביותר בוושט והובהל לבית חולים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שתיית חומר ניקוי: א. התובע נפגע פגיעה קשה במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, והוא תובע ממנה וממבטחיה פיצוי כספי בשל נזקי גוף שנגרמו לו. ב. הנתבעת 1היתה בעלים של מלון "קרלטון" בתל-אביב, והנתבע שימש במלון כאיש ביטחון, למעשה מעין שומר-סף בפתחו האחורי של המלון - תפקיד שבוצע בדרך כלל במשמרות ובישיבה. ביום 4.9.91 עבד התובע במשמרת לילה. סמוך לשעה 00: 02הוא עלה ממקום משמרתו אל מטבח המלון, כדי ליטול משם מזון שהכינה הנתבעת 1לעובדי משמרת הלילה. מטבח המלון מצוי בסמיכות מיידית למסעדת המלון המכונה "ים ים", ודלת ומעבר קצר מקשרים בין השניים. התובע נטל את מזונו, עבר אל שטח המסעדה ובעודו שם הבחין בקנקן-שתייה המונח על שולחן משולחנות המסעדה. אולם המסעדה היה ריק אותה שעה, והתובע מזג לעצמו נוזל מתוך הקנקן אל תוך כוס שתייה שעמדה בסמוך (כוס על רגל) ולגם באחת את הנוזל מתוך הכוס. התברר שהקנקן לא הכיל משקה אלא נוזל ניקוי חריף המיועד בדרך כלל למדיחי כלים. התובע נפגע מיידית פגיעה קשה ביותר בוושט והובהל לבית חולים. מחמת אותה פגיעה, כפי שעוד יפורט, נגרמה לתובע נכות ניכרת, הוא נותח, הוושט נכרת מגרונו וקיבתו חוברה אל בסיס הצוואר, הוא אושפז לתקופות ממושכות; נגרמו לו, ונגרמים לו, קשיים גופניים רציניים עליהם עוד אעמוד בהמשך דבריי. ג. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, בשאלת האשם התורם ובשאלת שיעור הנזק, וניהלו לפניי משפט מפורט בסוגיות אלה. .2העובדות: א. התובע הוא יליד שנת 1928ועובד במלון מאז .1984עבודתו מתבצעת במסגרת מחלקת הביטחון של המלון, והוא הופקד כאמור על אחד מפתחי המלון, הוא הפתח המיועד, בדרך כלל, לכניסת עובדים. ביום המקרה עבד התובע במשמרת לילה שראשיתה בשעה 00: 23וסופה בשעות הבוקר. על פי ההסדרים הפנימיים במלון מכינים עובדי המטבח ארוחת לילה לעובדי משמרת הלילה של המלון, כשבעה במספר, וזו מושארת לעובדים במטבח. בדרך כלל, מדובר בכריכים המונחים במקרר. על פי העדויות שלפניי מוציא קצין הביטחון של המלון את הכריכים מן המקרר, מניח אותם על שולחן במשטח, והעובדים במשמרת הלילה מגיעים למקום ונוטלים מזון ככל שירצו. ב. הצדדים חלוקים בשאלה היכן היו העובדים אמורים לאכול אותה ארוחת-לילה. עד הגנה 2, מנהל כוח אדם ומבקר כללי של המלון, טען כאילו היו העובדים אמורים לחזור לעמדותיהם עם המזון שנטלו, ואילו עדים אחרים ובהם התובע עצמו וכן עד תביעה 1, יוסי פורת, ששימש כקצין ביטחון, טענו שהיה ניתן לאכול את המזון באולם המסעדה אשר היתה כמובן סגורה לקהל באותה עת. מר פורת העיד כי לא ידוע לו אם היו הוראות שאסרו אכילה במסעדה, אף על פי שהוצג לפניו מסמך (נ/12) עליו הוא חתום ובו נאמר "אין להסתובב בשטחי המסעדות, המטבח ובקומות שלא לצורך". לדבריו של מר פורת, היה מקובל שהעובדים יכולים לשבת ולאכול במסעדה את מזונם, ואין הם אוכלים בהכרח בעמדותיהם. יש לציין כי בעדות שמסר התובע, עוד ביום 18.8.92(נ/5), הוא השיב לשאלה ששאל אחד מחוקריה של הנתבעת 2: "אני יודע שאסור להכנס למסעדת ים ים לאכול אולם אני לא אכלתי שם, רק עברתי ובתור איש בטחון מותר לי להסתובב שם." גם בעדות שמסר התובע לפני הוא לא טען בפה מלא שהתיישב לאכול במסעדה. למעשה טען שלא נכנס למסעדה דווקא מתוך כוונה לאכול שם, אלא במטרה לא-מוגדרת ("נכון שנכנסתי לים ים בלי סיבה כלשהי, מסקרנות" (עמ' 27שורה 7), והעד מאשר את אמיתות הדברים שמסר בנ/5). נראה לי כי אף שככל הנראה לא התירה הנהלת המלון שהות או אכילה במסעדה, היו עובדים שעשו כך לעתים, ומכל מקום לא נמנעו לחלוטין מלהיכנס אליה או לעבור דרכה. ולא השתכנעתי שהיה איסור חד-משמעי ותקיף לנהוג כך. עוד ניתן לקבוע שכניסתו של התובע לאולם המסעדה במקרה הנדון לא היתה לצורכי אכילה, ובהחלט ייתכן שביקש לעבור שם או להציץ פנימה אכן בלא מטרה מוגדרת כלשהי. עוד ברור שלעובדי משמרת הלילה לא היה מקום מוגדר ומסודר שבו יכלו לשבת ולאכול, חדר האוכל של העובדים המצוי במרתף - היה סגור בשעות הלילה (ואיני מקבל בעניין זה את עדותו של עד הגנה 2), והעובדים היו ככל הנראה מצופים לאכול במקום עבודתם. עם זאת אדגיש, כי אפילו אכל עובד במסעדה, או עבר ב"תחום אסור", לא היה בכך אלא עבירת משמעת קלת-ערך, ותו-לאו. הוכח לפניי, כי בשעות הלילה, אחרי סגירת המסעדה, מתבצעת עבודה של הברקת כלי האוכל של המסעדה. עבודה זו בוצעה בידי עובדת אחת (מירי פלח במקרה שלפנינו). העובדת היתה אמורה ליטול את הכלים אשר הודחו במדיח הכלים ולהבריק אותם אחד לאחד באמצעות מגבת לחה, מים חמים וחומר כימי, הוא-הוא החומר שממנו נפגע התובע. עוד הוכח לפניי, כי עבודה זו התבצעה בשעות הלילה, לא במטבח עצמו או במעבר שבינו לבין המסעדה, אלא דווקא באולם המסעדה. הנוהג היה שהעובדת מפנה לעצמה שולחן משולחנות המסעדה (יתר השולחנות היו ערוכים כבר לקראת ארוחת הבוקר), מציבה במקום גיגית ובה מים רותחים שהיתה נוטלת ממיחם הסמוך למקום. אל תוך המים האלה היתה העובדת יוצקת כמות קטנה של אותו חומר ניקוי ומשתמשת בתערובת לצורך ההברקה. החומר שבו מדובר הוא חומר המכונה 4- ,plשהוא חומר קורוסיבי (מאכל) אשר הרופא מטעמן של הנתבעות סיווג אותו כסודיום הידרוקסיד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי החומר משמש בדרך כלל כחומר המוכנס למדיחי כלים והוא חומר אשר כלשעצמו מסוכן בבליעה, חריף ומאכל. החומר האמור היה שמור במטבח במיכל פלסטי גדול, אלא שהעובדת, כדי לחסוך מעצמה התרוצצות הלוך ושוב מהשולחן עליו עבדה אל המיכל, מילאה לעצמה נוזל מן המיכל אל תוך קנקן חרסינה או קרמיקה המשמש בדרך כלל להגשת מים חמים לאורחי המלון. אין שום ספק שמדובר בכלי אוכל מובהק; אין שום ספק שהכלי מוכר לעובדים, ואין גם שום ספק שהכלי מיועד להחזקה של נוזלים שניתן לשתות אותם. הוא אינו נחזה ככלי בעל תכלית שונה. ג. אין חולק על העובדה שעל אותו כלי חרסינה שהכיל את החומר המסוכן לא היתה שום אזהרה, ואין חולק על העובדה שהכלי הוצב על שולחן שבדרך כלל הוא שולחן אוכל, בתוך חדר האוכל המשמש את אורחי המלון. עוד יש לציין, כי הוכח לפניי שצבעו של הנוזל צהבהב. התובע טען כי הוא סבר שמדובר במיץ לימון או במשקה דומה, על פי צבעו של הנוזל. עובדה זו וכן הימצאו של הנוזל בתוך קנקן שתייה ובצדו כוס גרמו לו לטעות ולסבור שמדובר במשקה גרידא. ד. כפי שהוסבר לי, היתה העובדת מבריקה כמות מסוימת של כלים, וכשסיימה היתה נוטלת את הכלים אל תוך המטבח ומביאה משם כמות נוספת של כלים אשר אותם היתה ממשיכה להבריק. הוכח כי התובע הגיע אל המטבח, נטל משם כריך ועבר מן המטבח אל אולם המסעדה. למרבה הצער, באותן שניות ממש, או מיד קודם לכן, קמה העובדת מירי פלח ממקום מושבה ונכנסה, על פי דבריה, אל תוך המטבח כדי ליטול כאמור כלים נוספים להברקה. באותו פרק זמן קצר שנעדרה מהשולחן עבר התובע בסמוך לשולחן הזה, הבחין בקנקן ובכוס, מזג לעצמו נוזל מן הקנקן ולגם ממנו בלא שום היסוס. פרק הזמן הקצר הזה של היעדרות העובדת מהשולחן ויד הגורל שזימנה את התובע לאותו שולחן ממש באותן שניות, הם אלה שאפשרו, באופן ישיר, את ההתרחשות הקשה שנגרמה, אם כי ברור שמזווית ראייה משפטית ונזיקית חברו גורמים נוספים, אשר, כפי שאסביר בהמשך דבריי, מטילים על הנתבעת 1אחריות גמורה ומלאה לפגיעתו של התובע. .3א. את חבותה של הנתבעת 1כלפיו משתית התובע על שורה של אדנים. כנקודת מוצא בוחר הוא את עובדת היותה של חובת הזהירות שעל מעביד לנקוט כלפי עובדיו, חובה רחבת-היקף ומחמירה. בעניין זה דומני שלא יכול להיות ספק. ברמה המושגית קיימת חובת זהירות ברורה של מעביד כלפי עובדיו. ברמה הקונקרטית שאלת ניתוח קיומה של חובה מודרכת בידי הנחה כי במקום שבו יש יחסי עובד-מעביד, מדובר בחובה שיש לה גדרות נרחבים; חובת הציפיות שיש על המעביד - ברמה העובדתית וברמה הנורמטיבית - רחבה וחמורה. היטיב לבטא זאת כבוד השופט בך בפרשת ע"א 663/88 [1], אליה הפנה אותי בא-כוח התובע, באומרו "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים". ומוסיף כבוד השופט בך, כי ככל שהסיכון נסתר יותר ורב יותר, כך תגדל ותיכבד החובה המוטלת על כתפי המעביד, לאמור: "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם יתממש". כך נפסק גם בפרשת ע"א 741/83 [2]; ע"א 655/80 [3]. הנטייה היא לדקדק עם המעביד על קלה כחמורה ולהוסיף ולדקדק עימו במקום שבו הסיכון סמוי והסכנה רבה. ב. אין ספק אמנם, כי בדרך כלל תוגדר חובת הזהירות הקונקרטית בזיקה ברורה למזיק ולניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית. אך בחינות אלה נעשות, במקום שמדובר במעביד ובעובדו, על רקע של החמרה והקפדה יתרים. חרף מגמה זאת, טוען בא-כוח הנתבעות, כי הנתבעת 1לא צפתה ולא יכולה היתה לצפות את האירוע, ועל כן אינה יכולה לחוב בחובת זהירות. אני דוחה טענה זו מכל וכול מן הטעמים כדלקמן: .1היה צפוי בהחלט שעובד או אורח ייכנסו בכל שעה שהיא לתחום מסעדת ים-ים. לגבי עובדים, במיוחד עובדי משמרת הלילה, קל וחומר שהיתה ציפייה שכזו, שהרי עובדים אלה הוזמנו למטבח ליטול ממנו מזון, המטבח מחובר למסעדה במעבר ובפתח שאינו נעול ואינו חסום. לנגד עיני העובד החפץ לאכול ניצבים שולחנות וכיסאות וצפוי וברור לחלוטין שייתכן שעובד כזה ייכנס אמנם למסעדה המרוחקת כמה צעדים מהמקום שבו נטל את מזונו ויתיישב ליד שולחן משולחנותיה. דווקא הסמיכות הפיסית בין המטבח למסעדה והעובדה שלא היה לעובדים מקום ברור ומסוים לאכול (ראה מחלוקת בעניין אכילה בעמדות או בחדר האוכל), הנוחיות שבאכילה במסעדה והעובדה שהמסעדה שוממה וריקה בשעות אלה, מתיישבים עם מסקנה שסביר והגיוני לחלוטין היה לצפות שעובד אכן ייכנס למסעדה ויתיישב לאכול בה את ארוחת הלילה. .2קיומה של הוראה משמעתית (ת/17) האוסרת "להסתובב בשטחי המסעדות, המטבח והקומות שלא לצורך", אין בה ולא כלום. אין מדובר בהנחיה בטיחותית אלא בסעיף אחד מתוך רבים בקוד ההתנהגות של עובד. אין שום בסיס להניח שעל בסיס הוראה כזו יכולה הנתבעת לטעון כי יצאה ידי חובתה לצפות שעובד אכן יעבור "בקומה" או "במטבח" או ב"מסעדה", אפילו שלא לצורך, או יציץ לתוכם, או יקצר דרכו דרכם, וכדומה. מעבר שכזה הוא עניין של מה בכך, קל וחומר כאשר העובד רשאי להיכנס למטבח הסמוך והצמוד, וקל וחומר כאשר המעבר בין שני האזורים פתוח ואף דלת, או דלת נעולה - אין. .3מקובל עליי להניח שהתובע, בהיכנסו למסעדה (ואף שלא למטרה רעה כלשהי), נכנס בניגוד להוראת משמעת קיימת. ספק רב בעיניי אם ידע בבירור על איסור שכזה. התובע ידע שאסור לו לאכול במסעדה, אך איני סבור שהבין או שסבר שאסור לכף רגלו אפילו לדרוך בתחומיה. איני מוכן לייחס משמעות ממשית כלשהי להפרת משמעת זו, אפילו היתה, או להסיק ממנה על מגן שנוצר לנתבעת בעטיה של ההפרה מחבותה הנזיקית. .4לא מצאתי ממש גם בטענה שיש פסול בכך שהתובע ניסה ללגום משקה-קל מתוך הקנקן שהוצב על השולחן. איני סבור שניתן או שראוי לראות בתובע כמי ששלח יד ברכוש המלון ונפגע עקב כך. התובע סבר, ודבריו אלה מקובלים עליי, כי הקנקן הוכן בידי המלצרים לצורכי שתייה שלהם, וסברה זו אינה בלתי-הגיונית או בלתי-סבירה על פניה. גם אם טעה בהנחה זו וגם אם נניח שאילו היה מתיישב ומחשב את כל האפשרויות בקשר לטיבו של קנקן זה יכול ונכון שהיה צריך להגיע למסקנה שונה אין בכך ולא כלום. מדובר בסברה סבירה והגיונית המסתמכת על טיב הכלי, על מיקומו, על הימצאות כוס לידו ועל ידיעת התובע כי הכלי משמש בדרך כלל לשתייה. אין כל אפשרות לבסס על טעות כזו, אם היתה, טענה בדבר היעדר אפשרות של המעביד לצפות כי מי שייקלע למצב כזה - בהכרח יימנע משתייה. .5הוא הדין בטענתה של הנתבעת, שעל פיה ידע התובע כי על השולחן מתבצעת עבודת הברקה. אפילו ידע זאת התובע, לא היה עליו לצפות כי בתוך הקנקן שנועד לשתייה מצוי נוזל רעיל. יתר על כן, הטענה שעל פיה הנתבעת רשאית שלא לצפות מצב שבו ישתה אדם בתום-לב מקנקן שתייה המונח על שולחן אוכל - רק משום כך שעל אותו שולחן מתבצעת עבודת הברקה של כלים - אינה יכולה לעמוד. דומני שדווקא היפוכו של דבר הוא הנכון, כלומר סביר לצפות שמי שייקלע למקום שבו מבוצעת עבודה ויבחין בקנקן שתייה יסבור כי מדובר במשקה שהכינו העובדים להשיב את נפשם; סברה כזו מצד "עובר-אורח" היא כמעט ברורה מאליה. .6הוא הדין בטענה כי הנתבעת רשאית היתה שלא לצפות את מעשיו של התובע משום שזה ידע לכאורה כי הקנקן משמש דווקא לסוג שתייה אחר (חמה ולא קרה), או כי הוא נועד לאספקת שתייה לחדרים ולא להגשה על שולחנות. איני מקבל טענות אלה. הקנקן נועד לשתייה ואחת היא, לדעתי, אם ייעודו שתייה קרה או חמה או ייעודו לשמש במסגרת "שירות חדרים" או במסעדה. המתבונן בקנקן נ/ 1מסיק מיד שמדובר בכלי להגשת משקה. הנתבעת לא היתה רשאית שלא לצפות כי מאן-דהו יסבור אחרת או כי על המשתמש לחשב ולהתעמק בסוגיה, אם ולאיזה סוג שתייה משמש הקנקן או באיזה מסגרת מדויקת נעשה בו שימוש. .7במערך היחסים שבין התובע לנתבעת 1ברור, כי היתה חובת ציפייה מובהקת, גם בהתחשב בזהות הניזוק ובנסיבות העניין. יתר על כן, מזווית ראייה של מדיניות משפטית ראויה ויישום נורמות זהירות סבירות והולמות, טענת הנתבעת - מקוממת. אין להעלות על הדעת, כי מפעיליו של מלון אורחים יישמעו בטענה של חוסר חובת ציפייה במקום שנמצא כי נותר חומר רעלי מסוכן בכלי-שתייה המונח על שולחן במסעדה ולצידו כוס או כוסות. האחראי להצבת מלכודת כזו אחראי כלפי מי שניזוק. הוא צריך להביא בחשבון, כי בהחלט ייתכן שעובד או אורח יתפתו לשתות מן הקנקן בלא מחשבה ובלא חשבון, ובאופן טבעי לחלוטין. ואפילו מדובר בעובד שעבר עבירת-משמעת של מה-בכך, ואפילו נתפרסמו הנחיות דוגמת אלה שפרסמה הנתבעת, אין בין זה לבין היעדר חובת ציפיות ולא כלום. אני דוחה איפוא את טענות בא-כוח הנתבעת בסעיף .2.1.1לסיכומיו על תתי-סעיפיו. ג. איני סבור, כי התנהגות התובע היתה, כנטען, "בלתי-צפויה". כבר קבעתי כי אפילו הפר התובע את המשמעת במלון, אין מדובר אלא בעניין של מה-בכך, במערכת הוראות "פושרת" וכללית, ובעיקר במצב נסיבתי-עובדתי שכמעט "הזמין" הפרה. אין מדובר בעובד ששוטט במלון ונכנס מבעד לדלתות נעולות שפתח לתחום לא לו. מדובר כאמור בעובד שהוזמן למטבח ליטול מזון, שלא סופקה לו שתייה עם המזון, שנכנס למטבח ברשות, וכל שעשה היה מעבר דרך דלת פתוחה לרווחה לאולם סמוך ולגימת כוס משקה מקנקן שעל שולחן שלא היה ערוך עבור אורחי המלון. אין שום הצדקה לקבוע כי התנהגותו היתה "בלתי צפויה". אני דוחה איפוא גם את טענת הנתבעת בסעיף 2.1.2לסיכומים. ד. חובת זהירות היתה קיימת ביחסים בין הצדדים, והיא הופרה לדעתי הפרה חמורה מצד הנתבעת 1כדלקמן: .1אין ספק, כי העובדת מירי פלח עשתה שימוש בחומר מסוכן מסוג סודיום הידרוקסיד, שעל סכנתו עמדו המומחים הרפואיים, והוא כשלעצמו חומר חריף ומאכל. ברור ששימוש בחומר כזה למטרה שונה מן המטרה שלה נועד (החומר במקורו מיועד להוספה למדיחי כלים) באופן שנעשה בו שימוש ידני מצריך מערכת הוראות ואזהרות מפורטת. הרכיב הראשון במערכת כזו הוא מתן הסבר ראוי לעובדת המשתמשת בו בדבר סכנותיו של החומר והדרך הנכונה והראויה לנהוג בו. אפילו נניח כי אמנם אפשרי לעשות שימוש ב-4- plלצורך הברקה ידנית של כלים, עדיין ברור שמדובר בחומר חריף ומרוכז. ועוד ברור שהעובדת שהשתמשה בו לא הוזהרה ולא הודרכה כלל. מפיה של הגב' פלח שמעתי: "אני ידעתי שהחומר מסוכן אך לא עד כדי כך. את זה ידעתי מתוך הגיון. לא אמרו לי שהוא מסוכן. לא קיבלתי שום הדרכה להשתמש בחומר הזה." אין ספק, כי אי-מתן הדרכה כאמור מהווה מחדל רשלני ברור. מעבר לכך שיש בעובדה זו הפרה של הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ד-1984, ובמיוחד תקנה 2שלשונה כדלקמן: " .2הדרכת עובדים: א. המחזיק במקום עבודה ידריך את העובדים במקום העבודה בענין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים וכן לענין שימוש, הפעלה ותחזוקה בטוחים כאמור ויחזור ויבצע מידי פעם את הדרכת העובדים בהתאם לצורך. ב. ההדרכה כאמור בתקנת-ממשנה (א) תבוצע באמצעות אדם או גוף המתאימים לכך מבחינה מקצועית, באופן שלעובד תהיה בקיאות ברמה סבירה בהתאם לתפקידו במקום העבודה ולסיכונים להם הוא חשוף. ג. המחזיק במקום העבודה ינקוט באמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה." .2היתה חובה על הנתבעת 2, בנוסף למתן הדרכה, לאסור על העובדת המבצעת עבודת הברקה לעשות שורת מעשים שעשתה. אי-הטלת האיסור הזה, לרבות היעדר ביקורת על ביצועו, עולה לדעתי כדי רשלנות ברורה. היתה חובה לאסור שימוש בכלי אוכל לצורכי החזקת חומר רעיל ומסוכן. היתה חובה להורות לעובדת לסמן את הכלי בו מוחזק החומר, או לחלופין להורות לה להשתמש בכלי מתאים ומסומן שהיה צריך לספק לה. היתה חובה לאסור עליה את ביצוע העבודה כולה על שולחן אוכל בתוך מסעדה, או לחלופין לאסור עליה להעביר כמות עודפת של חומר מסוכן מהמטבח, שם הוחזק, אל תוך אולם המסעדה. כל אלה לא נעשו. .3עוד ובנוסף. לא ראוי היה שהתובעת תאפשר לעובדת לבצע עבודה כאמור כשאין לה ידיעה והבנה של הסכנות הכרוכות בעבודה לה עצמה ולסובבים אותה (תקנה 9לתקנות שהוזכרו בסעיף (1) דלעיל). על עבודתה של גב' פלח לא היה כל פיקוח של ממש ("היה ידוע לי שמשמרת הלילה מפלשת את הכלים, את זה אמרו לי החבר'ה וממה שהסבירו כשהתחלתי את העבודה, זה לא היה סיפור גדול. אני נשארת במקום במשך הלילה לבדי אין שום פיקוח על העבודה שלי" עמ' 38, שורה 21ואילך). הצירוף של חוסר הדרכה ואזהרה לעובדת, מחד גיסא, עם היעדר פיקוח במובן זה שעובד, ממונה, יסור ויבחן מה עושה העובדת וכיצד, וימנע את השימוש המסוכן בחומר ובכלי, מאידך גיסא, עולה כדי התרשלות מובהקת. אציין כי כישלון הפיקוח על העבודה וההדרכה עלה בעליל מדברי העד בראל, לאמור: "בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת הבטיחות אני מאמין שתפקידי היה לוודא ששניידר אכן מסביר למירי על סיכון החומר. לא שאלתי את שניידר אם הוא עשה את זה" (עמ' 52). מתברר שמר שניידר, ששימש כמנהל המזון והמשקאות במלון, לא הנחה ולא הדריך, והנחתו של מר בראל כי הדרכה שכזו ופיקוח נעשים - נתבדתה ככל הנראה. .4שיטת העבודה שנקטה העובדת היתה כשלעצמה לקויה. לעובדת הותר לבצע את ההברקה באולם המסעדה, בריחוק ממיכל החומר המסוכן וממקור המים החמים שנזקקה להם. לצורך ביצוע העבודה במקום שבו בוצעה היתה העובדת צריכה לנוע הלוך ושוב למיכל ולמיחם. אין פליאה איפוא שכדי לחסוך מעצמה את הטורח הביאה העובדת לעצמה כמות של חומר מסוכן בכלי שהיה זמין תחת ידה. ברור שאילו הונחתה העובדת לבצע עבודה זו ליד כיורי המטבח, למשל, בסמוך למיכל החומר החריף, או אילו צוידה במיכל מסומן ומתאים להבאת חומר - היה נמנע סיכון. העובדה כי בחירת דרך הביצוע נותרה לשיקול דעתה של גב' פלח - גררה פוטנציאל לסיכון. אין לקבל כהסבר ראוי את דברי מר בראל, הממונה על הבטיחות במלון, על פיהם "לא ידוע לי על הוראות בענין הזה. בקשר למים, כל אחד פעל איך שנוח לו", כשמדובר בעבודה בחומר מסוכן, במקום רגיש, אין כל אפשרות "שכל אחד יפעל איך שנוח לו", ויש לתת הנחיות ראויות ומפורטות. ה. התוצאה המצטברת של היעדר הדרכה לעובדת, היעדר פיקוח על עבודתה, ההיתר שניתן לה לבצע עבודה עם חומר חריף במסעדה, אי-אספקתן של כלי מתאים לעבודה, היעדרן של הנחיות ברורות כיצד והיכן יש לבצע את עבודת ההברקה, היעדר אזהרה והדרכה לעובדת, היעדר אזהרה בקשר עם הסיכון שבחומר (לעובדת עצמה ולאחרים), עולים כולם כדי הפרה ישירה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת. מנגד, ובנוסף, נולדת אחריות שילוחית בקשר עם מעשיה ומחדליה של העובדת. עיקרם של מעשים אלה הוא בשימוש בקנקן שתייה לצורך החסנה של חומר רעיל ומסוכן, בהצבת הקנקן על שולחן אוכל במסעדה, בלא לצפות שמאן-דהו יוטעה וישתה ממנו, באי-סימונו של הקנקן בכל צורה ואופן, וכן, בעזיבת המקום, ולו לפרק זמן קצר, בלא לוודא שהקנקן המסוכן נלקח בידיה או התרוקן או פונה מהמקום ובהותרתו על שולחן האוכל, ובצדו כוסות, בלא השגחה. סברתה של העדה, כי איש לא אמור היה לעבוד במסעדה לא היה לה על מה שתסמוך, ותמוה בעיניי, כך עלי לציין, כיצד זה, אם אמנם נכנסה למטבח ליטול כלים, לא הבחינה בתובע הנע מהמטבח למסעדה ממש באותה עת, ובהחלט ייתכן כי כלל היתה במקום אחר. לכל המחדלים האלה אחראית הנתבעת 1באופן שילוחי, ואף הם מחזקים את המסקנה בדבר קיומה של רשלנות מצידה. ו. עמדתי היא, כי התובע עמד בנטל הראיה להוכיח את רשלנותה של הנתבעת. אני סבור, כי מהלך הדברים כמות שהוא מוביל למסקנה ברורה, על פיה התרשלה הנתבעת, כפי שפורט בהרחבה. אין איפוא כל צורך להיזקק לסוגיה שעניינה הכלל "מדבר בעד עצמו", כמובנו בסעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] או לסעיף 38לפקודה האמורה, בקשר עם "דבר מסוכן". ברור שחובת זהירות היתה קיימת. ברור שחובה כזו הופרה. ברור שנגרם נזק שאין ספק שנבע כתוצאה ישירה מהפרת החובה. ז. בסעיף 7לתביעתו טען התובע בדבר חבות מכוח הפרת חובה חקוקה, אלא שבתביעתו הוא לא פירט כנדרש את החיקוקים שהופרו כנטען, וזאת, בניגוד להוראת תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעל פיה יש לציין במפורש את החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה. לא מצאתי טענה בעניין ספציפי זה בפרוטוקול או בסיכומים שהוגשו, וברור גם כי עיקר מאמציו של בא-כוח התובע הופנו לכיוונה של הוכחת הרשלנות לגופו של עניין, ולאו דווקא אגב הסתמכות על הוראת סעיף חוק זה או אחר. איני מוצא איפוא צורך להתייחס לעילה ספציפית זו באופן מפורש, שכן לדעתי הוכח באופן ברור קיומה של אחריות הנובעת מסעיפים 35- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עד כמה שיש הסתמכות על סעיפי חוק אלה או אחרים יש לראותם כביטוי נלווה של החריגה מסטנדרט ראוי, ביטוי המחזק מסקנה בדבר קיום רשלנות, ולאו דווקא כעילה נזיקית העומדת בפני עצמה. .4אשם תורם: א. מפרק 3לסיכומי בא-כוח הנתבעת עולה, כי העתירה לייחוס אשם תורם לתובע מתבססת על יסודות אלה: (1) התובע הפר הוראות שקיבל בכתב ובעל-פה ושהיה מדוע להן היטב. (2) ההנחה על פיה הנוזל בקנקן הוא מיץ לימון - לא היתה סבירה. (3) היה על התובע להבחין, כי מדובר בחומר ניקוי בשל ריחו של הנוזל וסמיכותו. (4) היה על התובע להבין, כי הקנקן שעל השולחן שעליו מבוצעת עבודת הברקה, מכיל חומר ניקוי ולא משקה. בע"א 741/83 [2] נקבע מפי כבוד השופט ש' לוין כדלקמן: "... יש לבדוק ולבחון נסיבות כל מקרה ומקרה בנפרד שמא במקרה פלוני תלויה גם בעובד רשלנות מסויימת שראוי כי תיקלח בחשבון... עם זאת יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים..." (בעמ' 273). הפסיקה הציבה שני מבחנים לבחינתו של אשם תורם והם: (א) אם אדם סביר היה נזהר יותר. (ב) מבחן חלוקת האשמה - משמע הצורך לשקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. וראה ע"א 542/87 [4] וכן ע"א 449/81 [5]. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפרשת ע"א 477/85 [6] אגב איזכור והפניה לפסקי-דין נוספים שעסקו בסוגיה זו. והוסיף בית המשפט העליון וקבע: "כשהאמור הוא בתאונת עבודה שארעה לעובד וכשמדובר בחלוקת אחריות בין העובד למעביד נוטה הכף למבחן האשמה המוסרית". על פי מבחן אחרון זה ינסה בית המשפט "כמיטב יכולתו כדי להגיע לחלוקה צודקת לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה", וישקול מבחינה מוסרית את התנהגות הצדדים זו כנגד זו. הקושי בענייננו הוא בכך, שאף שהפגיעה אירעה במהלך העבודה, היא אינה פועל יוצא הכרחי של הפעילות בעבודה. אין מדובר בעובד שנפגע ממכונה, למשל, או נפל מפיגום או ממבנה, אלא בעובד שנפגע בפעולה נילווית לעבודה, שאירעה אמנם במשך העבודה, אך אינה חלק בלתי נפרד הכרחי ממנה. גם רשלנותו של המעביד חורגת מתחום מטלות העבודה שביחסיו עם התובע, ויש בה גוון של רשלנות כללית ולאו דווקא רשלנות ספציפית המתייחסת למכשיר או למתקן מסוים. ב. יש לקבוע, בראש ובראשונה, כפי שכבר ציינתי, כי כשמדובר בהפרת הוראות מעביד, מדובר בהוראות משמעתיות, להבדיל מהוראות בטיחות או ביטחון. תכליתן של הוראות אלה לא נועדה מלכתחילה להגן על העובד אלא לשמור דווקא על עניינו של המעביד, ואיני סבור, כי ניתן לייחס לתובע התרשלות בשמירה על שלום גופו שלו בעת שהפר את האמור בהן, עד כמה שהפר. ממש כפי שאי-אפשר לבוא לעובד בטרוניה אילו למשל החליק ונפל בחדר-שירותים המיועד לאורחים ולהתריס כנגדו כי לא היה צריך להיכנס לשם כלל, אי-אפשר להתרעם עליו מחמת ששתה חומר רעיל במסעדת המלון, שגם אליה לא הורשה להיכנס. אין כל קשר בין הדברים, ואין הנתבעת יכולה להתגונן בטענה זו. ג. בנוסף, איני סבור, כי העובד היה צריך להניח כי הנוזל בקנקן אינו משקה שניתן לשתות ממנו. בדרך כלל, אדם העומד באולם מסעדה, ניצב מול שולחן שעליו קנקן המיועד לשתייה, סבור כי בקנקן מצוי משקה. אין שום סיבה נראית לעין כי יחשוש שבקנקן מוחזק חומר תרעלה כלשהו. אפילו נכון הוא כי על השולחן היו כלים נוספים, ואפילו הבין התובע כי מתבצעת פעולת הברקה של כלים על השולחן וסמוך לו (עמ' 28לפרוטוקול), עדיין אין נגזרת מכך מסקנה שהיה צריך לשער לעצמו כי חומר הניקוי החריף מצוי בקנקן השתייה. הוכח לפניי, כי היתה במקום קערה עם מים שש ימשו בתהליך ההברקה וכן קערה נוספת וארגז לכלים; סביר היה להניח, כי נוזל הניקוי מצוי בגיגית המים והוא מעורב בהם ולאו-דווקא בקנקן השתייה. אין לקבוע, כי היתה צריכה להיגזר מסקנה הכרחית שאין בקנקן משקה דווקא מן העובדה שהקנקן משמש להבאת מים חמים לחדרים ואינו משמש להגשה במסעדה. החשוב בהוא, כפי שכבר ציינתי, שהקנקן הוא קנקן שתייה מובהק. ד. עוד אציין, כי איני סבור שהתובע התרשל מחמת שלא הבחין, כנטען, בסמיכותו של הנוזל ואף לא השגיח בריחו. מידת "סמיכתו" של המשקה היא עניין שלא הוכח כלל. הנתבעות לא הביאו לפניי דוגמה מן החומר, ואין לי כל ידיעה אם מדובר בנוזל סמיך כדבש או שמא נוזל שונה לחלוטין. הוא הדין לגבי הריח. אמנם העד פורת העיד, כי יש לחומר "ריח חזק" וכי הנוזל היה "יותר סמיך ממים", אך איני סבור שיש בכך בלבד כדי להוות אינדיקציה מספקת לקיומם של סממנים שמהם ניתן לגזור מסקנה בקשר להתרשלות התובע. בהחלט ייתכן שהתובע מזג לכוס בלא להשגיח במידת הסמיכות של החומר, ובהחלט ייתכן שלגם ממנו לפני שרחרח או שחש בריח הנוזל. איני סבור, כי מי שמוזג מקנקן שתייה לכוס ואינו בוחן את מידת הסמיכות של הנוזל או מי ששותה בלא לרחרח במשקה הוא בהכרח רשלן. הפעולה האמורה, המזיגה והלגימה, אינה מסוג העניינים שבדרך כלל יש לבצע בזהירות מופלגת. קל וחומר כשהקנקן הוא קנקן שתייה והמקום הוא מסעדה (להבדיל ממיכל שונה ומאתר שונה). הכישלון להבחין במידת הסמיכות או הריח - אינם עולים, לדעתי, כדי אשם או התרשלות. ה. באין התרשלות מצדו של העובד, ובאין הסתכנות מודעת מצדו, נוכח טיבו המטעה של מקור הפגיעה, דומה שאין מקום לייחס אשם תורם לתובע; במעשיו אין אשם כלל, אין קלות ראש ואין הסתכנות. כלומר, אילו הייתי בוחן קיומו של אשם תורם מזווית הראייה של אופן התנהגות צפוי של אדם סביר - משמע אם אדם אחר היה "נזהר יותר" בנתונים זהים - איני סבור, כי ניתן להגיע למסקנה כזו בנתוני המקרה שלפניי. הרגלי שתייה הם עניין אינדיוידואלי, אדם צמא ימהר לשתות, ואף מי שאינו צמא במיוחד אינו בוחן ובודק בכל פעם את תוכן המשקה שהוא מוזג לעצמו לשתייה; מקום שהמשקה נתון בקנקן, צבעו אינו חריג ומיוחד והמסגרת הכוללת אינה מחשידה - אין חוסר סבירות בהתנהגות. בתוך כך, בחינת קיומה של אשמה מוסרית יחסית צריך שתגרור מסקנה כי מכל זווית ראייה מונח מלוא האשם לפתחה של הנתבעת, אם התובע הוא עובד ואם לאו. כל מידה של התרשלות או אשם שניתן לייחס לו היא כה מזערית וכה חסרת ערך ביחס למחדל של הצד שכנגד עד כי אין לייחס לו כל אשם תורם. מי שבאשמו יוצר מצב בו הזולת לוגם משקה רעיל מתוך קנקן שתייה המוצב על שולחן אוכל במסעדה, אינו יכול להישמע בטענה שגם בלוגם אשם בכך שלגם ולא נזהר. אין כל הצדקה מוסרית להטיל חלק מהאשם על הצד הנפגע, שפעל בתמימות גמורה, באופן סביר, ושבמעשיו לא היתה תרומה ממשית להתרשלות, למעט הפרה של הוראת משמעת ברמת חומרה של מה בכך. ו. עמדתי היא, איפוא, שאין להטיל על התובע כל מידה של אשם תורם בקשר עם פגיעתו. יש לקבוע, כי האשמה כולה רובצת לפתחה של הנתבעת .1 יצוין כי ביום 15.3.94הודתה הנתבעת 2בקיומו של הביטוח (ראה עמ' 1 לפרוטוקול באותה ישיבה), ומכוח הודאה זו ובאין מחלוקת בסוגיית קיום הביטוח וחבות הנולדת מכוחו אחראית הנתבעת 2ביחד ולחוד עם הנתבעת .1 .5פגיעתו הגופנית של התובע: א. מיד לאחר שלגם מן החומר, הובהל התובע לבית החולים איכילוב ואושפז שם למשך 19ימים (עד ליום 22.9.91). סימני צריבה אובחנו בחלל פיו, בוושט ובקיבה. הוא שוחרר מבית החולים להמשך בדיקות. יצוין, כי במהלך כל התקופה הזו הוא הוזן בנוזלים או בהזנה תוך-ורידית. ב. ב- 2.10.91אושפז התובע שנית, הפעם למשך 58ימים, עד ליום .29.11.91 הוא שוחרר לימים אחדים ואושפז בשלישית, והפעם לניתוח שבו בוצעה בו כריתת ושט וקיבתו נמתחה וחוברה אל אותו מקום שבו נעשתה הכריתה, למעשה לבסיס הצוואר. ניסיון לחידוש תזונה רגילה דרך הפה נכשל ונמשכה ההזנה דרך הווריד. אשפוז זה נמשך עד ליום 23.2.92, משמע כ- 70ימים נוספים. ג. עיון בחומר הרפואי המגוון מלמד, כי התובע נזקק במהלך החודשים שלאחר מכן לטיפולי הרחבת ושט. מופיעים רישומים ברורים על כך שהוא סובל מכאבי בטן עזים לאחר ארוחות, משלשולים, מהתקפי צרבת, משינויים בעור, מירידה חמורה במשקל (מ- 70ק"ג עובר לפגיעה לכ- 45ק"ג כיום). הוא נזקק דרך קבע לתרופות (כגון קריאון, גסטרו, לוסק, מטרוג'ל, תרופות אנטיביוטיות וכן הוא נזקק לוויטמינים). עוד הוכח, כי במהלך בירורו של המשפט חלה החמרה במצבו של התובע. ביום 29.5.94הוא אושפז שוב בבית-חולים ונמצאה התלקחות דלקתית בשרידי צינור הוושט, התלקחות שנבעה מן העובדה שהאיבר המשיך להפריש מיצים, ולאלה לא נמצא פתח ניקוז. התובע נותח ניתוח מורכב וקשה, אושפז למשך 50ימים נוספים, והוא צפוי לעבור עוד ניתוח לסילוק אותו גדם של ושט שנותר בו. ד. בחוות הדעת ת/ 15חיווה ד"ר סקורניק, מטעמו של התובע, את דעתו כי לתובע נכות בשיעור %80, כי נגרמה לו פגיעה גופנית בלתי הפיכה, כי נפגעה איכות חייו, כי ייזקק כל ימיו לטיפולי הרחבה של הוושט החלופי שהותקן לו, וכן כי ייזקק למזון דייסתי ונוזלי ולטיפולים תמידיים במכון גסטרואנטרולוגי. בעדותו לפניי תיאר הרופא גם את ההרעה במצב, כפי שפירטתי בסעיף (ג) דלעיל, והוסיף וביאר כי לדעתו אין התובע מסוגל לעבודה. הוא סובל מחולשות פתאומיות ומהקאות, משילשולים ומאובדן משקל חמור. הרופא הסביר, כי שינוי הפונקציות של הקיבה שנמתחה ושחלקה מהווה תחליף לוושט, גורם בין היתר למעבר מהיר של מזון, עובדה שגורמת להיעדר יכולת לאכול כמויות רגילות של מזון, לתופעות של שילשולים, לצורך בשימוש בוויטמינים ולקיום מניעה מלצרוך מזון מוצק. הרופא הוסיף, במסגרת חקירתו הנגדית, כי אחרי שהתובע החלים מן הניתוח הראשון הוא יכול היה באופן עקרוני לבצע פעולות יום-יומיות בכוחות עצמו - ללכת ברחוב, לשאת דברים בידיו ואף "לבצע עבודת פקידות". מטעמן של הנתבעות ערך פרופ' לבוא חוות-דעת. לדעתו, נכותו של התובע עולה, כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי, כדי % 100(% 80בצירוף % 20נוספים על פי תקנה .15לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956). הרופא סבור, כי נכות זו אינה מבטאת את ההפרעה התפקודית שיש לתובע אלא היא ביטוי "לסיבלו בלבד" וכי יש לתובע אפשרות לעבוד בעבודה אשר "איננה דורשת מאמץ פיסי". כמו-כן סבור הרופא כי מצבו הכולל של התובע ירוד עקב אי-ספיגה טובה ויעילה של מזון, יש חשש שתופענה אצלו פגיעות נוספות במערכת העיכול העליונה המשוחזרת ויש חשש שיפתח זיהומים ריאתיים ומצב מערכת הנשימה שלו יתדרדר. בחקירתו הנגדית חזר הרופא על הדברים הנ"ל והסביר שאכן צפויים לתובע אשפוזים נוספים. הוא אישר כי תופעת השלשולים אצל התובע מטופלת תרופתית, אף כי מקורה המדויק אינו ברור, והסביר כי התובע אכן זקוק למספר רב של ארוחות ביום. הרופא הסביר את הבסיס הפיסיולוגי לתופעת הצרבת וההקאות (חוסר ב"ספינקטר", שסתום בחלקו התחתון של הוושט) ועוד הוסיף, כי לתובע יש יכולת מסוימת לבצע עבודות, אך הוא לא היה מאפשר לו לעבוד עבודות המגבירות "לחץ תוך בטני", משמע עבודות שככל הנראה כרוכות במאמץ פיסי. ה. התובע התייצב לפניי והתרשמתי ממראהו ומדבריו. איני יכול שלא לציין כי מדובר באדם הנראה חולני וסובל, רזה ביותר, וחזותו אינה חזות אדם בריא. על פי דבריו הוא סבל וסובל באופן ממשי וטעם החיים ניטל ממנו במידה ניכרת. נראה לי, שהתרשמותי זו נתמכת בעליל בדברי הרופאים. מדובר במי שאינו מסוגל להזין את עצמו באופן תקין ומסודר, אדם הסובל מתופעות של הקאה, שלשולים, כאבי בטן עזים בתום כל ארוחה, אובדן ניכר של משקל גופו, אובדן דראסטי לדעתי, חולשה גופנית וכדומה. עוד מדובר במי שמצוי בסיכון רפואי מתמיד, חשש לסיבוכים רפואיים, היזקקות להרחבות ושט תכופות, והשגחה רפואית מתמדת. מדובר במי שנפגע, למרבה הצער, פגיעה גופנית קשה ומכבידה מאוד. ו. עוד יש לזכור, כי מדובר באדם שנפגע בהיותו בן 63, ושכיום הוא בן 66 שנה לערך. התחזית האופטימית-משהו, על פיה אדם כזה מסוגל היה להיקלט בעבודה חדשה כשהוא סובל ממערכת סימפטומים כפי שתארתי - אין לה לדעתי שום שחר. אני סבור שלאיש אבד מלוא הכושר לעבוד ולהשתכר, ובהתחשב בעובדה שמדובר באדם שאין לו מיומנות עיונית כלשהי או השכלה ממשית לא מצאתי כל סיכוי שייקלט בעבודה כלשהי בעתיד. ז. עוד ראוי לציין, כי הן פרופ' לבוא והן ד"ר סקורניק תמימי דעים בכך שתוחלת חייו של התובע התקצרה באופן ניכר, ושניהם סבורים למעשה כי הוא עתיד לחיות עד גיל 74ולא יותר. לנוכח האמור ניתן עתה להתחיל ולבחון את שיעור נזקיו של התובע, אחד לאחד. .6הנזק: א. נתוני יסוד: 1) התובע, יליד 14.1.28, נפגע ביום .4.9.91במועד האמור הוא היה בן 63 ו- 8חודשים ונותרו שנה ו- 4חודשים עד ליום שבו ימלאו לו 65שנים. על פי חוות הדעת האקטואריות שהוגשו היה שכרו הרבע-שנתי של התובע, עובר לפגיעה, 133, 6ש"ח, משמע 044, 2ש"ח בחודש, זאת בערכי ספטמבר 91'. שיעורו של סכום זה כיום בצירוף הפרשי הצמדה בלבד הוא 953, 2ש"ח. 2) התובע חדל לעבוד ביום שבו נפגע, ומאז לא שב לכל עבודה. ביום 2.6.92 הוא חתם על מכתב התפטרות (נ/4) מטעמי בריאות. יחסי עובד-מעביד שבינו לבין הנתבעת 1נותקו באותו מועד. הצדדים נחלקו ביניהם בסוגיה מהו הגיל שבו היה התובע צפוי לחדול מעבודה. לשיטת הנתבעת 1, היה התובע עתיד לפרוש מעבודתו בגיל .65והיא אף מגדילה וטוענת, כי ייתכן שהיתה מפטרת אותו קודם לכן עקב "עבירות משמעת" - טענה שלא מצאתי לה זכר בכתב הטענות ואף לא בעדויות. מנגד סבור התובע, כי הוא היה צפוי להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת הרבה אחרי גיל הפרישה, ולשיטת בא-כוחו הגיל הרלוואנטי לצורך חישוב הנזק הוא גיל 74, הוא תום תוחלת החיים של התובע. את עמדתו זו תומך בא-כוח התובע בעובדה שמתוך ארבעת העובדים במחלקת הביטחון של הנתבעת, המבצעים עבודתם בישיבה ותפקידם זהה לתפקידו של התובע, שניים הם בני כ- 75שנה ואחד בן כ- 65שנה. מעובדה זו לומד בא-כוח התובע כי קיימת אפשרות גופנית לבצע את העבודה גם אחרי הפרישה וכי קיימת מדיניות של הנתבעת 1, על פיה היא אכן מעסיקה עובדים בתפקיד האמור, אף שהגיעו לגיל פרישה זה מכבר. אמנם, אחד משני השומרים המבוגרים הוא קרוב משפחה של אחד מבעלי הנתבעת, ונטען כאילו הקלו עימו בשל כך והעסיקו אותו למרות גילו הגבוה. אך עדיין מצוי במחלקה לפחות עובד אחד אחר (מר קביליו) שאינו נהנה מהקלה כזו, והוא כבן .75 ברור לדעתי שאת העבודה שבה הועסק התובע ניתן לבצע גם אחרי גיל פרישה, ואין לי שום ביטחון שהנתבעת אכן היתה מפטרת את התובע במועד בהגיעו לגיל .65בהחלט ייתכן, בהיעדר ראיה על מדיניות ברורה בסוגיה זו ונוכח המצב העובדתי, שהתובע היה ממשיך לעבוד ולא מצאתי כל רמז או ביטוי לאי-שביעות רצון שהיתה מעבודתו באותן 7שנים שעבד עד שנפגע. ההנחה כי עובד שכיר לעולם יפרוש מעבודה בגיל 65היא הנחה הניתנת לסתירה, ואכן נראה לי שאין לה מקום במקרה הנדון לפניי. אני סבור איפוא שקביעה על פיה היה התובע צפוי לעבוד במשך 5שנים אחרי מועד צאתו לפנסיה היא, בנתוני המקרה הנדון, הן הנחה סבירה והן הנחה שתעשה עימו צדק. אני קובע איפוא שתקופת העבודה של תובע אצל הנתבעת מס' 1היתה עתידה להסתיים בינואר .1998 3) בסיכומיו מציע בא-כוח התובע לייחס לתובע השתכרות צפויה במשך התקופה שלאחר צאתו לפנסיה בשיעור שהוא ממוצע בין שכרו של הפנסיונר איצקוביץ לשכרו של הפנסיונר קביליו, ובערכי דצמבר 93' כ-400, 1ש"ח. לא מצאתי התייחסות לסוגיה האמורה בסיכומי הצד שכנגד, ככל הנראה מחמת שסבר שממילא אין התובע עתיד לעבוד בתקופה האמורה. נראה לי בהתחשב ב"ותק העודף" של איצקוביץ וקביליו בעבודתם כפנסיונרים כי נכון יהא להניח שהשתכרות ראויה של התובע כפנסיונר, בערכי היום תעמוד על 200, 1ש"ח בחודש, לפני תוספות (סכום נמוך יותר מהשתכרותם של שני פנסיונרים אלה). 4) בא-כוח התובע מציע להוסיף לשכר התובע הן כעובד והן כפנסיונר % 65שהם, לשיטתו, סך כל התוספות שאינן מוצאות ביטוי בתלוש השכר עצמו. עמדה זו נסמכת על דברי העד בראל, ממנהלי הנתבעת 1, שעל פיהם "סך כל ההטבות הסוציאליות הוא כ-%65". את דבריו אלה פירש העד בחקירה חוזרת בעמ' 55לפרוטוקול באומרו: "ההטבות הסוציאליות אינן מתווספות לשכר שהעובד מקבל. הכוונה היא לעלות שלי. ביגוד, הבראה, נעליים, אוכל, מתנות לחגים וכיוצא בזה. גם מתנות ליום הולדת אנו נותנים". נראה לי, כי בדיבור "העלות שלי" מתכוון העד גם לסכומים שלא בהכרח נהנה מהם העובד, כגון מס מעסיקים או חלקו של המעביד בתשלומי הביטוח הלאומי. איני סבור שעובד זכאי לגבות לעצמו סכומים אלה. באומדן גרידא הייתי מעמיד את תוספות שיש לייחסן לשכר ולנזק על שיעור של % 40בלבד, ונראה לי כי שיעור זה משקף את ההטבות שלא מוצאות ביטוי בתלוש השכר. ניתן איפוא לקבוע, כי את הפסדיו החודשיים של התובע, כל עוד עבד כעובד רגיל, להבדיל מפנסיונר, יש להעמיד בערכי היום על 081, 4ש"ח בחודש (915, 2ש"ח בצירוף %40) ובתקופת הפנסיה - על סך של 680, 1ש"ח בחודש (200, 1ש"ח בתוספת %40). ב. הפסדי השתכרות: תקופה ראשונה: מיום 5.9.91ועד ליום 14.1.93, הוא המועד שבו מלאו לתובע 65שנה. בתקופה זו מדובר בהפסד שכר רגיל מלא למשך 16.333חודשים, וההפסד הכולל בתקופה זו הוא איפוא 655, 66ש"ח. תקופה שנייה: מיום 15.1.93ועד ליום מתן פסק הדין, במעוגל עד יום 1.1.95ובסך הכול כ- 24חודשים. ההפסד בתקופה זו הוא 680, 1ש"ח, כפול 24חודש ובסך הכול 320, 40ש"ח. תקופה שלישית: מיום מתן פסק הדין ועד למועד שבו יגיע התובע לגיל 70שנה, משמע עד ל-14.1.98, ובסך הכול 48חודש. ההפסד המהוון בגין תקופה זו (לפי הפסד חודשי של 680, 1ש"ח בהיוון ובריבית של %3) הוא 900, 75ש"ח. כלל הפסדי ההשתכרות שנגרמו לתובע ויגרמו לו עולה כדי סך כולל של 875,182 ש"ח, זאת בערכים של היום. ג. עזרת הזולת: לתובע נכות בשיעור גבוה מאוד. חרף הטענות כאילו הוא מתהלך בכוחות עצמו ומסוגל לטפל בצרכיו בעניינים שונים וחרף העובדה שהוצגו לי צילומים שבהם הוא נראה תולה חולצה או נושא דלי או סוחט סחבה וכיוצא באלה, נראה לי שפסיקת סכומים בגין עזרת הזולת מוצדקת וראויה. צורכי ההזנה של התובע מורכבים בהרבה מאלה של אדם רגיל, בין במספר הארוחות, בין בתוכנן ובין באופן הכנתן. צורכי הכביסה שלו, ביגוד וכלי מיטה, מגבות וכו', רבים יותר, ונטל הטיפול בו, בין באמור לעיל ובין בליווי ובעזרה בעת טיפולים רפואיים וביניהם, רב יותר מאשר הנטל הכרוך בטיפול באדם בריא, וחורג מן הדרישה שניתן לדרוש מבן-משפחה אחד לתמוך ברעהו. אשת התובע אינה צריכה להיות משועבדת לצרכים מוגברים אלה. בלא קשר לשאלה אם היא עובדת או אם היא מטפלת בו בעצמה, היא זכאית, וכן זכאי הוא עצמו, לעזרה כספית שתקל את הנטל. עם זאת יש לזכור, כי התובע אינו חסר ישע גמור. ויש לו יכולת תפקוד יום-יומית מתקבלת על הדעת. אין הצדקה איפוא לאשר לו עזרה בהיקף של שמונה שעות ביום כפי שמבקש בא-כוחו, אך מנגד אין הצדקה לשלול ממנו עזרה כלשהי. בעניין אחרון זה עליי לציין, כי הטענה שעל פיה תובע במצב נכות כגון זה שלפניי ובמצב הגופני הנגזר ממנה מסוגל לפעול כבימים ימימה, לבצע עבודות משק בית, לסייע בקניות, לתקן תיקונים בבית וכיוצא באלה היא טענה מקוממת. גם אם צולם התובע כשהוא סוחט סחבה או נושא דלי, אין להקיש מכך על יכולתו הרגילה לעסוק בעבודות הבית ובענייניו. לאחר ששקלתי את הצרכים כפי שפורטו לפניי ואת טענות הצד שכנגד, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע סכומים כדלקמן: 1) בתקופה שמתום אישפוזו של התובע (פברואר 92') ולמשך 12חודשים, תקופה שבה, להערכתי, היו צורכי הטיפול בו מוגברים והצריכו מאמץ רב של אישתו, ראוי לפצות לפי ארבע שעות עזרה ביום, בעלות של 20ש"ח בשעה (בערכי היום) ולמשך 25יום בכל חודש. הפיצוי יהא איפוא 2000ש"ח בחודש כפול 12חודשים ובסך הכול 000, 24ש"ח. 2) מחודש מארס 93' ועד לחודש יוני 94', מועד הניתוח הנוסף שהתובע נזקק לו, בעבור 15חודשים נוספים, יש מקום לעזרה בהיקף של שעתיים ביום על פי התעריף האמור לעיל, במשך 25יום בחודש, משמע 000, 1ש"ח בחודש כפול 15חודשים, ובסך הכול 000, 15ש"ח. 3) בחודשים יוני ויולי 1994אושפז התובע לצורך ניתוח גדול נוסף. לדעתי, בתקופה הסמוכה לאחר שחרורו מבית החולים שוב היה צורך בעזרה מוגברת במשך כחודש וחצי, ואני פוסק לו בגין התקופה הזו סכום של 000, 3ש"ח נוספים. 4) מספטמבר 94' ועד ליום מתן פסק הדין, בעבור 4חודשים נוספים, אני פוסק סכום נוסף של 000, 1ש"ח בחודש, ובסך הכול 000, 4ש"ח נוספים בעבור התקופה הזו. 5) מיום מתן פסק הדין ועד לתום תוחלת חיי התובע (ינואר 2002), משמע בגין שבע שנים נוספות, אני מעמיד את שיעור העזרה החודשית שתינתן לתובע על-סך 810ש"ח בממוצע בחודש ( 9שעות שבועיות). סכום זה כשהוא מהוון לפי % 3ריבית מזכה בפיצוי נוסף בסכום של 302, 61ש"ח. צימצמתי במידת-מה את העזרה, בהנחה שגילו המתקדם של התובע יוליד צורך נוסף לעזרה. בסך הכול אני פוסק איפוא לתובע בתחום עזרת הזולת סך של 302, 107ש"ח. לסכום זה אני מוסיף עוד סכום גלובאלי למימון תיקונים שוטפים וטיפולים שוטפים בהחזקת הבית, אשר יקשה עליו עתה לבצע בעצמו, בסך 000, 5ש"ח. בסך הכול הוא יפוצה איפוא בפריט עזרת הזולת בסכום של 302, 112ש"ח בערכי יום מתן פסק הדין. ד. מזון מיוחד, תרופות, ויטמינים: אין ספק לדעתי, שלתובע בעיה חריפה של תזונה, והוא נזקק מעצם טבעם של הדברים למזון משובח ומועשר ולתוספת ויטמינים. על פי הקבלות שהוגשו לעיוני בקשר עם רכישת מזון טבעי קשה ללמוד מה היקף הצורך בתחום השבחת המזון. הקבלות אינן מתעדות צריכה שוטפת, אלא מייצגות רכישות מקריות בסכומים משתנים. אין לשכוח כי ככל שנרכש מזון בחנויות טבע נחסך גם מזון אחר. אני סבור שיש לבצע בפריט זה אומדנה של הצרכים המיוחדים שיש לדעתי לתובע. נראה לי, כי מתן פיצוי חודשי בשיעור 200ש"ח בגין תוספת רכישת מזון מיוחד, היא ראויה וסבירה. עוד ברור שהתובע נזקק לוויטמינים כתוספת למזונות, זאת כעולה מהרישומים הרפואיים ומהעדויות הרפואיות. בעניין זה אציין, כי הוכח שקופת חולים (עת/ 5גב' קסלר) אינה משתתפת בדרך כלל ברכישת ויטמינים, ולא הוכח לפניי שבמקרה הנדון אושרה השתתפות חריגה. הצורך בוויטמינים למי שתזונתו מוגבלת ולקויה הוא צורך ברור ואיני מקבל את הטענות שעל פיהן אין מקום לפסיקת סכומים בפריט זה. אני מעריך את ההוצאה הכרוכה ברכישת ויטמינים ב- 100ש"ח בחודש. עוד ובנוסף אני פוסק לתובע 100ש"ח בחודש בגין השתתפות ברכישת תרופות (ראה עמ' 16), ואף זאת על דרך אומדן בסכום שנראה לי, בנתוני צריכת התרופות של התובע, סביר וראוי. בסך הכול ייפסק לתובע פיצוי חודשי בפריט זה בסכום כולל של 400ש"ח. בגין התקופה שמיום 1.3.92ועד ליום מתן פסק הדין (כ- 33חודשים) אני פוסק איפוא לתובע 200, 13ש"ח, ובגין העתיד, בהיוון לפי %3, סכום נוסף של 272,30 ש"ח, ובסך הכול 472, 43ש"ח. ה. נסיעות: אף שאין לתובע מניעה רפואית מובהקת מלהשתמש בתחבורה ציבורית, נראה לי כי לנוכח מצבו הפיסי הירוד, בעיותיו הגופניות כפי שתוארו וחולשות התוקפות אותו, ראוי לפסוק לו פיצוי גלובאלי לצורך נסיעות במוניות. אני מעמיד פיצוי זה, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 000, 20ש"ח, סכום המייצג הוצאה חודשית בשיעורים של כ- 150ש"ח בחודש. ו. הוצאות מיוחדות: בחנתי את רשימת ההוצאות שפירט בא-כוח התובע בסיכומיו (עמ' 39לסיכומים בסעיף י"ב). הסכום הכולל שבו מדובר, בערכים של היום הוא כ-500, 7ש"ח, והוא נראה לי סביר והולם. בגדר סכום זה באות הוצאות שהוכחו בפועל בעבור תשלומים למומחים (רופא ואקטואר), תשלומים בבית-חולים וכן תשלום בגין אובדן שיניים תותבות. בעניין אחרון זה עליי לציין, כי אמנם לא הובאה עדות בכתב על שווי המערכת שאבדה, אך נראה לי - ואני מאמין לתובע בעניין זה - הן לדבריו שעל פיהם המערכת אכן אבדה סמוך לאירוע הנזק (עניין ברור לחלוטין אם נביא בחשבון שהתובע בלע חומר מאכל חריף ונזקק מיידית לטיפולים בפיו ובבית הבליעה) והן לדבריו בעניין שווי ה"פלטה". חיזוק לכך מצאתי בנ/5, עדות שמסר התובע לחוקרי הנתבעות, שבה נזקק, עוד לפני זמן רב, לתלונה בעניין זה, ואף נקב בשווי האובדן. ז. כאב וסבל: התלבטתי מאוד בשאלת גובה הפיצוי המגיע בפריט זה. לפניי תובע שהוסבה לו נכות גבוהה מאוד, למעשה כדי %100, שאושפז למשך תקופות העולות כדי 200ימי אשפוז. שנותח שני ניתוחים קשים ושצפוי לו ניתוח נוסף. שאיכות חייו נפגעה פגיעה שאין לה תקנה וההנאה מהם נשללה בעליל. התובע חלש מאוד, רזה מאוד, נזקק לטיפולים, לתזונה מיוחדת, אינו מסוגל לעבוד, יכולתו להתהלך בחוצות מופחתת וכד', עוד מדובר במי שעבר טיפולים רבים, קשים ומכאיבים. הוא עובר אותם גם כיום וצפוי לעבור טיפולים כאלה בעתיד. כמו-כן יש חשש סביר שמצבו יתדרדר ויסתבך וסבלו אף יוגבר. הפרוגנוזה היא פסימית מאוד, תוחלת החיים קוצרה וכל אלה מובילים למסקנה שיש מקום לפיצוי משמעותי. הייתי ער לפסיקה שאליה הפנו אותי שני הצדדים, לפסק הדין בע"א 2517/93 [7] (בוים נ' גטהין), שם נפסקו לתובעת פסולת-דין שנפגעה בעת שהותה בבית-חולים לחולי נפש פגיעה קשה שהביאה לאובדן שתי רגליה, פיצויים בגין כאב וסבל בסכום של 000, 600ש"ח. מנגד הייתי ער לפרשת ע"א 702/87 [8], שם נפסקו לתובע ששותק כמעט באופן מלא פיצויים בגין כאב וסבל בסכום של 000, 60דולר. לאחר ששקלתי את כל השיקולים האלה נראה לי, כי פיצוי בשיעור של 000, 250ש"ח בראש הנזק של כאב וסבל, בערכי יום מתן פסק הדין, הוא ראוי וצודק, אציין כי אילו הייתי נוקט את המדדים הקבועים בפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היה הפיצוי שמגיע לפי גילו של התובע, לפי % 80נכות ו- 200ימי אשפוז, בניכוי גיל, עולה במעוגל כדי 000, 105ש"ח. פסיקת סכום הגדול פי 2.5משיעור זה נראית לי בנסיבות המקרה הקשה הזה - ראויה. ח. סך כל נזקיו של התובע עולים כדי הסכומים כדלקמן: 1) הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד 302, 112ש"ח 2) תרופות, מזון וויטמינים 472, 43ש"ח 3) נסיעות בעבר ועתיד 000, 20ש"ח 4) הוצאות מיוחדות 500, 7ש"ח 5) כאב וסבל 000, 250ש"ח סה"כ: 149, 616ש"ח ט. ניכויים: התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי שני סוגים של גימלה, ושתי הגימלאות טעונות ניכוי מן הפיצוי. גימלה אחת עניינה תשלומים בגין דמי פגיעה וקצבת נכות והאחרת - תשלומים בגין "קצבה מיוחדת" בקשר עם הפגיעה. לצורך חישוב שוויין המהוון של הגמלאות הוגשו לי ארבע חוות-דעת. שתיים, למצב בו תוחלת החיים היא מקוצרת עד גיל 74ושתיים למצב של תוחלת חיים רגילה בלא קיצור כלשהו. מכיוון שכל החישובים נושא פסק-דין זה נעשו בהנחה שהתובע יחיה עד לגיל 74יש לנכות את הסכומים נושא חוות הדעת נ/ 7ונ/10, אשר נערכו בהנחה של תוחלת חיים מקוצרת שכזו. הסכום שיש לנכות על פי נ/ 10הוא 347, 158ש"ח והסכום שיש לנכות על פי נ/7 הוא 808, 59ש"ח; בסך הכול היה צורך לנכות 155, 218ש"ח. ביום 1.9.94ערך האקטואר מסמך הבהרה (נ/11), שממנו אני למד כי מהסכום שנקוב בנ/ 10יש להפחית סכום של 525, 46ש"ח בגין "תוספת הוותק" המגיעה לתובע בעבור קצבת זקנה שנוכתה בעת היוון הגמלאות בעבור נכות מעבודה. הניכוי שנעשה במקור בידי האקטואר לא הביא בחשבון קצבת זיקנה מוגדלת אלא קיצבה רגילה. מכיוון שהוכח לאקטואר שהתובע אכן היה זכאי לקיצבה כזו, יוצא שההפרש בין שתי הגמלאות (זקנה ופגיעה בעבודה) קטן מכפי שצוין בחוות הדעת, והניכוי המתחייב קטן יותר. יוצא איפוא כי יש להפחית מהסכום שבנ/ 10סך של 525, 46ש"ח, והיתרה של הגמלאות ששוויין טעון ניכוי מן הפיצויים, היא 630, 171ש"ח בלבד. לא מצאתי לנכון להתעלם מן הקצבה המיוחדת לנוכח טענה בדבר סיכוי שתופסק בעתיד, ממש כפי שהתעלמתי מהאפשרות שהקצבה תוגדל בעתיד; כך גם לא הבאתי בחשבון אפשרויות שיש לתובע לקבל מענקים ספציפיים במסגרת גמלה זו, שכן מענקים כאלה לא נתבקשו עד היום ולא היו נושא לדיון שלפניי. י. תמונת הפיצוי הסופית היא איפוא כדלקמן: סך כל הפיצויים - 149, 616ש"ח סך כלל הניכוי - 630, 171ש"ח יתרת הפיצוי - 519, 444ש"ח .7סוף דבר: אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 519, 444ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עוד ובנוסף ישלמו הנתבעות את אגרת המשפט כפי שתורה מזכירות בית המשפט, ובנוסף הן ישלמו, ביחד ולחוד, שכר טרחת עורך-דין בשיעור של % 17.5מן הסכום הפסוק (800, 77ש"ח במעוגל, בתוספת מע"מ), ואף זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה