למעשה נתונה לבית המשפט לתביעות קטנות הסמכות לדון גם בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי חברה בע"מ. אמנם רק "יחיד" יכול לפתוח הליך בבית משפט לתביעות קטנות, אולם משפתח בהליך קשה לראות טעם לשלילת זכויות דיוניות מן הצד שכנגד. שלילה כזו מקפחת את דרכי ההתגוננות של הצד שכנגד. היא מונעת ממנו את הדיון המלא בבית המשפט לתביעות קטנות, גם לאחר שזומן לשם על ידי הצד האחר. זוהי פגיעה בשוויון בין הצדדים במסגרתו של הליך שכבר נפתח. זוהי פגיעה ביכולת להציג את העמדה של המתדיין ולהביא את הסכסוך בשלמותו לכלל הכרעה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה שכנגד בתביעות קטנות מצד חברה: תאונת דרכים שארעה ביום 18.1.1996 היא שעומדת ביסוד המחלוקת בין הצדדים. התאונה ארעה בצומת דרכים, המכונה "צומת טמפו". הנזקים לשני כלי הרכב הובילו להגשת התביעה והתביעה שכנגד. כל נהג - - התובע ונתבע 2 שנהג ברכב הנתבעת 1 -- מפנה אצבע מאשימה אל חוסר הזהירות מצד חברו כגורם לתאונה. התביעה שכנגד וסמכות התביעה שכנגד הוגשה על ידי הנתבעת 1. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ. היא אינה "יחיד" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 60 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984-. בתחילת הדיון העלו הנתבעים שכנגד טענה מקדמית. הם העלו שאלה אם נתונה לבית משפט זה, סמכות לדון בתביעה שכנגד המוגשת על ידי תאגיד שנתבע. "בסופו של יום" הסירו הנתבעים שכנגד טענה זו מעל הפרק. להסרת ספק, נקבע כי הדיון יעשה גם מכח סמכותי כשופט שלום, תוך שהם מסכימים כי הדיון יתנהל על פי כללי הראיות וסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט לתביעות קטנות. בדרך זו נעקפה שאלת הסמכות, שכן סדרי דין ודרכי ראיה נתונים, ברגיל, להתנאת הצדדים. משנתנה ההסמכה על ידי קביעה כי הדיון גם מכח סמכותי כבית משפט שלום, אין צורך לדון בשאלת הסמכות. יוער כי אין כאן התנאה על עצם הסמכות, שכן הסמכות לשבת כשופט שלום נתונה בידי. לעומת זאת, לא נשמרו הדרכים האורתודוקסיות של העברת ההליך, אך לא נראה כי ענין זה מצוי מחוץ להישג ידם של הצדדים, ובלבד שנתונה לכך הסכמת בית המשפט. עם זאת, ראוי להעיר כי למעשה נתונה לבית המשפט לתביעות קטנות הסמכות לדון גם בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי חברה. אמת, רק "יחיד" יכול לפתוח הליך בבית משפט זה. ואולם משפתח בהליך קשה לראות טעם לשלילת זכויות דיוניות מן הצד שכנגד. שלילה כזו מקפחת את דרכי ההתגוננות של הצד שכנגד. היא מונעת ממנו את הדיון המלא בבית המשפט לתביעות קטנות, גם לאחר שזומן לשם על ידי הצד האחר. זוהי פגיעה בשוויון בין הצדדים במסגרתו של הליך שכבר נפתח. זוהי פגיעה ביכולת להציג את העמדה של המתדיין ולהביא את הסכסוך בשלמותו לכלל הכרעה. זכות הגישה לבית המשפט מהווה חלק מצרור הזכיות הנגזרות מן הזכות להליך ראוי ומההגנה על כבודו (ראו: ברק, פרשנות חוקתית (ירושלים, 1994)422). זכות יסוד זו נתונה גם לתאגיד (ראו: ברק, שם בע' 438 - 440). שלילתה צרכה להעשות באופן מפורש. אין להסיק אותה במשתמע. אמנם שלילת היכולת ליזום הליך בבית המשפט לתביעות קטנות אינה בגדר שלילת היכולת לפנות לערכאות. בידי התאגיד עדיין נתונה היכולת לברר את ענינו בערכאה המתאימה. ואולם שלילת היכולת להגיש תביעה שכנגד, משעה שנפתח ההליך מקצצת בזכויותיו הדיוניות ומונעת את ברור ההליך בשלמותו. היא יוצרת אי שוויון בין הצדדים להליך. כביכול, האחד יכול רק להרוויח, ואם יכשל ידחו תוצאות הכשלון עד למיצוי ההליך אחר. על כן ענין אחד הוא שלילת הזכות לפתוח בהליך בבית משפט זה, וענין אחר הוא ניהולו של ההליך משעה שכבר נתפתח. אין מחלוקת על כך ש"הטריגר" לייזום הליך בבית משפט זה נתון בידי יחיד. על הטעמים לכך אין צורך לעמוד כאן. די לומר כי מסגרת מקוצרת נועדה לשמש את היחיד לטובתו, מול כוחות חזקים ממנו, לא פעם תאגידים. אם הוא סבור כי אי אפשר לו בכך, אין לגרור אותו, נגד רצונו, להתדיינות כזו. לעומת זאת, משפתח היחיד בהליך, הזכות להגיש תביעה שכנגד שמורה לכל נתבע ( השוו נוסח סעיף 61(2) של החוק). קשה להעלות על הדעת טעם לשלילת זכות דיונית זו מבחינה עיונית או מעשית. שלילת הזכות עלול לפעול ליצירת מלכודת פתאים, בה יעוכב הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות עד להשלמת הדיון בבית משפט השלום, במסגרת תביעה נפרדת שתוגש על ידי החברה. עכוב כזה יפעל לרעת התובע היחיד. הוא מיותר. הוא יגרור את הסכסוך לבית משפט אחר. היתרונות הדיוניים הגלומים ליחיד התובע בהליך זה יאויינו. אם לא יעשה עכוב כזה עלולים ממצאי בית המשפט לתביעות קטנות להוות מעשה בית דין, ומדוע להערים מכשול מלאכותי מיותר ולמנוע את ההכרעה השלמה בסכסוך במסגרת אחת? כך או כך, אין בחוק שלילה מפורשת של הסמכות. ההבחנה שעושה החוק בין תהליך הולדתו של ההליך - "תביעה אזרחית שהוגשה על ידי יחיד", לבין ניהולו של ההליך - "נתבע שהגיש תביעה שכנגד" - נותנת חיזוק מילולי, למי שחיזוק כזה נחוץ לו, כדי למנף את הפתרון הראוי הן מבחינת הצדדים להליך והן מבחינת יעילות הדיון. לדברים אלה התייחסתי בחלטה שנתתי בעת הדיון ואין לי צורך להדרש אליהם מעבר לכך. טענות הצדדים התובע והנתבע 2 נהגו את כלי הרכב בכביש המוביל ל"צומת טמפו" מכיוון מזרח למערב. כביש זה משתרע על שלושה נתיבים. הנתיב השמאלי - מאפשר פניה שמאלה בלבד, המרכזי - תנועה ישר או פניה שמאלה, ואילו הנתיב הימני נסיעה ישר בלבד (ראו נ/ 2 - נ/ 3). התובע טוען כי הוא נהג בנתיב המרכזי. על כן הוא היה רשאי להישיר בדרכו. לדבריו הנתבע 2 הגיח מנתיב ימין, המיועד לנסיעה בכיוון ישר בלבד. הנתבע פנה שמאלה , חצה את נתיב הנסיעה המרכזי, בו נהג התובע, וגרם לתאונה. הנתבע טוען כי לא כך היה. לדבריו רכבו היה במסלול הנסיעה המרכזי. מסלול זה מאפשר גם פניה שמאלה. רכבו של התובע היה מצוי במסלול השמאלי, ממנו ניתן לפנות שמאלה בלבד. בעוד הנתבע מבקש להשלים את הפניה שמאלה, נסע התובע ישר, בניגוד למותר וגרם לתאונה. המחלוקת והראיות כל אחד מן הצדדים העיד לשיטתו. לא התגלעה מחלוקת בכל הנוגע לנתיבי הכביש או לסימוניהם. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת מיקום כלי הרכב. התובע טען כי רכבו היה מצוי בנתיב המרכזי, בעוד רכב הנתבעים היה לימינו. הנתבע טען כי הוא נהג בנתיב המרכזי, ואילו התובע - היה משמאלו. לבד מעדיותיהם הגישו הצדדים תצלומים של מקום התאונה. כן הוגשו על ידם תצלומי הפגיעות בכלי הרכב. תצלומים אלה מלמדים כי רכב התובע פגע בחזיתו (ת/ 1) באחורי הרכב בו נהג הנתבע 2 (נ/ 1). במהלך הדיון הוסכם על עריכת בדיקת פוליגרף. סוכם כי תוצאות הבדיקה יתקבלו כראיה בתיק. כן סוכם "שאפשר שמשקל ראיה זו יהיה מכריע ואף בלעדי ויכול שגורל התביעה יוכרע לפי ממצאי הבדיקה". יוער כי לצדדים הובהר כי תהליך הבדיקה יכול להיות מכביד ומביך. הבדיקה נערכה. ממצאיה הוגשו לבית המשפט בדרך של חוות דעת מומחה ביום 27.11.96. בית המשפט הוסמך ליתן את פסק הדין עם הגשת חוות הדעת. האחריות ממצאי הבדיקה מאששים את עדות הנתבע 2 ותומכים בה. על ממצאי הבדיקה היה זה הנתבע 2 אשר נהג את רכבו בנתיב המרכזי. התובע נהג בנתיב השמאלי. מנתיב זה מותרת הפניה שמאלה בלבד. חרף זאת המשיך התובע בדרכו ישר, חצה את מסלול הפניה של הנתבע 2 וגרם לתאונה. די בדברים אלה כדי לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד. ממצאי הבדיקה מלמדים כי זכרונו של התובע בגד בו בכל הנוגע למקומו בכביש. היה זה התובע אשר בצע תנועה בכיוון המשך הדרך ממקום בו מותרת פניה שמאלה בלבד. למעשה גם הראיות שהוגשו בהליך תומכות במסקנה זו. מן העדיות עולה כי הנתבע 2 הוא תושב חולון והוא מכיר היטב את הצומת. הוא נוהג בה מידי יום, בדרכו לביתו ויעדי הנסיעה שלו ברורים ומוגדרים. בנסיבות אלה קשה לקבל את הטענה כי הנתבע נהג את הרכב בנתיב הימני, בעוד הוא מתכוון לפנות שמאלה. נתיב דרכים היה מוכר לו היטב. הכביש היה פנוי מכלי רכב. על כן מתקבלת יותר על הדעת עדותו שלו. גם סימני הפגיעה תומכים בעדותו. רכבו נפגע בחלקו האחורי. רכב התובע נפגע בחזיתו. אילו ביצע הנתבע קשת גדולה כמו זו המיוחסת לו על ידי התובע, יש להניח כי רכבו היה נפגע בצידו ולא בפינתו האחורית. סוף דבר: אני מאמץ את מסקנות הבדיקה כפי שהובאו בחוות הדעת וקובע כי האחריות לתאונה רובצת על התובע. התובע ניסה להתקדם ישר מנתיב המאפשר פניה שמאלה בלבד. על ידי כך הוא חצה באורח שלא ניתן לצפותו את נתיב הנסיעה של הנתבע וגרם לתאונה. סימני הפגיעה ומיקום התאונה מלמדים שלא היה לאל ידו של הנתבע למנוע את התאונה. מכאן שדין התביעה להדחות ודין התביעה שכנגד להתקבל. הנזק התובעת שכנגד מבססת את תביעתה על חוות דעת שמאי שהוגשה במהלך הדיון (נ/ 5). היא תובעת את ערך הנזקים המפורטים בה וכן עלות שכר הטרחה של השמאי וסכום מסוים על חשבון השבתת הרכב. תביעה זו אומצה על ידי הנתבע בעדותו. אני קובע כי נזקים אלה הוכחו כדבעי. מדובר ברכב מסחרי. על כן לא הובא בחשבון במרכיב הנזק תשלום מע"מ. לעומת זאת ניתן להביא בחשבון הפסד בשל השבתת הרכב וכל הכרוך בטפול בו. אשר על כן אני מחייב את הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכנגד סכום של 5583 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19.5.96) ועד לתשלום המלא בפועל. הסכום ישולם בתוך 21 מעת המצאת פסק דין זה. באותו מועד ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות הליך זה בסכום של 1100 ש"ח (סכום זה כולל את עלות בדיקת הפוליגרף כמתחייב מההחלטה ביום הדיון).תביעות קטנותתביעה שכנגד