קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום יתר בהוצאה לפועל: בפני בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר ג. אנגל) (להלן: "ראש ההוצל"פ), מיום 8.11.99,שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 02-09632-85-5, לפיה נדחתה בקשת המבקש,להשבת סכום ששולם ביתר מעל החוב הפסוק בתיק,לפי סעיף 20 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז1967-. (להלן: החוק) העובדות הצריכות לעניין המבקש חוייב על פי פסק דין מיום 27.2.85 בת"א 98/85 לשלם למשיב סך של 5,629,562 שקל ישן ו- 550,000 שקל ישן שכ"ט עו"ד + 72,432 שקל ישן הוצאות משפט. במהלך תחילת חודש אוקטובר 85' הגיעו הצדדים להסכם פשרה בדבר פריסת החוב. הסכם הפשרה הוגש לאישור בית משפט השלום ובתאריך 8.10.85 קיבל תוקף של פסק דין. המבקש לא עמד בתנאי הסכם הפשרה והמשיב פתח תיק הוצל"פ מס' 02-09632-85-5 ביום 1.12.85 וזאת לצורך ביצוע פסק הדין שעל פי חישוביו סכום החוב עמד על 23,594,112 שקל ישן. לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ שילם המבקש סכומי כסף אך לא עשה זאת במסגרת תיק ההוצל"פ. ב- 20.8.95 הוכנה חוות דעת של מומחה מטעם המבקש אשר לפיה עמדו לזכות המבקש בשל תשלומי יתר סך של 1,049,619.46 ש"ח נכון ליום הגשת הדו"ח. לכן פנה המבקש לראש ההוצל"פ כדי שיתן צו עפ"י סעיף 20 לחוק. ראש ההוצאה לפועל קבע לאור טעוני הצדדים, שדין הבקשה להדחות וזאת משני טעמים מקדמיים. א. סעיף 20 לחוק חל רק על סכומים שנגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ ובמקרה הנדון אמנם נפתח תיק ההוצל"פ, אך הכספים לא נגבו באמצעות הליך זה. ב. עילת התביעה התיישנה,מאחר ומאז קמה עילת התביעה חלפו למעלה מ- 7 שנים, וזאת על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשנ"ב 1958. (להלן: חוק ההתיישנות) על החלטתו זו של ראש ההוצל"פ מונחת בקשת רשות הערעור שבפני. טענות הצדדים ב"כ המבקשים טען כי טעה ראש ההוצל"פ בפרשנות אשר נתן לסעיף 20 לחוק ובהחילו הלכת 441/97 (צריך להיות 4199/97) על המקרה הנדון. ב"כ המבקשים טען כי לאור ההלכות הקיימות טעה ראש ההוצל"פ כאשר פעל בניגוד למדיניות והרחיב את תחולת תורת ההתיישנות על המקרה הנדון. ב"כ המבקשים טען כי במקרה הנדון חלות הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיף 21 לחוק ההתיישנות ולא סעיף 5 לחוק זה כפי שקבע ראש ההוצל"פ. ב"כ המשיב טען כי צדק ראש ההוצל"פ כשדחה את טענות המבקשים. זאת ועוד, טען ב"כ המשיב כי במקרה הנדון חל סעיף 5 לחוק ההתיישנות ולא סעיף 21 לחוק זה ולכן צדק ראש ההוצל"פ כאשר דחה את טענות המבקשים בעניין זה. עוד טען ב"כ המשיב כי צדק ראש ההוצל"פ בקובעו שסעיף 20 לחוק לא חל במקרה הנדון וזאת משום שהתשלומים ששולמו מעבר לחוב הפסוק לא שולמו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. דיון החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו. המקרה הנדון מעורר שתי שאלות משפטיות שהפסיקה טרם הכריעה בהן: א. האם סעיף 20 לחוק ההוצל"פ חל רק על סכומים שנגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ? ב. איזה סעיף של חוק ההתיישנות חל על סעיף 20 של חוק ההוצאה לפועל? סעיף 5 לחוק ההתיישנות או שמא סעיף 21 לחוק זה. ראשית אדון בנושא תחולתו של סעיף 20 לחוק. נושא זה נדון לראשונה בשלוש ערכאות (ככל הידוע על פי הפרסומים גם הפעם היחידה) בפרשת הדר נ' הדר. בערכאה הראשונה קבע כב' הרשם ג. אנגל (שהוא הדן גם בעניננו), כי: "באשר לשאלה המשפטית, מדובר בפרשנותו של סעיף 20 הנ"ל. האם המילים "כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק" מתייחסים לגבייה באמצעות ההוצל"פ דוקא. ב"כ המבקש טוען כי מדובר בכל סוג של גבייה, והוא מצביע על הבדלי הנוסח בין סעיף 20(א) לסעיף (ב), בעוד שסעיף 20(ב) מדבר על תשלום "תוך כדי הליכי הוצאה לפועל", הרי סעיף 20(א) אינו מתייחס למסגרת בה שולם התשלום. בענין זה ראו הזדקק לסעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967-, שעוסק אמנם בעניין שונה (פסק דין שבוטל או שונה), אך ניתן ללמוד ממנו רק דרך ההיקש. אותו סעיף קובע כי אם בוטל פסק דין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפי בקשת החייב לצוות על החזרת הצו כפי שהיה לפני הביצוע. בית המשפט המחוזי בתל-אביב חיווה דעתו כי הוראת סעיף 18 רחבה דייה כדי ליצור תשתית להשבת חוב פסוק אשר שולם ע"י החייב והזוכה מכוחו של פסק הדין, בין אם התשלום בוצע בתחומיו של תיק ההוצאה לפועל ובין אם שולם בלא שנפתחו נגד החייב הליכי הוצאה לפועל כלשהם, והוא שילם את החוב הפסוק באופן אחר. בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו זו לא רק בלשון הסעיף אלא גם לפי הגיון מעשי ומשפטי בהבחנה בין חוב פסוק אשר שולם בתיק ההוצאה לפועל לבין חוב פסוק אשר תשלומו בוצע ללא קשר לעובדה שנפתח תיק הוצאה לפועל. ראה לעניין זה המרצה (תל-אביב) 6880/92 ובר"ע תל-אביב 11661/92 (לא פורסם)..." ובהמשך: "ניתן ללמוד על דרך ההיקש ולהחיל את אותו הגיון דברים גם בעניינו, ואין ספק כי הפרשנות הראויה לסעיף 20(א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967-, שהוא חל גם על כספים ששולמו שלא במסגרת תיק ההוצל"פ וגם לגביהם מוסמך ראש ההוצל"פ לתת צו להשבת הכספים." (תיק הוצל"פ 13/04686/91/8). על החלטתו זו של ראש ההוצל"פ הוגש ערעור בפני כבוד השופט א. גלובינסקי אשר קבע: "לכן יפה עשה ראש ההוצל"פ המלומד כאשר החיל מדרך ההיקש כמצוות סעיף 1 לחוק יסודות המשפט תשל"ח1978-, את ההלכה הפסוקה לגבי סעיף 18 לחוק ההוצל"פ על סעיף 20 לחוק. לא הייתה טעות בפסיקת ראש ההוצל"פ המלומד, ונכון פסק כי סעיף 20(א) לחוק ההוצל"פ אינו מתייחס למסגרת זה שולם התשלום ויש לפרשו גם כולל תשלומים מחוץ למסגרת ההוצל"פ." (תמ"ש 19971/97). בנוסף, בית משפט זה הפנה לדעת המיעוט של כב' השופט ד. לוין בע"א 32/10 בר-לב נ' בריט, פ"ד מו(5) 866. כב' השופט ד. לוין סבר שלצורך הגשמת אותה תכלית חקיקתית, הרי שגם אם בפועל בוצע פסק דין מחוץ להליכי ההוצאה לפועל, מוסמך ראש ההוצאה לפועל להורות על השבת המצב לקדמותו. לעומת זאת, כב' השופט א. מצא (בדעת רוב) סבר כי בקשה לפי סעיף 18 לחוק יכולה להתקיים רק אם היא מוגשת בגדר של הליך מישני במסגרת בקשת ביצוע קיימת של פסק הדין המקורי, ואין היא יכולה להיות בגדר הליך מקורי (לדעה זו לא התייחס בית משפט זה). ענין זה נשאר בבית המשפט העליון במחלוקת פוסקים. על החלטה זו של כב' השופט א. גלובינסקי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כב' השופט, ס. הנשיא י. יעקבי-שווילי, אשר קבע: "כמו כן מקובלת עלי עמדתו העקרונית של כב' השופט קמא לגבי פירושו של סעיף 20 לחוק ההוצל"פ (להלן: "החוק"), היינו שראש ההוצל"פ מוסמך לחייב זוכה להחזיר כספים לחייב, אם החייב שילם מעבר למגיע על פי פסק הדין שאותו מבצעים. מקובל עלי שמה שניתן לברר במסגרת ההוצל"פ מבחינת חיובים וזיכויים ראוי שיתברר בפני ראש ההוצל"פ, ואין הצדקה להפנות לבית המשפט את החייב ששילם מעבר לחובתו, על מנת שיגיש שם תביעה חדשה." (בר"ע חיפה 1630/98). לפיכך, ולאור הקביעות הנ"ל ניתן היה לקבוע שסעיף 20 לחוק (וזאת מתוך היקש סעיף 18 לחוק) חל גם על סכומים שנגבו שלא במסגרת הליכי ההוצל"פ. כך גם קבע ראש ההוצל"פ בענין הנדון. אולם, ובעקבות ע"א 4199/97 אוראל נ' סמואל ואח', לא פורסם, מחלוקת הפוסקים הוכרעה ודעתו של כב' השופט א. מצא התקבלה ברוב דעות, ונקבע שיש להחיל את סעיף 18 לחוק רק על אותם מקרים שהסכומים שנגבו מאת החייב נגבו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. אכן ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו שעליה מונחת בקשת הערעור שבפני התייחס להלכה חדשה זו ואף החלטתו היתה הפוכה מהחלטתו הקודמת בעקבות ההלכה החדשה. "לאור ההלכה שנקבעה בערעור אזרחי 441/97 (צריך להיות 4199/97 ס.ג.) אוריאל נ' סואל, (טרם פורסם), ולפיה סעיף 18 לחוק ההוצל"פ חל על סכומים שנגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ ודאי שהדברים נכונים לגבי סכומים הנתבעים במסגרת סעיף 20 לחוק ההוצל"פ ונראה כי במקרה זה הסכומים לא נגבו במסגרת זו." מהחלטתו זו של ראש ההוצל"פ עולות שתי שאלות: א. האם לאור ההלכה החדשה עדיין ניתן לעשות היקש מסעיף 18 לסעיף 20 לחוק? לאור נימוקי פסק הדין של כב' השפט א. מצא ניתן להקיש מסעיף 18 לסעיף 20 לחוק, שכן בקביעתו, מלבד התייחסותו ללשון סעיף 18 לחוק ההוצל"פ, מתבסס הוא גם על תכלית החוק. "...כי דומה ששיטתי מבוססת "יותר על לשונו של הסעיף", בעוד ששיטתו של השופט ד. לוין מבוססת "יותר על תכליתו של הסעיף", לכן אבקש להשיב בשתיים: ראשית, כי אמנם נכון שלשיטתי (ולאמיתו של דבר, רק לשיטתי), יש עיגון ברור בלשונו של סעיף 18(א). שנית, כי שיטתו - עם כל הכבוד - מבוססת, בעיקר על התפיסה שלמעט במקרים בהם חוק ההוצאה לפועל מקנה לו במפורש סמכות לכך, הרי שלראש ההוצאה לפועל אין סמכות להכריע בסכסוכים." (4199/97, עמ' 986). ובהמשך: "אך, כאמור עמדתי ביחס לפרשנותו של סעף 18(א) אינה נסמכת רק על לשונו הברורה של החוק ואף לא בעיקרו על הלשון, אלא בראש ובראשונה על תפיסתו העקרונית של חוק ההוצאה לפועל ביחס להיקף סמכותו המהותית של ראש ההוצאה לפועל. תפיסה זו גורסת, כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להכריע בסכסוכים ובכלל זה הסמכות להטיל חיובים חדשים או לבטל חיובים קיימים, מוגבלת למקרים בהם הוקנתה לו סמכות לכך במפורש." לפיכך, ולאור הדברים שנאמרו לעיל ניתן להסיק שדברים אלה יפים גם לגבי סעיף 20(א) לחוק. אמנם, מפירוש דווקני של סעיף 20 לחוק רואים אנו שבסעיף 20 (ב) מצא המחוקק לנכון לרשום במפורש את המילים "תוך כדי ביצוע הליכי הוצאה לפועל" בעוד שבסעיף 20 (א) לא עשה זאת. דבר זה, יש ומעיד הוא על כך שהמחוקק עשה הבחנה זו ביודעין ובכוונה ליצור הסדר שלילי. אך לאור רוח ומטרות חוק ההוצל"פ, מהות תפקידו של ראש ההוצל"פ הוגדרה כתפקיד מינימלי למעט אותם מקרים אשר בהם ניתנה לראש ההוצל"פ במפורש בחוק סמכות שיפוטית. (ראה לענין זה סעיף 19, 25, 48, 58) לחוק. ודוק: "סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבה מוגבלת, אם כן, לכספים שניגבו מהחייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל. לדברים אלה יש עיגון ברור בלשונו של סעיף 18 (א) והם מבוססים על התפיסה שלראש ההוצאה לפועל אין סמכות להכריע בסכסוכים, למעט במקרים שבהם חוק ההוצאה לפועל מקנה לו במפורש סמכות לכך". (בר אופיר, הוצאה לפועל, הליכים והלכות עמ' 134). לפיכך, נחה דעתי כי במקרה הנדון השמטת המילים "תוך כדי ביצוע הליכי הוצאה לפועל" בסעיף 20(א) לא נועדה בכדי ליצור הסדר שלילי. ב. האם לאור ההלכה החדשה מספיק שנפתח תיק הוצאה לפועל כדי שלראש ההוצאה לפועל תהיה סמכות לדון בעניין לפי סעיף 18 (ובעניננו סעיף 20) או שמא מוגבלת הסמכות רק לאותם מקרים שבהם נגבו כספים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל? גם לשאלה זו נתן כב' השופט א. מצא תשובה בפסק דין זה. "...וכי סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבה על פי בקשה כזאת, מוגבלת לכספים שנגבו מאת החייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל." (ע"א 4199/97, עמ' 981). לפיכך, ולאור הלכה זו צמצם בית המשפט העליון את סמכות ראש ההוצל"פ בענין סעיף 18 (ובהיקש לסעיף 20 לחוק), רק לבקשות שמוגשות בהליך משני ולסכומים שניגבו במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל. באמרת אגב, יש לציין שלא נעלמה מעיני דעתו המנומקת של כב' השופט ד. לוין, בע"א 32/90 ובעיקרה הבעיתיות אשר נוצרת עקב הגבלת הגישה המצמצמת של כב' השופט א. מצא. במה דברים אמורים, כב' השופט ד. לוין הביא בפסק הדין דוגמאות שונות אשר בהן יכל להיווצר מצב שעקב הצמצום שנקבע ע"י כב' השופט א. מצא, אדם יוכל לתבוע במסגרת הסעיפים הנ"ל רק את הסכום אשר שילם דרך הליכי הוצאה לפועל, ואת יתרת הסכום ששילם בצורה אחרת יצטרך לתבוע דרך ערכאה שיפוטית אחרת. אכן, נושא זה בעייתי והפסיקה עדיין לא נתנה עליו את הדעת, לפיכך מצאתי לנכון להשאיר נושא זה בצריך עיון. די בכל המקובץ דלעיל בכדי לדחות את הערעור, אך ולמעלה מן הצורך החלטתי גם לדון בסוגיית ההתיישנות אותה מעלה המערער. השאלה שעולה היא איזה סעיף של חוק ההתיישנות חל על סעיף 20 לחוק, האם סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות או שמא סעיף 21 לחוק זה. התשובה לכך היא שכל אחד מהסעיפים הנ"ל חל על סעיף 20 לחוק. במה דברים אמורים, סעיף 20 לחוק מתחלק לשתי נקודות זמן עיקריות בעניננו. האחת זמן הגשת הבקשה, והשניה מתן הצו ע"י ראש ההוצל"פ. חלוקה זו של הזמן מתבקשת הן מלשונו של הסעיף והן מתכליתו של החוק. בנקודת הזמן הראשונה וזאת עד מתן הצו ע"י ראש ההוצל"פ יחולו הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, שכן פרק זמן זה חופף לפרק הזמן שלפני מתן פסק הדין. לעומת זאת, בנקודת הזמן השניה שהיא לאחר מתן הצו של ראש ההוצל"פ חלים דיני ההתיישנת על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות שכן מנקודת זמן זו הופך הצו להיות כאילו היה פסק דין (כלשון הסעיף), ופסק דין הטעון ביצוע יש לבצע תוך עשרים וחמש שנה וזאת לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות. חלוקת הסעיף לשתי נקודות זמן משתמעת בעיקר מלשון הסעיף: "...הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב, נגד הזוכה." לפיכך, רק הצו שניתן ע"י ראש ההוצאה לפועל הופך את ההליך לפסק דין ולא הבקשה של החייב. לפיכך, הואיל שעברו מעל שבע שנים בין תקופת תשלום היתר ובין הגשת בקשת המבקש, למתן צו על פי סעיף 20 לחוק, דין הבקשה להדחות וזאת לאור סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, שאכן אנו נמצאים בנקודת הזמן הראשונה. סוף דבר, לאור המקובץ דלעיל, החלטתי לדחות את הערעור ולהשאיר את החלטת ראש ההוצל"פ על כנה. אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח + מע"מ. הוצאה לפועל