תביעות קטנות הוצאת דיבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעות קטנות הוצאת דיבה:  זוהי תביעה לפיצוי בגין הוצאת דיבה. הרקע העובדתי לה הוא כלהלן: הנתבעת היא מייצגת (כך, בכתב ההגנה) את ועד הבית בבית המשותף בו מתגוררת הן התובעת והן הנתבעת. בין התובעת לבין וועד הבית המשותף התגלע סיכסוך כספי אשר מקורו בדרישות התובעת להשתתפות בהוצאות אשר הוציאה ואשר וועד הבית סירב להכיר בהם. כתוצאה מסיכסוך זה סירבה התובעת לשלם את דמי וועד הבית. סיכסוכים כספיים אלה הם רק הרקע למחלוקת שבפני שכן הם כבר נסתיימו בפסק דין אשר ניתן על ידי המפקח על רישום המקרקעין. בתביעה שבפני טוענת התובעת כי הנתבעת פגעה בה ובשמה, השפילה אותה וגרמה לסיכסוך בינה לבין הדיירים האחרים בבניין. על כך תובעת התובעת פיצוי בגין לשון הרע. בפתח הדברים אציין כי התלבטתי אם ראויה תביעה זו לידון בבית המשפט לתביעות קטנות. באופן רגיל תביעה לפיצוי בגין לשון הרע דורשת שמיעת עדים וסדר דין פורמלי (ראה בר"ע (ירושלים) 2323/96 רוזן נ' לסקובה, החלטת כב' השופט אלייקים רובינשטיין). אולם, לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה כי, בנסיבות הספציפיות של תיק זה, לא נפגעה כל זכות של מי מן הצדדים ואין כל מניעה לשמוע הליך זה בתביעות קטנות. בצייני את הנסיבות הספציפיות של תיק זה, כוונתי לעובדה שאין במקרה זה טענה כי הופצה לשון הרע אצל ציבור גדול של אנשים, או ציבור בלתי מסויים. גם אם אגיע למסקנה כי היה, בנסיבות האירועים, כדי פגיעה בתובעת בדרך של הוצאת לשון הרע, הרי מדובר על פגיעה בשמה של התובעת, בקרב ציבור מאד מצומצם ומאד מסויים של דיירי הבית המשותף. כמובן שבמקרה כזה תהליך הבאת הראיות, הן לגבי האירועים והן לגבי הנזק הוא מצומצם ביותר בהשוואה לתביעות בגין לשון הרע "רגילות". הרי שכך הגעתי למסקנה שאין סיבה להעביר תיק זה לבית משפט השלום.   מן החומר העובדתי אשר קיים בתיק הגעתי למסקנה כי יש בסיס לתביעת התובעת. אסביר את מסקנתי זו. אדם הנושא בתפקיד בעל אופי שליחותי, כגון נציג וועד בית משותף, חלים עליו מספר כללים אשר עליו לפעול על פיהם. בראש ובראשונה עליו להשכיל להפריד בין הפעילות הציבורית של הוועד ואנשיו לבין מערכות היחסים האישיות, העדינות והמורכבות הקיימות בבית משותף, בין השכנים. מחלוקות שונות בין דיירים - לגבי דרך ניהול הבית המשותף, ביצוע עבודות בבית המשותף או תשלומים והחזרים שונים - הינם דבר שכיח והכרח המציאות. שהרי אנשים שונים, בעלי דעות שונות, נתקבצו, על דרך המקרה והם מתגוררים באותו הבית. אין זה מעלה או מוריד מי "צודק" בסופו של עניין. אם בכלל ניתן לקבוע מהו "צדק" מוחלט במחלוקות שכאלה. על הוועד לדעת ולהשכיל להשאיר מחלוקות אלה בגדר מחלוקות לגיטימיות ולהזהר שמחלוקות אלה לא ישפיעו על מערכות יחסי השכנות בין הדיירים.   במקרה דנן, היתה מחלוקת כספית בין התובעת לבין הנתבעת, כנציגת וועד הבית. התובעת טענה כי מגיע לה החזר בגין הוצאה כלשהי והנתבעת, בשם הוועד, טענה כי לא מגיע לה החזר זה. אין זה מעלה או מוריד מי צודק שכן המחלוקת, כשלעצמה, היא לגיטימית. לו היו הצדדים משכילים להתייחס למחלוקת זו כמחלוקת לגיטימית, לא היה סיכסוך זה מגיע למקום שהגיע. אלא שלא כך קרה. הנתבעת פעלה במכוון כדי להעביר את המחלוקת עם התובעת, ממסגרת מחלוקת לגיטימית, למסגרת של סיכסוך אישי של (כמעט) כל דיירי הבית כנגד התובעת. מכאן אחריותה של הנתבעת. הנתבעת טענה/קבעה כי התובעת מנסה לקבל החזר כספים מוועד הבית, בעבור שיפוצים פרטיים אשר בצעה אצלה בדירה. זוהי האשמה חמורה ביותר, אשר, אם היה בה ממש, היא בעלת היבטים פליליים. הנתבעת הקפידה ליידע את כל הדיירים בקביעתה זו. ראה כדוגמא מכתב הנתבעת לדיירי הבית, מיום 30.11.99, שם נאמר - "ואיננו מוכנים לממן על חשבון הוועד שיפוצים שעשתה (התובעת -מ.א.) באמבטיה שלה". ממקום מעמדה של הנתבעת, כנציגת וועד הבית המשותף, לקחה על עצמה הנתבעת להודיע לכל יתר הדיירים את קביעתה, החד משמעית, כי התובעת למעשה מנסה לקבל במירמה את כספי הוועד. יתר על כן, הנתבעת נסתה להפעיל לחץ על התובעת ובתוך כך "גייסה" את דיירי הבית האחרים כנגדה. זאת עולה מן המכתבים אשר הפיצה הנתבעת לכל הדיירים, כפי שצורפו לתיק בית המשפט. יש לזכור כי מכתב נכתב, בדר"כ, תוך שיקול דעת רב יותר מן המילים הנאמרות. על המילים הנאמרות, ניתן ללמוד מעדותו של אחד הדיירים, אשר, על אף שהגיע מטעם הנתבעת, שיקף נאמנה את הלך הרוח של ההסתה כנגד התובעת. כדאי להביא את הדברים בשם אומרם. כך הוא אומר, בעמוד 3 לפרוטוקול: "לפני כן לא היה כל סכסוך עם גב' זוכוביצקי (התובעת - מ.א.) בתקופה האחרונה יש מתח בין גב' זוכוביצקי לשכנים אחרים, אינני יודע איזה הוצאות היא טענה שיש לה עוד והיא רצתה עוד כסף. הנציגה של ועד הבית (הנתבעת - מ.א.) לא הסכימה לשלם לה עבור השיפוצים (הדגש שלי - מ.א.) וכל השכנים ידעו זאת, אני חושב שזה מה שיצר מתח בין השכנים לבין הגב' זוכוביצקי".   עיננו הרואות כי איש לא טרח לידע את השכנים מה באמת מהות המחלוקת בין התובעת לבין הנתבעת כנציגת הוועד. השכנים ידעו, מפי הנתבעת, כי התובעת מבקשת לקבל כספים עבור שיפוצים. והחשוב מכל - לפני כן לא היה כל סיכסוך עם התובעת אולם בעקבות פעולותיה של הנתבעת קיים גם קיים סיכסוך. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי הנתבעת אכן הסיתה את דיירי הבניין כנגד התובעת וזאת באמצעות האשמתה כי היא מנסה לקבל מן הוועד כספים במרמה.   סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965, קובע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" ...   נסיבות המקרה דנן עומדות בתנאים אשר קובע חוק איסור לשון הרע ויש לראותן כ"לשון הרע" על פי חוק זה. עולה מכך כי הנתבעת הפרה את האיסור אשר מטיל חוק איסור לשון הרע.   השאלה הבאה אשר צריכה להשאל היא - האם עומדת לנתבעת הגנה כלשהי, מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לשאלה זו ראוי לראות את סעיף 15(2) לחוק אשר לשונו: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" האם יכולה הנתבעת, כנציגת וועד הבית המשותף, להנות מהגנה זו ?! התשובה לכך היא -לאו. כפי שציינתי בפתח הדברים, על הנתבעת היה להשכיל ולהפריך בין מחלוקות לגיטימיות אשר צריכות לבוא על פיתרונן, לבין מערכות היחסים האישיות. בכך שהנתבעת העבירה את המחלוקת הלגיטימית והפכה אותה, במכוון, לסיכסוך אישי בין כל הדיירים לבין התובעת, היא פרצה וחרגה מגבולות ההגנה אשר מקנה לה סעיף זה שכן לא רק שלא היתה מוטלת עליה חובה לעשות זאת, אלא שחל עליה איסור על כך. במילים אחרות, ההגנה יכול והיתה חלה לנתבעת אם היתה פועלת, כנציגת הוועד, במסגרת המחלוקת כדי לנסות וליישב את המחלוקת בדרכים לגיטימיות. ואלם הגנה זו אינה קיימת כאשר הפעולות אשר נעשו על ידי הנתבעת לא נועדו לסיים את המחלוקת אלא כדי להביא (כפי שקרה) לסיכסוך מוחלט בין התובעת לדיירים אחרים.   בשולי הדברים יש להעיר כי, חבותה של הנתבעת היא חבות אישית. התובעת לא היתה חייבת לתבוע את החברים האחרים בוועד הבית. ראשית, הנתבעת היא זו שפעלה בשם וועד הבית ולא ראיתי כל פעולה דומה אשר נעשתה ע"י חברים אחרים בוועד. זאת אף ציין העד בעדותו לאמור: "הנציגה של וועד הבית לא הסכימה לשלם לה ..." שנית, הנתבעת היא זו אשר כתבה את המכתבים, היא זו שבחרה לנסחם כי שנוסחו והיא זו שפעלה, כפי שפעלה. שלישית, מן החומר שבתיק עולה בבירור כי התנהגות הנתבעת כלפי התובעת חרגה מאד מגבולות התנהגות לגיטימית של וועד בית כלפי דייר שסרח. ברור כי נוצרה יריבות אישית אשר גרמה לנתבעת לפעול כפי שפעלה.   לעניין הנזק - כפי שפירטתי לעיל, אין מדובר בלשון הרע המגיע לציבור הרחב של אנשים או לציבור בלתי מסויים של אנשים. במקרה דנן פעולותיה של הנתבעת היו רק במסגרת דיירי הבניין ועל כן, כמובן, נזקה של התובעת נמוך יותר. מאידך, דווקא כאשר מדובר בדיירי הבניין, מדובר בציבור מקורב מאד לתובעת, סביבת החיים היום-יומית הצמודה וקרובה לה. כאשר לשון הרע גורמת לדימוי שלילי בקרב ציבור כל כך אינטימי, הרי הנזק לנפגע הוא דווקא גדול יותר שהרי חייו משתבשים באופן ישיר ומיידי. אני מאמינה לתובעת כי מתחים שכאלה, בין שכנים. מקשים מאד ומכאיבים מאד ומעל לכל - הם מיותרים מאד. כפי שתארה זאת התובעת בלשונה: "לא ישנתי במשך לילות בגלל זה".   לאור כל האמור ולאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ כפיצוי. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.99 ועד ליום התשלום בפועל. אם תשלח הנתבעת לתובעת מכתב התנצלות מפורט וברור אשר יפורסם גם על גבי לוחות המודעות של הבית המשותף לפחות במשך חודש ימים, יוקטן סכום הפיצוי ויעמוד על סך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 150 ₪ הוצאות ההליך. תביעות קטנותלשון הרע / הוצאת דיבה