ככלל אין בית הדין לעבודה רשאי לשנות פסק דין לאחר נתינתו: "השינויים היחידים שבית-משפט מוסמך לעשות בפסק-דינו פורטו בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט... שהוחל בבתי-הדין לעבודה מכוח סעיף 39לחוק בית-הדין לעבודה... סעיף 81 אינו מאפשר תיקונים בפסק-הדין שהם למעשה כתיבת פסק-דין מחדש" (דב"ע נא/28,24- 3לביא ואח' נ' משכנות שאננים בע"מ - לא פורסם) גם מיעוט שופטי בית-הדין הארצי שישבו בדין בעניין אחר וסברו שיש לנקוט בגישה מקילה, הסכימו כי ה"סמכות הטבועה" הנתונה לבית-הדין לתיקון תנאי בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, היא רק על מנת "להציל אדם מעוול" (דב"ע תשן/ 157- 3[1]). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין: המבקש, פרקליט במקצועו, ייצג מספר מורים (להלן - המורים) החברים אצל המשיב, ארגון מורי בתי הספר העל-יסודיים, בתביעה אשר התנהלה בבית-דין זה (להלן - התביעה העיקרית) כנגד מוסד חינוכי לנערות פועלי אגודת ישראל (להלן המוסד החינוכי). לבקשת המורים והמוסד החינוכי, ניתן ביום 1.10.1990פסק-דין המאשר הסכם של פשרה בתביעה העיקרית, על-ידי כבוד השופטת הראשית (כתוארה אז) פורת. המבקש ייצג בתביעה העיקרית את המורים, לדבריו לפי בקשת המשיב. הצדדים בתביעה העיקרית הגיעו להסכם פשרה שאושר בפסק-דין, ובו מונה המבקש כנאמן לצורך קבלת כספים מצד שלישי, כספים שיועברו למורים על-פי החלטת ועדה פריטטית שהוקמה ביזמת המשיב ובהשתתפותו. פסק-הדין מומש, הכספים הועברו למבקש, וזה האחרון עיכב בידו סך של 700, 3ש"ח, לגביהם הוא מבקש לקבוע, בבקשה הנוכחית, כי מדובר בהוצאות שכר טרחת עורך-דין בגין עבודתו כנאמן במימוש הסכם הפשרה. יצויין, כי הבקשה הוגשה לראשונה רק ביום 16.8.1992, דהיינו, קרוב לשנתיים לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין בתביעה העיקרית. אני מחליט לדחות את הבקשה על הסף, מהנימוקים הבאים: .1ככלל אין בית-הדין רשאי לשנות את פסק-דינו לאחר נתינתו: "השינויים היחידים שבית-משפט מוסמך לעשות בפסק-דינו פורטו בסעיף 81לחוק בתי-המשפט... שהוחל בבתי-הדין לעבודה מכוח סעיף 39לחוק בית-הדין לעבודה... סעיף 81אינו מאפשר תיקונים בפסק-הדין שהם למעשה כתיבת פסק-דין מחדש" (דב"ע נא/28,24- 3לביא ואח' נ' משכנות שאננים בע"מ - לא פורסם)? גם מיעוט שופטי בית-הדין הארצי שישבו בדין בעניין אחר וסברו שיש לנקוט בגישה מקילה, הסכימו כי ה"סמכות הטבועה" הנתונה לבית-הדין לתיקון תנאי בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, היא רק על מנת "להציל אדם מעוול" (דב"ע תשן/ 157- 3[1]). זה אינו מקרה דנן. כאן מדובר בבקשה לפסיקת הוצאות שכר טרחת עורך-דין בגין טיפול משפטי שעשה פרקליט בענייניו של לקוח, הקשורים בהליך שהתנהל לפני ביתדין זה. אם הושמטה מתוך היסח הדעת או מטעם אחר עתירה לפסיקת הוצאות במסגרת הסכם הפשרה, היה מקום לפנות לבית-הדין בתכוף לאחר מתן פסק-הדין, ולא להשהות את הבקשה במשך קרוב לשנתיים. השיהוי שהשתהה המבקש בעתירתו הנוכחית, הוא בעוכריו. .2המשיב בבקשה הנוכחית הוא גוף אשר כלל לא היה צד להליך השיפוטי נשוא פסק-הדין בתביעה העיקרית. אי-אפשר איפוא לדון בהשלמת פסק-דין בדרך של פסיקת הוצאות, כנגד מי שכלל לא היה בעל דין בתביעה שבעטיה נפסקות ההוצאות. בקשתו החלופית של המבקש - לצרף משיבים נוספים לבקשה הנוכחית - הועלתה לראשונה רק בשלב הגשת סיכומיו ביום 1.2.1993, ודי היה בכך כדי לדחותה. יתירה מזאת, המבקש עתר חלופית לצירוף משיבים נוספים ללא מחיקת המשיב הנוכחי, וכאשר מדובר בצירוף של המורים בלבד. המבקש משום מה בחר להתעלם מכך שגם המוסד החינוכי היה צד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. לשון אחרת, דין הבקשה הנוכחית להידחות גם בשל העובדה שהמשיב אינו בעל הדין הנכון והיחיד הדרוש בה. .3בית-הדין לא מינה את המבקש לנאמן מטעמו במהלך הדיון המשפטי, וגם לא עם סיומו. המורים והמוסד החינוכי הם אשר הסכימו על מינויו של המבקש (ששימש כזכור כפרקליטם של המורים) כנאמן שלהם לצורך מימוש פסק-הדין בלבד. אין מדובר איפוא בנאמנות הקשורה בהליך השיפוטי בתביעה העיקרית, אלא בנאמנות לצורך ביצוע והוצאה לפועל של פסק-הדין. כאשר מדובר בתביעה שעילתה נולדה בפסק-הדין, אין מקום להגשת בקשת ביניים בתביעה העיקרית, אלא תביעה חדשה. ייתכן ומדובר ב"תביעה על-פי הפסק". ד"ר זוסמן [5], בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית, בע' 423), סבר כי תביעה כזו אפשרית, ובשבתו על כס השיפוט חזר ושנה: "אמת, עם מתן פסק-הדין עברה עילת התביעה הראשונה ובטלה מן העולם, אך במקומה בא החיוב הנובע מפסק-הדין. הדבר בולט לעין, כי בדרכי הוצאה לפועל רגילים אין המשיב יכול לבוא על סיפוקו... אך נוכח החיוב החדש שנולד עם פסק-הדין, אחרי מות העילה המקורית, אינני רואה מדוע לא יוכל הנושה להגיש תביעה חדשה, על סמך העילה החדשה הנובעת מפסק-הדין, מקום שאין בפסק-הדין כדי להביאו על סיפוקו..."(ע"א 23/55[2],1043). המבקש הגיש לבית-הדין בקשה במסגרת התביעה חדשה; וממילא איפוא אין מקום לבירורה במסגרת התיק הנוכחי. .4גם אם היה המבקש מגיש לבית-הדין את בקשתו בדרך של תביעה נפרדת כ"תביעה על-פי הפסק" או כתביעה בעילה חוזית של הסכם לשכר טרחה, היא היתה צפויה להידחות על הסף בעדר סמכות עניינית לדון בה. בתב"ע מז/315- 3[3], פסק בית-הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כי אין בית- הדין לעבודה מוסמך לדון ב"תביעה על-פי הפסק", אפילו אם מדובר בפסק שניתן על-ידי בית-הדין עצמו. מספר שנים לאחר מתן פסק-הדין בתב"ע מז/315- 3[3] הנ"ל, ולאחר תיקונו של סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, התווה בית-הדין הארצי לעבודה את ההלכה הנכונה בהאי לישנא: "אין כל היגיון לקיים דיון, באותו 'עניין', בשתי ערכאות משפטיות שונות. כשם שלבית-הדין הסמכות הייחודית לדון בתובענה שעילתה פסק בורר, שעה שנושא הבוררות הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין (סע' 28לחוק בית-הדין לעבודה, כפי שתוקן בתיקון מס' 18, התש"ן-1980), כך מן הראוי שתביעה הבאה לממש פסק-דין הצהרתי בעניין שהוא בתחום סמכותו של בית-הדין תתברר אף היא בבית-הדין לעבודה" (דב"ע נב/122- 3[4], בע' 149;). ללמדך, שעל-פי ההלכה המשפטית המחייבת, מוסמך בית-הדין לעבודה לדון ב"תביעה על-פי הפסק", ובתנאי שהעניין הוא בתחום סמכותו של בית-הדין. ולענייננו, בפסק-הדין בתביעה העיקרית נקבע כי המבקש שימש כ"נאמן" לצורך מימוש פסק-הדין, אך לא נקבע כי המבקש יקבל שכר מסויים, אם בכלל, עבור שירותיו. שכרו של המבקש הוא נושא להסכמה מפורשת או מכללא בינו לבין מי ששכר את שירותיו. אליבא דכל הדעות, לא שררו יחסי עובד ומעביד בין מי מהצדדים לבין המבקש. לפיכך, ממילא עניין הנוגע לשכר טרחתו כפרקליט, אפילו אם בין השאר גם שימש בהסכמה כנאמן, אינו עניין הנתון לסמכותו שלבית-דין זה. המסקנה היא שיש לדחות את הבקשה גם מהטעם של העדר סמכות עניינית. אינני מוצא מקום להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך משני טעמים: האחד הבקשה הוגשה כבקשה בהליך ביניים ולא כתובענה נפרדת; והשני - ספק אם ההליך שהוגש, הוגש כנגד הנתבע הנכון היחידי. סיכום: .5הבקשה תידחה על הסף מכל הנימוקים שפורטו לעיל; המבקש ישלם למשיב סך של 400ש"ח בצירוף מע"מ כהוצאות שכר טרחת עורך-דין.חוזהמתן תוקף של פסק דיןהסכם פשרהפשרה