תביעה להחזר ארנונה בהליך גירושין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר ארנונה בהליך גירושין: המערער והמשיבה הם בני זוג המסוכסכים בינם לבין עצמם והם נמצאים בהליכי גירושין מזה שנים רבות. במסגרת זו הגיש המערער כנגד המשיבה תביעה להחזר תשלומי ארנונה ששילם בקשר לוילה של בני הזוג בלהבים ובקשר להחזר תשלומי ארנונה, מס הכנסה וחובות שונים בקשר לחנות הנמצאת בבעלות משותפת של בני הזוג בבאר-שבע, כש- 40% מהבעלות רשומים על שם המערער וה- 60% על שם המשיבה, בסכום כולל של 65,344 ש"ח. לטענת המערער, עזב את הוילה ביום 30.6.95, אך למרות זאת נאלץ לשלם תשלומי ארנונה לתקופה בה כבר לא התגורר בוילה. לגבי החנות, טען כי נאלץ לשלם תשלומי ארנונה, חובות שונים ותשלומים למס הכנסה וכי לאחר שהחנות היתה חנות משותפת של שני בני הזוג, על המשיבה להחזיר לו את החלק היחסי של התשלומים שנאלץ לשלם בהתאם לאחוזי בעלותה בחנות. המשיבה, מאידך, טענה כי מעת שהמערער עזב את הוילה , שילמה את מחצית הארנונה ולגבי החנות טענה, כי המערער הוא שניהל את העסק בחנות, בעוד שלה לא היה כל חלק בכך וכי בהתאם לכך כשקיבל המערער החזרי מס בקשר לניהול העסק בחנות, נטל אותם לעצמו ולא העביר אליה חלק מהם ולכן ביקשה לדחות את תביעתו גם בענין זה. השופטת המלומדת של בית המשפט קמא, בפסק דין ארוך ומפורט, דנה בכל פרטי תביעותיו של המערער ודחתה אותן. את התביעה בקשר לתשלומי הארנונה, בקשר לוילה - דחתה השופטת מהנימוק שהמערער לא הצליח להקים תשתית ראייתית כי נאלץ לשלם את מיסי הארנונה ביחס לתקופה שלאחר עזיבתו את הבית. הוא המציא אמנם אישור על תשלום הארנונה, אך הפירוט לגבי השנים אליהם מתייחס התשלום נכתב בכתב יד, לא כחלק מהמסמך המקורי ועל כן לא היתה מוכנה השופטת לקבל רישום זה כמעיד על התקופה ביחס אליה בוצע התשלום כמפורט באותו מסמך. מאידך, קיבלה השופטת את גירסת המשיבה כי מאז שעזב המערער את הבית שילמה את מחצית תשלומי הארנונה תוך שהוסיפה כי כל עוד המערער רשום כבעלים משותף של הנכס, עליו לשאת בהוצאות הארנונה. מעבר לכך, קבעה השופטת המלומדת כי תשלומי הארנונה עבור הוילה נגבו באמצעות עיקול כספים מקופת גמל משותפת של בני הזוג ולכן גם אם היתה חובת תשלום על המשיבה, הרי שהיא נשאה בחובה זו ע"י התשלום שנלקח מקופת הגמל המשותפת. לגבי החנות - מדובר בשנים 93' - 94' שבה נוהל בה עסק של מכירת רהיטים. לאחר מכן, הושכרה החנות וככל הנראה משולמים תשלומי הארנונה ע"י השוכר ודמי השכירות מחולקים בין הצדדים בהתאם לחלקיהם בנכס והתביעה מתייחסת רק לתקופה הקודמת בטרם הושכרה החנות לאחרים. השופטת המלומדת התמודדה עם שאלת שיתוף הנכסים ביחס לעסק שנוהל בחנות שהיתה הבסיס לטענות המערער, ציינה כי קיים הבדל בין שיתוף נכסים לגבי נכסי משפחה לבין נכסים עסקיים, ציינה כי כאשר מדובר בנכסים עסקיים, יש צורך בהוכחת נסיבות נוספות המצביעות על כוונת השיתוף, תוך שהוסיפה כי הדבר חל, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיתוף בחובות, כמו במקרה הנוכחי וסיכמה את הדבר בקובעה כי די בכמות ראיות קטנה כדי לסתור את חזקת השיתוף וכי כאשר כפות המאזניים מאוזנות, לא תספיק חזקת השיתוף הבסיסית להוכחת קיומו של שיתוף בנכסים עסקיים ובמסגרת זו הגיעה למסקנה שהמערער לא הוכיח שותפות עסקית והמשיבה מצידה סתרה את קיומו של שיתוף הנכסים. יכול להיות שהשופטת המלומדת של בית המשפט קמא הרחיקה לכת בקובעה כי יש צורך בהוכחת "נסיבות נוספות" או "דבר מה נוסף" לקיום חזקת השיתוף בנכסים עסקיים, לאור פסקי הדין הרבים שניתנו לאחרונה שבהם הושווה מעמדם של נכסים עסקיים לנכסים אחרים (ראה למשל פסקי הדין בענין אבולוף נ' אבולוף (ע"א 2280/91, פ"ד מז' (5) 596) ובענין נניקשוילי נ' נניקשוילי (ע"א 5598/94, פ"ד מט' (5) 193) כפי שגם השופטת עצמה ציינה, אך גם אם אין צורך בהוכחת נסיבות נוספות, בוודאי קיימת אפשרות לסתור את חזקת השיתוף ובענין זה, קיבלה השופטת את עדות המשיבה שהמערער ניהל כבר באותה תקופה את החנות בעצמו, מבלי לשתפה בעסק ולאחר שבאותה תקופה כבר היה קיים סכסוך בין הצדדים והיו קיימות ראיות ממשיות שהיה מקום לסמוך עליהן לצורך קביעה זו, נראה לי שאין מקום להתערב במסקנתה של השופטת המלומדת שהמשיבה אכן סתרה את חזקת השיתוף. לענין זה, יש מקום להזכיר את העובדות שהשופטת ציינה שאמנם היה חשבון בנק משותף, אך שהמערער בלבד היה רשאי למשוך כספים ממנו והסבריו של המערער בענין זה לא התקבלו על דעתה של השופטת וכן את העובדה כי כשהגיעו החזרי מס נטל אותם המערער לעצמו ולא שיתף בהם את המשיבה ומדברים אלה, לפי פשוטם של דברים, יש מקום לומר שאם לא זיכה אותה בהכנסות מה לו כי ידרוש ממנה לשאת בחובות. מעבר לכך ולענין תשלומי מס הכנסה, ציינה השופטת כי המערער לא הוכיח את הסכומים שתבע וכי הם מתייחסים לאותן תקופות שטען להן וגם מסיבה זו קבעה כי לא הוכיח את תביעתו במידה מספקת. לא נראה לי כי יש מקום להתערב במימצאיה העובדתיים של השופטת המלומדת ובמסקנות שהסיקה מהן לגבי סתירת חזקת השיתוף ולכן אין מקום לבטל או לשנות את פסק דינה כפי שניתן על ידה. לפיכך הנני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות הערעור, בשים לב לכך ששני הצדדים לא היו מיוצגים ע"י עורכי דין, בסכום כולל של 1,500 ש"ח. גירושיןארנונה