קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאים להיוון קצבה מביטוח לאומי: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט הראשי אזולאי - דן יחיד; תב"ע מי/169-0) לפיו חוייב המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) "לבדוק אפשרות ביצוע ההיוון ליתרת תקופת הקצבה של התובע שלאחר תום ההיוון הקיים". .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: א) המשיב, יליד 9.11.1950נפגע בתאונת עבודה ביום 11.3.72ונקבעה לו דרגת נכות צמיתה של %70; ב) בינואר 1979הוונה קצבתו עד לתאריך 28.2.2000(מועד היותו בן 50) למטרות שיקום; ג) כחלק משיקומו רכש המשיב מקצוע של נהג מונית; ד) באפריל 1987פנה המשיב למוסד בבקשה לאשר לו היוון מלא של יתרת הקצבה העתידית, החל מיום 1.3.2000, "על מנת שיוכל לרכוש זכות ציבורית למונית ורכב חדש לצורכי עבודתו כנהג מונית"; ה) המוסד דחה את הבקשה. .3בהסכמת הצדדים הוחלט שתידון תחילה השאלה "האם ניתן לאשר היוון קצבה בגין קצבה עתידית לגבי תקופה שלא הוונה". .4הוראות החוק הצריכות לעניין ה - סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק): "נכה עבודה שדרגת נכותו מעבודה אינה פחותה מ-%20, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד בהסכמת הנכה מעבודה לשלם לו מענק במקום קצבה"; סעיף 68לחוק: "נכה עבודה שדרגת נכותו מעבודה פחותה מ-% 100אך אינה פחותה מ-% ...20ישלם לו המוסד קצבת נכות מעבודה חודשית בסכום שהיחס בינו לבין הקצבה שהיתה משתלמת אילו היתה דרגת נכותו מעבודה %100, שווה ליחס אחוז דרגת נכותו מעבודה לבין מאה". תקנה 11לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח- 1978(להלן - התקנות): "לעניין סעיף 70(א) לחוק יכול ההיוון להיות לגבי הקצבה כולה או חלק ממנה, ולכל אורך החיים או לתקופה מוגבלת". תקנה 12לתקנות הנ"ל: "תמה התקופה שלגביה נעשה ההיוון בהתאם לסעיף 70(א) לחוק, מתחדשת הזכות לקצבה". .5המוסד תקע יתדותיו בהלכת יחזקאל זימן (דב"ע מא/53- 0[1]) ואליעזר כנפי (דב"ע מו/22- 0[2]; וכן בג"צ 221/86[3]), וטען - בסמכו על תקנה 12לתקנות כי כל עוד לא תמה התקופה שלגביה נעשה ההיוון, אין לתובע זכות לקצבה, וממילא אין מה להוון. .6בא-כוח המשיב טען כי ההלכות הנ"ל דנות בניתוק הקשר בין הנכה למוסד עקב היוון מלוא הקצבה לצמיתות, שעה שחלה החמרה בדרגת הנכות - ואילו כאן מדובר בהיוון קצבה לפרק זמן מוגבל, המנתקת את הקשר בין הנכה למוסד רק לגבי אותו פרק זמן, ואין בסעיף 70(א) הוראה המונעת היוון קצבה עתידית. .7בית-הדין האזורי סבר כי אין להרהר היום על הפסיקה האמורה, אך "אין להרחיבה ולהוסיף נוקשות תוך מתן פירוש המונע מכל וכל היוון של קצבה עתידית". לכן דחה בית-הדין את פירוש המוסד לפיו ניתן לו לבצע פעולת היוון אחת, לתקופה קצרה או ארוכה, ובכך נשללת ממנו הסמכות "להיוון נוסף עד תום תקופת ההיוון". פירושו של המוסד מביא לדעת בית-הדין קמא למצב היכול לפגוע באפשרות לשיקום, שהרי לא תמיד רצוי "להתחיל את השיקום בהיוון קצבה לתקופה ארוכה", ורצוי לאפשר "היוון נוסף לתקופה ארוכה יותר לפני תום תקופת ההיוון הקיימת". מסקנתו של בית-הדין האזורי היתה שההיוון לפי תקנה 11יכול שיהיה חלקי לגבי הקף הקצבה המהוונת (למשל % 25של הקצבה), ויכול שיהיה חלקי מבחינת משך ההיוון. בשני המקרים אין לדבר על ניתוק מוחלט בין המוסד לבין הנכה, כי אם בניתוק יחסי "בלי לפגוע בזכויות הנובעות מיתרת הקצבה שלא הוונה, שלגביה נשמר הקשר בין הנכה והמוסד, אם בדרך של תשלום הקצבה עם תום תקופת ההיוון, ואם על ידי היוון הקצבה העתידית בכל עת". .8בערעורו השיג המוסד על שחוייב לשקול כיום היוון קצבה לאחר שנת 2000, כאשר אין כל ודאות אם באותה השנה תהיה למשיב זכות לקצבה, וכאשר אין באפשרותו של המוסד לשקול עתה את השיקולים הענייניים המתאימים לנסיבות שתהיינה קיימות בשנת .2000טעות נוספת היתה לחייב את המוסד לשקול ביום היוון קצבה לאחר שנת 2000על פי ערכה הנוכחי של הקצבה. ועוד: פסק-הדין של בית הדין קמא נוגד את ההלכה לפיה אין אפשרות להיוון נוסף במקרה של החמרה במצב הבריאות (בטרם הסתיימה תקופת ההיוון), ומקל וחומר כשאין החמרה בגין תקופה שתתחיל בעוד שנים רבות. .9בא-כוח המשיב תמך בפסק-הדין שבערעור, בהטעימו שפסקי-הדין עליהם סמך המוסד, עניינם נכים שהיוונו את קצבת הנכות המלאה לכל אורך חייהם, והניתוק בינם לבין המוסד מוחלט, כך שחרף החמרה במצבם, לא ניתן להחיות את הזכאות לקצבת נכות. לא כן במקרה דנן, בו אין חולק על כך שבשנת 2000תהיה למשיב זכותמלאה לקצבה. עד כאן טענות הצדדים. .10האינסטיטוציה של היוון קצבת נכות איננו חידוש של המחוקק הישראלי. כבר לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1927, יכול היה מעביד להמיר את הפיצוי השבועי בפיצוי חד-פעמי בהתקיים התנאים שתוארו על-ידי עורך דין בר-שירה [5], בלשון דאז (1929): "אחרי שנותן העבודה שילם לנפגע פיצויים שבועיים במשך 6חדשים, הוא יכול לפדות את התשלום השבועי בתשלום חד-פעמי (lump sum) ששני הצדדים יסכימו עליו. ואם אין הסכם בין הצדדים, והנזקים שנגרמו לנפגע הם מתמידים, יכול נותן העבודה - אף בניגוד לרצונו של הנפגע - לפדות את התשלומים השבועיים על ידי תשלום חד-פעמי, המספיק כדי לרכוש מאת חברת ביטוח פנסיה שנתית לנפגע בשיעור של 75אחוז מהתשלום השנתי שצריך לשלם נותן העבודה... ...זכות זו משתרעת רק על פדיון כל הפיצויים השבועיים, ובשום אופן לא על פדיון חלקי..." ("ילקוט" דיני עבודה ופועלים במשפט הא"י, ירושלים תרפ"ט, בע' 64; ההדגשות נוספו). אפשרות ההמרה נשמרה באותה מתכונת בפקודת הפיצויים לעובדים, 1947, לתועלתו של "מעביד (ה)מנסה לפרוק מעל עצמו את עול התשלומים השבועיים (י. בר-שירה, "פיצויים לנזקים בעבודה", תש"ט-1949). אין צורך לומר שהרעיון של "פריקת עול" זר לחלוטין לביטחון הסוציאלי שתכליתו ושאיפתו להרבות בנשיאת עול במאוחד, כביטוי של דאגת הכלל לרווחתו של הפרט, לפיכך אין בסעיף 70(א) אפשרות של היוון בניגוד לרצונו של הנפגע כי אם רק "בהסכמת הנכה". .11בדב"ע מא/53- 0[1] (עניין זימן) הטעים בית-הדין כי מתן מענק מכוח סעיף 70לחוק מהווה סטיה מהמדיניות החברתית העומדת מאחורי שיטת הגמלאות ארוכות הטווח (קצבאות). גמלאות אלה באות "לרגל מצב שאין להניח כי יחלוף, או לסיפוק צורך שאין להניח כי הוא זמני וחד-פעמי ומשתלמות כל עוד קיים המצב וכל עוד קיים הצורך" (דב"ע לח/6- 0[4]). לכן נקבעו בסעיף 70(א): "כל הסייגים והתנאים הבאים להכביד על פעולת ההמרה, בטרם תצא לפועל; צריך שהמוסד יהיה סבור שלנכה 'הכנסה המספיקה לפרנסתו' או 'סיכוי מבוסס להכנסה כאמור' אז רשאי המוסד לפי שיקול דעתו ו'בהסכמת הנכה' לשלם לו מענק במקום קצבה" (דב"ע מא/53- 0[1], בע' 257; עניין זימן). .12דעתו של בית-הדין קמא היתה כי אין להכביד ולהקשות על מעשה ההיוון, שהרי - "יתכנו מקרים בהם יהא עדיף להתחיל בהשקעה קטנה על-ידי היוון קצבה לתקופה קצרה, תוך שמירה על אפשרות להגדיל את ההשקעה בעסק על-ידי היוון נוסף לתקופה ארוכה יותר לפני תקופת ההיוון הקיימת". בשורות אלה הושם הדגש על כדאיות עסקית, משל עמדו לפני הנכה אופציות פתוחות לשאוב מ"רזרבות" כספיות העומדות לרשותו במוסד ולממש אותן במועד, בכמות ולפרק זמן כדרוש לצורכי עסקו. אך יש לזכור שהמרת קצבה במענק, ככל שתהא מבוקרת וזהירה, יש בה סיכון, ואת אשר מסכנים הוא ביטחונו העתידי של אדם בעל כושר מוגבל להשתכר. לכן נראה שהמגמה המשתקפת בפסק-הדין שבערעור אינה המגמה הרצויה. .13המשיב לא חלק על ההלכה לפיה קיים ניתוק מוחלט בין הנכה לבין המוסד למקרה שהקצבה הוונה לכל אורך חייו. טענתו היתה כי לגבי דידו הניתוק הוא חלקי ומוגבל במימד הזמן. המוסד לא חלק על כך שבחלוף תקופת ההיוון (תקופת "הניתוק") יחודש הקשר בינו לבין המשיב, והלה יהיה שוב זכאי לקצבת נכות מלאה. טענתו היא שאין הוא יכול לגשר עתה מעל "השטח המת" של עידן הניתוק, ולנהוג בקצבה העתידה לקום לתחיה, כפי שהוא נוהג בקצבה עכשווית המשתלמת באורח שוטף. .14הדין עם המוסד ומטעמיו (סעיף 8דלעיל). המרת קבת נכות מעבודה במענק, לצרכי שיקום, הוא מעשה המתבצע לגבי זכות הקיימת בשעת המעשה, לפי כללים ועל סמך נתונים ושיקולים שכוחם יפה אותה עת, והכל - במסגרת מערכת של חישובים אקטואליים על-פי הלוחות שבתקנות. זכות לקצבת נכות בשנת 2000אינה קיימת עדיין, ואין המוסד יכול עתה להמירה במענק. מה גם שאין לדעת אם הזכות תהיה קיימת אותה עת, ובאיזה היקף, ואין מקום לחשב עתה את שוויה של קצבת נכות, לצורך המרה, כאשר אין המשיב זכאי עתה לקצבה. הקצבה הוונה בינואר 1979(לפי ערכים, נתונים ותכנית שיקום דאז) ל- 21שנה. במשך אותו פרק זמן קיים ומתקיים ניתוק מוחלט בין הנכה למוסד, במה שנוגע לזכאות לקצבת נכות. אין אפשרות שיווצר ביניהם מגע ודין ודברים במסגרת סעיף 70(א) בקשר לזכות לקצבה שטרם נולדה או נכון יותר, שטרם קמה לתחיה. .15הערעור נתקבל.היווןהיוון קצבאותביטוח לאומי