קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח להוצאת שקדים: 1. התובע, קטין שנולד ב-1988, נותח ביום 16.9.91, בבית החולים האיטלקי בחיפה, שבבעלות הנתבעת מס' 2, על ידי הנתבע מס' 1 ("הרופא"). מטרת הניתוח היתה הוצאת שקדים, ומטרה זו הושגה. דא עקא, שלטענת התובע, ביוצאו מבית החולים לאחר הניתוח, התברר שנגרמו לו ארבעה פצעים עמוקים, בצורת חורים גדולים בשוק רגל ימין, בצידה השמאלי של הרגל. פצעים אלה הותירו ברגליו צלקות ועליהן הוא תובע מהנתבעים לפצותו. הנתבע מס' 2 ("בית החולים"), הגיש הודעת צד ג', נגד חברת הביטוח, שהיתה מבטחת אחריות מקצועית שלו וביטחה, לטענתו, את אחריות בית החולים לניתוח. 2. התובע טוען, כי הפצעים נגרמו לו משימוש שגוי או רשלני, במכשיר הקרוי "דיאטרמיה" (להלן: "המכשיר"). כפי שהובהר במהלך הראיות, מדובר במכשיר שהוא חלק מהציוד הרגיל בכל חדר ניתוח. הוא מיועד לסתום כלי דם מדממים, במהלך ניתוחים, על ידי צריבה מכוונת ומבוקרת של כלי הדם. הצריבה נוצרת על ידי זיק חשמלי. הזיק נגרם, מסגירת מעגל חשמלי כדקמן: המכשיר מופעל על ידי ידית, שמוחזקת בידי הרופא ואותה הוא מכוון למקום, שבו ברצונו לצרוב את כלי הדם. בעזרת הידית, הוא שולח זיקים חשמליים, בעוצמה שהוא בוחר. הזיקים נוצרים מסגירת מעגל חשמלי. כדי שייווצר מעגל, מחוברת אלקטרודה לרגלו של המנותח, כך שגופו מהווה קוטב חשמלי אחד והידית המופעלת - את הקוטב השני. 3. הנתבעים כפרו בכך, שהפצעים נגרמו בבית החולים. בנוסף לכך ולחילופין, הטיל כל אחד מהם את האחריות על משנהו: הרופא טען, שכל הציוד בחדר הניתוח וכל צוות חדר הניתוח הם של בית החולים, שהמכשיר הופעל על ידי צוות חדר הניתוח ולא על ידו ולכן, אם היה פגם במכשיר או בהפעלתו, הדבר באחריות בית החולים. מאידך טוען בית החולים, כי הרופא הוא האחראי לחדר הניתוח, על כל הקורה בו, לרבות הדרכת הצוות המסייע בביצוע הניתוח, בדיקת הציוד והבטחת הפעלתו הנכונה. הצד השלישי הצטרף לטענות הנתבעים, ככל שהדבר נוגע לדחיית התביעה. בנוסף לכך טען, שפוליסת הביטוח, לשנה שבה נעשה הניתוח נשוא התביעה, לא כיסתה את האחריות של בעלי מקצועות "פרה רפואיים". 4. בקדם משפט מיניתי את ד"ר קטרין קאופמן-פרידמן, מומחית לכירורגיה פלסטית, על מנת לחוות את דעתה אם, למיטב שיפוטה, סביר שהצלקות ברגלו של התובע, נגרמו מהמכשיר וגם אם נגרמה לתובע נכות ובאיזה שיעור. עוד הוריתי, על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים. היום נחקרו העדים וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם. 5. לאחר שמיעת הראיות ועיון בכל המסמכים שהוגשו, שוכנעתי, שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח, שהפצעים ברגלו נגרמו כתוצאה מהמכשיר. להלן אנמק. 6. אין מחלוקת, שבעת שהתובע יצא מחדר הניתוח של ד"ר טלמון, היו ברגלו 3 או 4 פצעים. אין מחלוקת, שלאחר הניתוח, הסבה אחת האחיות בבית החולים, את תשומת ליבו של ד"ר טלמון, לפצעים ברגלו של התובע והרופא הורה לחבוש אותם. השאלה היא, אם התובע נכנס לניתוח, כשפצעים אלה היו כבר על רגלו, או שהם נגרמו לו בחדר הניתוח. 7. בחוות דעתה של ד"ר קאופמן-פרידמן, נאמר: Diathermia אשר משתמשים בו בכל הניתוחים בכדי לעצור דימום, אולם עלי לציין כי צורתן ומיקומן של הצלקות אינו נראה כאופייני לכוויות מהמכשיר." (ההדגשה אינה במקור) 8. הרופא העיד, שלאחר הניתוח, הסבה אחת האחיות מחוץ לחדר הניתוח, את תשומת ליבו, שברגלו של התובע כמה פצעים, שהוא בדק את הפצעים, ראה שהם מזוהמים כבר והורה למשוח אותם במשחה מתאימה ולחבוש אותם. הוא הסביר, שזיהום אינו יכול להגרם תוך הזמן הקצר שחלף, מאז השלים את הניתוח ועד שבדק את הפצעים. 9. הרופא הסביר את דרך הפעלת המכשיר. הוא טען, שכוויה עלולה להגרם, רק על ידי ידית ההפעלה של המכשיר, אותו צד שאמור להמצא בידיו של המפעיל ולפלוט, לפי הוראותיו, את הזיקים המיועדים לצרוב את כלי הדם. בצד השני, הצד של האלקטרודה, לא יכולה, לטענת הרופא, להגרם צריבה כלשהי. 10. אפילו אם, למרות האמור למעלה, תגרם צריבה במקום שבו צמודה האלקטרודה לרגלו של המנותח, זו תגרם במקום שבו הוצמדה האלקטרודה, דהיינו: בנקודה אחת. אין זה סביר, שהמכשיר יגרום לכמה צריבות, על אחת כמה וכמה לא, לכמה צריבות רחוקות זו מזו. ראיתי את רגלו של התובע, ואמנם מדובר בשלוש צלקות, שבין שתיים מהן מרחק של כ- 20 ס"מ ובין השנייה לשלישית כ- 5 ס"מ נוספים. 11. העדות היחידה, המבססת, לכאורה, את הטענה, שהכוויות נגרמו בבית החולים על ידי המכשיר, היא עדותו של אביו של התובע. הוא העיד, שבעת שבנו נכנס לבית החולים לא היה לו פצע כלשהוא ברגלו. אינני נותן משקל רב לעדותו. הוא הצהיר, במפורש, שהתובע לא אושפז מעולם בבית חולים בנהריה, לפני הניתוח. כאשר הוצג בפניו, על ידי ב"כ בית החולים, תעודת שחרור מבית חולים בנהריה, שתאריכה כמה חודשים לפני הניתוח, טען שלא היו דברים מעולם. מאוחר יותר ביקש, על ידי בא כוחו, לדחות את הדיון, כדי להוכיח שמי שאושפז בבית החולים בנהריה לפני הניתוח, לא היה התובע אלא אחותו. דחיתי את בקשת הדחייה. השם בתעודת האשפוז הוא שמו של התובע, מספר תעודת הזהות הוא של התובע, תאריך הלידה - שלו ולא של אחותו וגם העובדה שבתעודה מצויין שאושפז זכר ולא נקבה, תומכים במסקנה, שאין כלום בניסיון, להתחמק מהמסקנה שעולה מן התעודה. תשובת אביו של התובע, לשאלה אם התובע אושפז לפני הניתוח, לא היתה אמת, כך שהתובע נכשל באי אמירת אמת פעם, בתשובה לשאלה אם בנו אושפז לפני הניתוח ופעם שניה כשנוכח ש"נתפס" באי אמירת אמת, וניסה לתקן זאת ע"י אמירת דברים שאינם אמת, פעם נוספת. 12. בנסיון לבסס את טענת התובע, טען בא כוחו, שאין זה סביר, שאותן אחיות שהבחינו בפצעים ברגלו אחרי הניתוח, לא הבחינו בהם גם לפניו. מכאן מבקש ב"כ התובע להסיק, שהתובע נכנס לניתוח ללא הפצעים. תשובה לכך ניתנה על ידי ד"ר טלמון, כשנחקר בחקירה נגדית. הוא הבחין בין מצבו של התובע לפני הניתוח ואחריו: יתכן מאוד שלפני הניתוח, איש לא הבחין בפצעים, משום שאין כל סיבה לשלול את האפשרות, שהתובע התפשט בעצמו ונכנס לחדר הניתוח על רגליו. לעומת זאת, אחרי הניתוח, היה התובע שרוע על מיטתו ונתון להשפעת ההרדמה. סביר, אפוא, שלפני הניתוח, האחיות במחלקה לא הבחינו ולא היתה להן אפשרות להבחין בפצעים, אך הן הבחינו בהם, אחריו. 13. כשאני שוקל, אלה מול אלה, את כל העדויות התומכות במסקנה, שאין זה סביר שהפצעים ברגלו של התובע נגרמו על ידי המכשיר, מול העדות היחידה, שהתובע הובא לבית החולים לצורך הניתוח מבלי שהיה ברגליו פצע כלשהו, שהיא עדותו של האב, שכאמור, אמינותה בעינה מסופקת, אני מגיע למסקנה שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה. 14. הטענה כאילו נטל הראיה מוטל על הנתבעים, להוכיח שהפציעה לא נגרמה בשל רשלנותם, היתה מוצדקת, אילו הוכח שהתובע נכנס לחדר הניתוח ללא הפצעים ויצא מהם פצוע. אלא שכאמור למעלה, לא רק שתשתית זו לא הוכחה, אלא שהוכח, שההסתברות היא הפוכה: כל הסימנים שמניתי למעלה מצביעים על כך, שהפצעים לא נגרמו בחדר הניתוח, על ידי המכשיר, אלא נגרמו מגורם אחר, לפני תאריך הניתוח. 15. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. ממילא נדחית גם את ההודעה נגד הצד השלישי, ללא צורך לדון בשאלת תקפות הביטוח. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות המשפט, לרבות השכר ששילמו הנתבעים למומחים וכן ישלם לכל אחד מהנתבעים, שכר טרחת עורך דין בסך - 5,000 ש"ח. הנתבע מס' 2 ישלם לצד השלישי, הוצאות ההודעה וכן שכר טרחת עורך דין בסך 5,000- ש"ח. לסכומי שכר הטרחה יווסף מע"מ. ניתוחרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות