קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפינוי קפיטריה: 1. תביעה שהוגשה בתאריך 96/04/25 ועתירתה לצוות על הנתבע לפנות מבנה קפטריה שהושכר לו ע"י התובעת ולחייבו בתשלום סך 7,780.- ש"ח. אליבא דכתב התביעה הושכר מבנה הקפטריה (להלן: המושכר) לנתבע עפ"י חוזה מ95-/04/13, החוזה הופר ע"י הנתבע הפרות יסודיות (בין היתר בכך שלא שילם את דמי השכירות), על כן הודיעה לו התובעת בתום שנת השכירות הראשונה כי אין בדעתה להאריך את השכירות לתקופה נוספת, ומשלא פינה את המושכר פנתה לערכאות. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר; הנתבע ביקש רשות להגן, ובעת הדיון בבקשה, שהתקיים ב96-/10/16 בפני כב' הרשמת, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הנתבע פינה את המושכר ימים ספורים קודם לכן; הדיון נמשך איפוא רק לענין התביעה הכספית ופסיקת הוצאות (גם בשל תביעת הפינוי); ניתנה לנתבע רשות להתגונן (בהסכמה). 2. בקדם המשפט שהתקיים בפני ב97-/06/25 הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות - וכך עשו. מצויות איפוא כיום בפני כל הראיות - להוציא חקירות נגדיות על תצהירי העדות. סבור אני כי ניתן להכריע במחלוקת, כבר עתה עפ"י חומר הראיות המצוי בפני, בלא צורך בחקירות נגדיות [על כחו של בית המשפט לנהוג כך, ר' ע"א 87/680, המגן נ' יוסף אליהו, פ"ד מו(4) עמ' 154]. בקדם המשפט שהתקיים ב97-/11/26 הבאתי כוונתי לידיעת הצדדים ואיפשרתי להם לטעון טענותיהם בענין זה; ב"כ המלומדת של התובעת תמכה בעמדתי ואילו ב"כ המלומד של הנתבע התנגד, מטעמים שונים שפורטו בפרוטוקול. 3. צירו של הדיון הוא כאמור חוזה השכירות (כולל נספחיו) ואלו הן הוראותיו הרלוונטיות לענייננו: השוכר (הנתבע) הצהיר "כי ראה ובדק את המבנה, אביזריו ומתקניו, וכי הם במצב טוב ותקין בלא פגם ו/או מום ומתאימים לכל צרכיו והוא מוותר בזה על כל טענה ו/או תביעה בגין אי התאמה" (סעיף 2 של החוזה); תקופת השכירות לשנה אחת המסתיימת ב96-/04/14 (ולא כנטען ע"י הנתבע בתצהיר עדותו); בתום תקופה זו יתחדש החוזה לתקופה נוספת "בכפוף לאישור והתרשמות החברה ומשביעות רצונה מאופן ניהול ואחזקת המבנה ..." (סעיף 6 של החוזה); דמי השכירות החדשיים הינם 500.- ש"ח בתוספת מע"מ (שיש לשלמם מראש לכל תקופת השכירות) (סעיף 7 של החוזה); השוכר חייב גם בתשלום כל ההוצאות השוטפות; השוכר אחראי לכל נזק, פגם או קילקול שייגרמו למבנה או לסביבתו; כמו גם להחזקת כל הציוד ומטלטלי המושכר, מתחייב להודיע למשכירה על כל קילקול וחייב בתיקונו (סעיף 8 של נספח לחוזה); 4. הנתבע אינו חולק על כי לא שילם את דמי השכירות מאז ראשית ספטמבר 1995; עילת הגנתו העיקרית (למעשה היחידה) - היא כי עפ"י הבטחות שניתנו לו היה על התובעת - לתקן תיקונים שונים ולהשקיע השקעות שונות במושכר, ומשלא עשתה כן - חייב היה הוא עצמו להשקיע כספים שנדרשו לכך - ומשעשה כן לא היה חייב בדמי השכירות או בתשלומים אחרים אשר הוא חייב בהם עפ"י חוזה השכירות או כי זכאי היה "לקזזם" מחובתיו. [התיקונים וההשקעות הנטענות מפורטות בתצהיר הנתבע, כוללים תיקון ויטרינה, דלתות שונות, חלונות, שקעי חשמל חשופים, מערכת ביוב פגומה וגג דולף - הכל כמפורט בתצהיר וניכר בעליל כי כל אלו ליקויים שניתן לבדוק ולהבחין בהם בעת בדיקת שוכר סבירה]; 5. "ההבטחות" ניתנו לתובע בטרם חתם על חוזה השכירות (ר' סעיף 3 לתצהיר העדות). והרי, כך תלמודנו מימים, חיובי הצדדים לחוזה מתגבשים בחוזה, ומשנחתם החוזה אין עוד רבותא למה שנאמר, נדון או הובטח קודם לכן. בודאי כך הוא בחוזה כה מפורט כנשוא התביעה על נספחיו. 6. זאת ועוד יותר מכך: ההוצאות להן טוען הנתבע הוצאו, עפ"י הקבלות המצורפות לתצהירו במועדים מאוחרים לתום שנת השכירות - לאחר שכבר הודע לו על שאין התובעת נכונה להאריך את תקופת השכירות בשל הפרות החוזה. מתקשה אני, בכל הכבוד, לרדת לסוף דעת הנתבע כיצד מצדיקות הוצאות אלו הימנעות מתשלום דמי השכירות אשר המועד לתשלומם חלף עבר כשנה קודם לכן (שהרי עפ"י החוזה חייב היה בתשלום דמי השכירות לשנה מראש). 7. אזכיר (ולמעשה מן הראוי היה לפתוח בכך) את הצהרת הנתבע בראש חוזה השכירות כי בדק ובחן היטב את המושכר - וממילא נאות לשכרו במצבו, כמו אף את הוראת החוזה המטילה עליו את האחריות לתיקון כל הליקויים והפגמים במושכר, בתקופת השכירות - ושוב, מתקשה אני ללמוד מה מקור טענתו כי היה זכאי לכך שהתובעת היא אשר תישא בהוצאות הללו ו/או כי הוא רשאי להימנע מתשלום חיוביו כל עוד אין התובעת מממנת את התיקונים. 8. טענות הנתבע עומדות בניגוד גמור להוראות חוזה השכירות ולהתחייבויותיו עפ"י חוזה זה ואין לשמוע להן, אפילו כל הנטען בתצהיר אמת צרופה (ואין צריך לומר כי המצהירים מטעם התובעת כופרים "באמת" זו מכל וכל). 9. הנה כי כן, דין טענות ההגנה להידחות אף בלא צורך בחקירת המצהירים שלא תהיה אלא ברכה לבטלה ובזבוז זמן שיפוטי יקר. 10. נותר איפוא לבחון את החיוב הכספי; למעשה, לא חלק הנתבע בתצהירו (אשר היה לכתב הגנתו) על הסכום הנתבע בכתב התביעה והסתפק באמירה סתמית כי "סכום זה אינו ברור ואינו מפורט". הלכה פסוקה היא כידוע שבתצהיר התומך בקשת רשות להגן חייב נתבע להכבד ולפרט "ברחל בתך הקטנה" כל פרטי הגנתו ואיננו רשאי להסתפק באמירות כלליות. עם זאת ומטעמי עשיית הצדק, רואה אני לנכון לבחון את נתוני החיוב. כאמור, התחייב הנתבע עפ"י חוזה השכירות לתשלום דמי שכירות בסך 500.- ש"ח בצירוף מע"מ וכן הוצאות הארנונה; עפ"י הפירוט המצורף לתצהיר עדות של גב' מרגלית חדי, מנהלת החשבונות, דמי השכירות שהגיעו מהנתבע עד תאריך הגשת התביעה הסתכמו ב4,967.- ש"ח ומסי הארנונה (שאין כל מחלוקת כי הנתבע חייב אף בהם עפ"י חוזה השכירות), בסך 1,598.- ש"ח - ובסה"כ עמד חובו בעת ההיא על סך 6,565.- ש"ח 11. ב"כ התובעת טענה (בצדק) כי למעשה חייב הנתבע בתשלום עבור חזקתו במושכר עד ליום הפינוי בפועל (ספטמבר 1995) ואולם משלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה והגדלת סכומה, אין לפסוק דבר בגין החוב שלאחר מועד הגשת כתב התביעה. 12. ב"כ המלומד של הנתבע ביקש לשטוח בפני בית המשפט את מערכת היחסים האישיים "המיוחדת", לגירסתו, בין מנהלי התובעת והנתבע ו/או את המניעים שהביאו להגשת התביעה - כל אלו אינם שייכים כלל ואינם רלוונטיים לתביעה זו שכל עניינה הוא חיוב מכח יחסי שכירות חוזיים, ותו לא. 13. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 6,565.- ש"ח בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מתאריך 96/04/25 (מועד הגשת כתב התביעה) בצירוף אגרת התביעה ובנוסף על כך שכ"ט עו"ד (בשים לב לכך שבמקורה הוגשה התביעה גם לפינוי הנתבע מהמושכר) בסך 6,000.- ש"ח בצירוף מע"מ כדין. תביעת פינויפינוי