קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הוצאת ספרים: השופט יצחק ענבר: 1. המערער, פרופסור לפילוסופיה, הציע למשיבה, הוצאת ספרים אקדמאיים, לפרסם ספר אקדמי מפרי עטו העוסק באבות הפילוסופיה האנליטית: פרגה, ראסל וויטגנשטיין, הכולל שלושה חלקים. לאחר שהמערער השלים את כתיבת החלק הראשון העביר אותו לעיונה של המשיבה. משהועברה טיוטת החלק הראשון למשיבה בעוד המערער ממשיך בעבודה על החלקים האחרים, הודיע למערער יושב ראש המועצה האקדמית של המשיבה כי היא מקבלת את הצעת המערער לפרסם את הספר. לימים, התעוררה מחלוקת בשאלה האם על המערער להשתתף בעלות הוצאתו של הספר לאור, אך מחלוקת זו יושבה והמשיבה לא עמדה עוד על דרישה זו. בחלוף מספר חודשים, העבירה המשיבה למערער נוסח של חוזה כתוב שכלל סעיפים שונים המנוגדים, לטענת המערער, להצעה המקורית שהתקבלה ואינם סבירים. המערער העיר הערות שונות על נוסח החוזה והציע הצעות לתיקון ולהבהרה, אשר זכו לתגובת מנכ"ל המשיבה. במהלך המגעים, כך טוען המערער, הודיע לו לפתע מנכ"ל המשיבה כי זו לא תוציא את הספר לאור אלא אם יחתום על הנוסח המצע של החוזה כפי שהוא ללא תיקון. 2. המערער הגיש לבית משפט השלום תביעה ובה טען, כי בינו לבין המשיבה נכרת חוזה מחייב וזאת בהתאם למכתב שבו הציע למשיבה לפרסם את הספר ובתשובת יו"ר המועצה האקדמית של המשיבה, פרופ' י' אונא, (להלן: "אונא") כי הצעתו נתקבלה. החלטת המשיבה שלא לפרסם את הספר היא, לטענת המערער, הפרה של החוזה. לחילופין טען המערער, כי אף אם לא ניתן לראות במכתבו שלו "הצעה" ובתשובת אונא "קיבול", הרי נוכח התנהגותה חסרת תום הלב של המשיבה, אשר גרמה לכך שבסופו של דבר לא נחתם חוזה, יש לראות את החוזה כנכרת ולזכות את המערער בפיצוי. המערער העמיד את סכום התביעה על סך של 570,000 ₪, המורכב מנזקיו הישירים והעקיפים עקב הפרת החוזה. 3. המשיבה חלקה על כך שהשתכלל חוזה מחייב בין המערער לבינה, ומכאן נובעת עמדתה כי לא הפרה כל חוזה. המשיבה טענה כי ההסכמה לפרסם את הספר ניתנה על ידי גוף אחר, המועצה האקדמית, שהיא גוף חיצוני להוצאת הספרים - המשיבה, וכל שיש ללמוד מהסכמתה של המועצה הוא כי מדובר בשלב הראשון של ההוצאה לאור שהוא המלצה ברמה האקדמית, המהווה סינון ראשוני של הפרסומים לקראת השלבים הנוספים. המשיבה הוסיפה כי המערער היה מודע למעמדה של המועצה האקדמית ולמשמעות קבלת האישור ממנה כאחד השלבים בהחלטה על הוצאת הספר לאור ולא כקבלה מלאה וללא תנאי של הצעתו. עוד נסמכת המשיבה על כך שהמערער עצמו קבע במכתב ההצעה שכל עוד לא ייחתם חוזה כתוב בין הצדדים הוא רשאי לחזור בו ממנה. באשר למשא ומתן טענה המשיבה כי זה נוהל בתום לב ולאחר שלא הבשיל לחוזה חתום אין לחייב את המשיבה בפיצוי למערער. 4. בפסק-דין מפורט ומנומק היטב דחה בית משפט קמא (כב' השופט א' דראל) את תביעתו של המערער, על שני ראשיה. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו. 5. המערער (שייצג את עצמו) והמשיבה הגישו עיקרי טיעון מפורטים. בדיון שהתקיים ביום 13/7/10 השלימו את טיעונם בעל-פה. 6. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא נסמכו בעיקרם על המסמכים שהוחלפו בין הצדדים (ראו: סעיפים 11 - 29 לפסק הדין). בה בעת הכריע בית משפט קמא במספר מחלוקות עובדתיות שעלו מהעדויות, תוך שראה לאמץ לגביהן את גרסתו של המערער (סעיפים 60 - 68 לפסק הדין). נקבע, כי המערער לא היה מודע לכך שהמועצה האקדמית היא גוף חיצוני למשיבה, שכל עניינו המלצה על רמה אקדמית ומדעית של חיבור, וכי המשיבה יצרה לפניו מצג שלפיו אין הבחנה בין הגופים השונים; כמו כן נקבע, כי בפגישה שקיימו נציגי המשיבה עם המערער ביום 22/8/06 לא נדונה כלל השאלה הנוגעת לחתימה על חוזה; בדומה לכך הועדפה גרסת המערער, שלפיה סוכם על פרסום חיבור הכולל שלושה חלקים, על פני גרסת המשיבה שלפיה כל שדובר עליו התייחס לחלק הראשון שעניינו חיבור על פרגה. 7. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות. הכרעתו של בית משפט קמא במחלוקות העובדתיות שעלו מהעדויות נעשתה על יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות ובחינתן היסודית לאור מכלול הראיות ושיקולי הגיון, ואין עילה להתערב בה. כפועל יוצא מכך, התשתית העובדתית שתשמש להכרעה בערעור אינה אלא זו שנקבעה על ידי הערכאה הראשונה. תשתית עובדתית זו פורטה בפסק הדין בהרחבה וכדי שלא להאריך מעל הצורך אמנע מלחזור עליה ואסתפק להלן בהדגשתם של עיקרי הדברים הצריכים להכרעה. 8. בית משפט קמא דחה את טענתו העיקרית של המערער שלפיה הדין ודברים בין הצדדים השתכלל לחוזה מחייב, ועמדתי כעמדתו. שלושה טעמים עומדים ביסוד מסקנה זו ולהלן אפרטם אחד לאחד: א. המסקנה כי מכתב ההצעה של המערער (מוצג 12) ותשובת המשיבה (מוצג 15, שקדם לו מוצג 13) לא יצרו חוזה מחייב, מתחייבת, בראש ובראשונה, מהאמור במכתבו של המערער. וכך נאמר, בין היתר, בחלקו האופרטיבי של אותו מכתב (ההדגשות אינן במקור): אני מבקש לדעת האם אתם מעוניינים בהוצאת הספר במתכונתו הנוכחית. אם עמדתכם העקרונית חיובית, אנא הודיעוני על סדר הדברים ואשמח להעביר אליכם את החומר המוכן בהקדם. אני מקוה שהדברים יעלו יפה, אך מובן שעד לחתימת חוזה, אין בהצעתי כדי לחייבני משום בחינה. רואים אנו, כי המערער אינו מבקש לקבל אלא את "עמדתה העקרונית" של המשיבה. זאת ועוד: המערער מדגיש כי "עד לחתימת חוזה" אין בהצעתו כדי לחייבו. המערער מבחין, אפוא, יפה בין "עמדה עקרונית" לבין "חתימת חוזה". לשיטתו שלו עצמו, יחסים משפטיים מחייבים בינו לבין המשיבה טעונים "חתימת חוזה". על פי פשוטם של דברים, תשובתה של המשיבה למכתבו דנן של המערער, כי "המועצה החליטה לקבל את הצעתך...", אינה מבטאת אלא "עמדה עקרונית" של המשיבה, אותה "עמדה עקרונית" שהתבקשה קודם לכן במכתבו של המערער. הדברים מתחוורים במשנה תוקף נוכח המשך תשובתה של המשיבה שבו נאמר למערער, כי "נציג מטעם ההוצאה לאור יצור איתך קשר בנוגע לסדרי ההוצאה לאור של הספר". דברים אלו מלמדים שגם לשיטתה של המשיבה עדיין נדרש שיג ושיח אודות פרטי ההתקשרות וכי בשלב זה נמצאים הצדדים בשלב הטרום חוזי. ב. מכתביהם דלעיל של הצדדים כללו את נושא הספר ואת הפרקים שיכללו בו, אך חסרו בהם פרטים רבים אחרים הדרושים להסדרת ההתקשרות, וביניהם: חלוקת המימון בין הצדדים; הבעלות על זכויות היוצרים; דרך ההוצאה לאור; המועדים; הכנת המפתחות; מספר העותקים שיודפס; הכמות שתימסר למערער; התמלוגים ואופן חישובם; זכויות התרגום. מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי "השאלות שנותרו להשלמה רחבות מכדי שניתן היה להשלימן מכוח סעיף 26 לחוק החוזים הכללי". זאת ועוד אחרת: אי התייחסותם של הצדדים לנושאים אלו מהווה אינדיקציה נוספת לכך, שבאותו שלב עדיין לא הייתה להם גמירת דעת להתקשר בחוזה מחייב (ליחס בין חוסר מסוימות והיעדר גמירת דעת ראו: ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה-2005, בעמ' 188). במילים אחרות: היעדר התייחסות מצד המערער והמשיבה לנושאים מהותיים אלו מהווה בנסיבות העניין ראיה נוספת לכך, שמכתביהם בטאו עמדות עקרוניות האמורות לשמש בסיס להמשך משא ומתן, זאת ותו-לא. ג. בהמשך הדברים טען המערער בפני המשיבה, כי חילופי המכתבים יצרו חוזה מחייב (מוצג 18 מיום 24/8/06), ואולם מכתבו לא נענה. לאחר מכן אף העביר המערער למשיבה, על פי בקשתה, נוסח מעודכן של הכרך על פרגה, אשר הועבר על ידי המשיבה לעורך (מוצגים 20 -21 מ- 14/11/06 ו- 21/11/06). אלא שזמן קצר לאחר מכן הודיע מנכ"ל המשיבה למערער, כי "במקביל אעביר לך חוזה בימים הקרובים" (מוצג 22 מינואר 07). לאחר קבלת טיוטת החוזה העיר המערער את הערותיו והביע תקווה כי "אני מקווה שלא תהיה בעיה בלתי פתירה עם הערות אלה" (מוצג 24). נוכח התמונה הראייתית הכוללת נראה, כי גם באותה העת עדיין נמצאו הצדדים בשלב הטרום חוזי, כאשר תחילת הביצוע, היינו, העברת הכרך הראשון לעריכה, לא נועדה להוות תחליף למיצויו המקביל של המשא ומתן ולחתימתו של חוזה פורמאלי. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו, אין אלא להסכים למסקנתו של בית משפט קמא, לפיה בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב. 9. בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענתו החילופית של המערער, שלפיה המשיבה ניהלה את המשא ומתן עמו שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב. השופט המלומד קבע בעניין זה, כי המשיבה הייתה מעוניינת באמת ובתמים להוציא את הספר, כי התנהלותה הייתה עניינית וכי חוזה לא נכרת רק נוכח אי הגעת הצדדים להסכמה על תנאי ההתקשרות. אקדים ואומר, כי אין בידי להסכים למסקנה זו. להלן נימוקיי: א. עיון בטיוטת החוזה שנשלחה על ידי המשיבה למערער בתחילת 2007 מלמד, כי היא כוללת שני תנאים מהותיים, העומדים בניגוד מוחלט למה שהוסכם בשלבים מוקדמים יותר של המשא ומתן. במה דברים אמורים: בכל שלבי המשא ומתן היה ברור כי הספר שהוסכם עקרונית על הוצאתו לאור יכלול 3 חלקים, שיעסקו ב- 3 אבות הפילוסופיה האנליטית: פרגה, ראסל וויטגנשטיין. תנאי זה עמד בבסיסו של המשא ומתן והווה את הנחת היסוד לו (ראו: מוצגים 12-16; פסקה 68 לפסק דינו של בית משפט קמא). לעומת זאת, טיוטת החוזה מתייחסת רק לחלק הראשון שיעסוק בפרגה, מבלי שקיימת בה התחייבות כלשהי של המשיבה באשר לשני חלקי הספר הנותרים. זאת ועוד: על פי ממצאי בית משפט קמא, ב- 2006 הוסכם כי מימון הוצאתו לאור של הספר הוא באחריות המשיבה. לעומת זאת, בטיוטת החוזה דרשה המשיבה כי המערער ייטול אחריות לעלות הכנת המפתוח. לכך יש להוסיף כי בטיוטת החוזה הוסיפה המשיבה ודרשה כי תינתן לה "זכות סירוב ראשונה" על כל ספר שיכתוב המערער בעתיד, בכל שפה שהיא. נראה כי תנאי זה אינו דרוש למימושה של התקשרות שדובר עליה וככזה הוא חורג מגדריה. ב. לאורך הדין ודברים שניהלו הצדדים בעקבות משלוח טיוטת החוזה למערער, סירבה המשיבה לסגת מעמדתה בנקודות אלו. זאת ועוד: אשר לדרישתה כי נשוא החוזה יהיה אך ורק חלקו הראשון של הספר טענה המשיבה, כי כך סוכם בין הצדדים מלכתחילה. גרסתה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא כבלתי אמינה (פסקה 68 לפסק הדין). ממילא שלא ניתן על ידי המשיבה כל הסבר מה גרם לה לשנות את טעמה. ג. טיוטת החוזה נשלחה למערער כ- 7 חודשים תמימים לאחר מתן אישורה העקרוני של המשיבה להתקשרות. ביני לביני שקד המערער על המשך העבודה על הספר, העביר למשיבה את חלקו הראשון וזו מצידה העבירה אותו לעריכה. התנהלות זו יצרה אצל המערער ציפייה לגיטימית להשלמת המשא ומתן על בסיס הנחות היסוד למשא ומתן, כפי שאלו גובשו בין הצדדים קודם לכן. אשר למשיבה, הרי שהמעט שניתן לדרוש ממנה הוא מתן הסברים של ממש לנסיגתה מאותן הנחות מוצא, בפרט זו שעניינה בהיקפו של הספר (3 חלקים). בפי המשיבה לא היו הסברים כאלו. במצב דברים זה, דרישתה השרירותית של המשיבה להוציא לאור כרך אחד בלבד אשר המערער יידרש להשתתף במימונו, שאליה התלוותה דרישה למתן זכות סירוב ראשונה על כל הספרים שיחבר המערער בעתיד, אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של המשיבה למצות את המשא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. אשוב ואדגיש, כי דרישותיה אלו של המשיבה סתרו את הנחות היסוד שעליהן בוסס המשא ומתן ושעל פיהן התנהלו הצדדים במשך מספר חודשים. משכך, העלאתן לאחר חלוף זמן כה רב מתחילת המשא ומתן, שבמהלכו אף החלו הצדדים בפעולות למימוש ההתקשרות, מבלי שניתן לכך הסבר של ממש (זולת הסבר שנדחה כבלתי אמין) - לקתה בחוסר תום לב. אין כל ספק, כי לו ידע המערער מראש שבכוונתה של המשיבה להוציא לאור רק 1/3 מעבודתו תוך חיובו בעלות המפתוח ושעבוד ספריו העתידיים לזכות סירוב ראשונה, היה גודע לאלתר כל דין ודברים עם המשיבה ופונה לדרכו. ד. יריעת המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעקבות משלוח טיוטת החוזה הייתה רחבה יותר וכללה נושאים נוספים, וביניהן כאלו שהמשיבה לא הייתה מנועה להעלותם בשלב זה (ראו: נספח 11 ה' לתצהיר צבר; מוצג 30). כך, למשל, נתגלעה מחלוקת סביב זכותו של המערער להכניס שינויים בנוסח הספר לאחר מסירתו למשיבה (סעיף 4 לטיוטת החוזה; סעיף 2 למוצג 30). לאור מכלול המחלוקות אין להוציא מכלל אפשרות שהצדדים לא היו מגיעים למפגש רצונות בכל מקרה. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע, כי הסיבה היחידה לכך שלא נחתם חוזה היא דרך התנהלותה של המשיבה. כך סבר גם בית משפט קמא (פסקה 100 לפסק הדין) וסברתו זו מקובלת עלי. בכך שונה המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה בע"מ, אשר המערער מבקש להסתמך עליו, ומטעם זה יש לדחות את טענתו של המערער כי יש לראות את החוזה כנכרת ולזכותו בפיצויי קיום (וראו בהקשר זה גם את דברי פרופ' שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 162-163, בדבר הצורך בהקפדה יתירה על גבולות ההלכה שנפסקה בפרשת קל בניין). הסעד הראוי בגין הפרת חובת תום הלב במקרה דנן הוא, אפוא, פסיקת פיצויי הסתמכות, פיצויים שליליים בלבד, שמטרתם להעמיד את המערער במצב שבו היה נתון אלמלא נכנס למשא ומתן. ה. מהראיות עולה כי המערער כתב את עיקר ספרו עוד קודם לקבלת אישורה העקרוני של המשיבה (מיום 28/6/06), וכי היה משלים את כתיבתו של הספר בכל מקרה (ראו: מוצג 12). במצב דברים זה אין יסוד לדרישתו לפיצויי הסתמכות בגין עבודתו על כתיבת הספר בין השנים 2003 - 2007, שהרי עבודה זו לא בוצעה עקב המשא ומתן. לא הובאה ראיה של ממש שלפיה נגרם למערער עקב ניהול המשא ומתן נזק ממוני אחר כלשהו הניתן לכימות מדויק. נזקו של המערער מתמצה, אפוא, באבדן הזמן שהשקיע במגעיו עם המשיבה, בטרחה המיותרת שהושקעה על ידו, ובעגמת הנפש המוגברת שנגרמה לו עקב סיכול ציפייתו להשלים את המשא ומתן על בסיס הנחות המוצא שסוכמו 7 חודשים קודם לכן. ו. אין לקבל את הטענה כי נזק זה היה נגרם למערער בכל מקרה משום שהמשא ומתן נדון ממילא לכישלון עקב חילוקי הדעות בנושאים האחרים, שאותם לא הייתה המשיבה מנועה להעלות בשלב משלוח הטיוטה. את דרישתה לצמצם את ההתקשרות לחלקו הראשון בלבד של הספר, תוך חיובו של המערער בהשתתפות במימון, היה על המשיבה להעלות בפני המערער כבר בתחילת המשא ומתן, או למצער מייד לאחר ששינתה את טעמה. לא ניתן על ידי המשיבה כל הסבר ענייני מדוע לא עשתה כן שהרי גרסתה, שלפיה סכמה עם המערער מלכתחילה כי יוצא לאור רק חלק אחד של הספר, נמצאה לא אמינה. לעיל כבר ציינתי, כי לו הייתה המשיבה מוסרת למערער את עמדתה כהוויתה היה המערער נמנע מהמשך המשא ומתן עימה, שכן דרישותיו בנושאים אלו הוו מבחינתו תנאי בל יעבור. המסקנה היא, כי אבדן זמנו של המערער במהלך חודשי המשא ומתן, הטרחה שהשקיע במגעים עם המשיבה (מעבר למגעים הראשונים) ועגמת הנפש המוגברת שהוסבה לו בעקבות כשלון המשא ומתן לאחר כל אלו, נגרמו בעיקרם עקב חוסר תום ליבה של המשיבה. על כך זכאי המערער לפיצוי. לאור מכלול הנתונים יקבע סכום הפיצוי בדרך של אומדן ויעמוד על סך של 25,000 ₪. 10. אציע, אפוא, לחבריי לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא, ולחייב את המשיבה לשלם למערער סך של 25,000 ₪. כמו כן תישא המשיבה בהוצאותיו של המערער בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000 ₪. הפיקדון יוחזר למערער. [אב"ד] השופט יוסף שפירא: אני מסכים. יוסף שפירא, שופט השופטת נאוה בן-אור: אני מסכימה. נאוה בן אור, שופטת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט יצחק ענבר.הוצאה לאור