תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "בית-המשפט או הרשם, רשאי בכל עת לאחר הגשת התובענה, ובתנאים שקבע, לצוות על בעל דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה": לשון התקנה ברורה, והיא מדברת בבעלי-הדין באותה תובענה. אין היא מרחיבה סמכותו של בית-המשפט ליתן צווים כנגד מי שאינו צד לתובענה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי: .1ביום 4.7.88נתתי לבקשת המבקשת, שהינה התובעת בתיק העיקרי (להלן - התובעת) צו בהתאם לתקנה 124לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984[3] (להלן - התקנות), לפיו הרשיתי לתובעת או למומחה מטעמה לבקר בביתם של המשיבים מס' 1ומס' 2, הם הנתבעים בתיק העיקרי (להלן הנתבעים) אשר ברחוב רזיאל ברמת השרון (להלן - הנכס) על מנת לבדוק, למדוד ולצלם את המקום בו ארעה התאונה נשוא התיק העיקרי, הכל כמפורט בצו (להלן - הצו), וזאת תוך 7ימים מיום מתן הצו ותוך תיאום טלפוני עם הנתבעים ובאי-כוחם. ביום 20.9.88הגישה התובעת בקשה לצירופם של ה"ה ברוך פלטי וכנרת פלטי (להלן - המחזיקים) כצד לבקשה על פיה ניתן הצו, מן הטעם כי אין הנתבעים מחזיקים עוד בנכס והוא הועבר לחזקתם של המחזיקים. ביום 27.9.88הוריתי על צירופם של המחזיקים לבקשה וקבעתי מועד שמיעתה ליום .6.10.88 המחזיקים הוזמנו כדין, אך הם לא הופיעו לדיון שנקבע. הנתבעים הודיעו לבימ"ש כי אינם נוקטים עמדה. .2אף כי הנני מודעת לקושי הרב שנגרם לתובעת נוכח המצב שנוצר, לא מצאתי להעתר לבקשת התובעת ולהחיל את הצו על המחזיקים, שכן לא מצאתי מה מקור הסמכות המאפשר מתן צו כזה. .3כאמור, הצו המבוקש הינו צו המסתמך על תקנה 124לתקנות [3]. זה לשונה של תקנה 124: "בית-המשפט או הרשם, רשאי בכל עת לאחר הגשת התובענה, ובתנאים שקבע, לצוות על בעל דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה": (ההדגשות שלי - ש' ב'). לשון התקנה ברורה, והיא מדברת בבעלי-הדין באותה תובענה. אין היא מרחיבה סמכותו של בית-המשפט ליתן צווים כנגד מי שאינו צד לתובענה. .4 אודה, יגעתי ולא מצאתי כל הוראת דין, לא בתקנות לא בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971[4] (להלן - פקודת הראיות), ולא בכל מקור אחר ממנו אוכל להסיק, כי ניתן להרחיב סמכותו של בית-המשפט ליתן צו כמבוקש אף לגבי מי שאינו צד בתובענה. ב"כ התובעת היפנתה אותי למספר תקנות, מהן ביקשה להסיק את האפשרות להרחבת הסמכות כאמור, אך לא מצאתי בתקנות אלה פתרון לבעיה, כפי שאפרט להלן: א. תקנה 152(ב) לתקנות [3] מדברת בדחית משפט למועד. אין בה מאומה לעניננו. ב. תקנה 22לתקנות [3] דנה בשאלה אימתי מותר לצרף לכתב תביעה אחד נתבעים אחדים. היא מורה כי מותר לעשות כן כל אימת ששאלות שבמחלוקת משפטיות או עובדיות מזדהות כולן או מקצתן (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה 5) עמ' 170 [6]), אין בין תקנה שזו ובין השאלה שבפנינו ולא כלום. ג. תקנה 24לתקנות [3] מתירה מחיקתם של תובע או נתבע לכתב תביעה כל אימת שהדבר דרוש. התקנה מדברת בתובע ובנתבע לאמור בבעלי-דין בתביעה ואין בכך כדי להשליך על הרחבת סמכות לגבי אדם שהינו זר לחלוטין. ד. תקנה 113לתקנות [3], הדנה במתן צו גילוי מסמכים אצל "בעל דין אחר", אינה מתירה מתן צו כזה אצל צד שלישי הזר לתביעה כפרשנותה של ב"כ התובעת. המינוח "בעל-דין אחר", משמעו בעלדין כלשהו בתביעה אף אם אין ניגוד אינטרסים בינו ובין מי שעתר למתן הצו (ד"ר י' זוסמן, שם [6], בעמ' 402). ה. לא ניתן להסיק כל מסקנה לעניננו מהתקנות הדנות בהטלת עיקולים אצל מחזיק (תקנות 367עד 371[3]). אין ספק, כי כאשר התיר המחוקק ביצוע פעולה אצל צד שלישי, רשאי ביתהמשפט ליתן הצו המתבקש. אילמלא היה צורך בהוראת דין מפורשת למתן סעד אצל מי שאינו צד להליך, היתה התקנת התקנות 371 367הנ"ל מיותרת. .5 בהעדר הוראת דין להחלת התקנה 124[3] על צד ג', שקלתי ביני לביני, נוכח המצב אליו נקלעה התובעת, אם אין זה מן הראוי לפרש על דרך ההרחבה את הוראת תקנה 124, אולם לא מצאתי לאל-ידי לעזרה. תקנה 124[3] הותקנה בעקבות הערת בית-המשפט העלון בבר"ע 36/75 י' סולץ השקעות בע"מ ואח' נ' עמי אבנור ואח' [1] (ראה י' זוסמן [6] הנ"ל בעמ' 460, הערת שוליים 158א') שם נקבע כי בהעדר תקנה בתקנות סדר הדין האזרחי שהיו אותה עת בתוקף, אין בעל-דין חייב להעמיד דירתו לרשות בעל-דין יריבו לביקור ולבדיקה, אפילו משמש טיב הדירה ומצבה עילת תביעה התלויה ועומדת בביתהמשפט. בית-המשפט המליץ באותו פסק-דין בפני שר המשפטים על התקנת תקנה מתאימה, והותקנה תקנה 124הנ"ל [3]. אם כזו היא ההלכה לגבי בעל-דין בתביעה בה נשוא הבדיקה שנוי במחלוקת, קל וחומר אמורים הדברים כלפי מי שהינו זר לתביעה. .6בפסק-הדין בע"א 174/88 הילדה גוזלן ואח' קומפני פריזאן דה פרטיסיפסיון [2], שפורסם לאחרונה, נדונה שאלת סמכותו של בית-המשפט ליתן צו במסגרת התדיינות שהמערערים לא היו צד לה, המורה לבדוק ולהעתיק רישומים בחשבונותיהם של המערערת בכמה בנקים וזאת בהסתמך על סעיף 39לפקודת הראיות [4]. כב' השופט ש' לוין קבע (בעמ' 565) כי אף אם לאור המטרה התחיקתית של הסעיף ולפי נוסחו המילולי של הסעיף אין הוא מוגבל לבעלי הדין לבדם, הרי שהשימוש בסמכות המוענקת לבית-המשפט בסעיף 39[4] צריך להיות זהיר, ואין לתת את הצו המבוקש נגד צד שלישי אלא בנסיבות נדירות ביותר. "כבר בשנת 1897אמר שומר המגילות לינדלי כי "יהא זה מפלצתי" להניח שבגדר הליך שבין ראובן לשמעון תנתן לבעל הדין גישה חופשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים: pollock v. Garle; [5] (1885) אך אותו שופט המשיך וציין שסעיף 7לאקט מוגבל לאותם מקרים שבהם חשבון בנקאי הוא בצורה או במהות חשבונו של בעל-דין בהתדיינות, למשל כשחשבון המתנהל בבנק בשמו של צד שלישי הוא בפועל חשבונו של בעלהדין". הבאתי דברים אלה על-מנת להדגיש באיזו מידה של זהירות וחרדה משתמשים בתי-המשפט לחדירה לרשותו של אדם זר - שלישי בהליך שהוא אינו צד לו. כשלעצמי, איני רואה הבדל עקרוני ומהותי בין עיון בחשבון בנק ובין כניסה וביקור בביתו של אדם. שניהם מהווים חדירה לרשות הפרט. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. תקסד"א 1984 (הישנות)