בע"א 42/94 סיון המאה ועשרים ואחת בע"מ נ' מדינת ישראל נפסק בין היתר: "משהנחנו כי החיוב באגרה נגזר מהיקפו של הסעד הנדרש, ומשראינו כי האגרה נתפסת כמיקשה אחת, ממילא המסקנה המתבקשת היא כי אם במהלך הדיון חל שינוי בהיקף הסעד הנדרש כי אז סכום האגרה הכולל שהתובע יחוייב לשלמו יותאם להיקף הסעד המתוקן וזאת בין אם הסעד הוגדל ובין אם הוקטן. פירוש זה עולה בקנה אחד עם רוח התקנות המבקשות לגבות אגרה בהתאם לסעד הנכון המתבקש, ואם מסתבר במהלך הדיון לתובע כי הסעד המקורי הוגדר על ידו בצורה לא נכונה בין מחמת שהיה רחב מדי ובין מחמת שהיה מצומצם מדי - כי אז יש להניח שאם ניתן לו היתר מבית המשפט לתקן את תביעתו, חיובו באגרה צריך להיגזר מהסכום המתוקן בהתאם... פרשנותן הנכונה של תקנות האגרות מחייבת את המסקנה כי האגרה מוטלת על הסעד המבוקש כפי שהוגדר בפתח ההליך ואם שונה הסעד באישור בית המשפט בעקבות תיקון התביעה - בין בדרך של הגדלתו ובין בדרך של הקטנתו, יש לחשב את האגרה הכוללת בהתאם לסעד המתוקן...". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין בהסכמה לגבי גובה האגרה: 1. לפני בקשה של מדינת ישראל להצהיר על ביטול פסק דין בהסכמה שניתן בת.א. 482/93, ככל שהדבר נוגע להיבט אגרת בית המשפט. זהו הרקע לבקשה: א. המשיב 1 הגיש תביעה כנגד המשיבה 2 לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לו עקב תאונת דרכים, וזאת במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975-. היקף התביעה הכספית הועמד על 1,114,000 ש"ח נכון למועד הגשתה בשנת 1993. במהלך הדיון הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה לפיו ישולם לתובע סך כולל של 60,000 ש"ח. הסדר זה לווה בבקשה הבאה: "מבוקש לראות את התביעה כאילו הוגשה על אותו סך כספי כפי ששולם כפשרה ולהורות כי האגרה תשולם בהתאם לסכום הפשרה". ב. בית המשפט אימץ את הודעת הצדדים המוסכמת והורה כי האגרה תשולם על בסיס של 60,000 ש"ח, הוא סכום הפשרה המוסכם. פסק הדין ניתן ביום 13/12/94. ג. ביום 3/11/98 - ארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בפשרה - פונה המדינה בבקשה להצהיר על ביטול פסק הדין שניתן ככל שהוא נוגע להיבט האגרה של בית המשפט. עיקר הטענה הוא זה: למדינה זכות להגיש תובענה עצמאית לביטול פסק דין שניתן בין שני בעלי דין אחרים במידה שהיא נפגעת מהוראותיו. ככל שהדבר נוגע לאגרות, המדינה הינה בעלת הדין הנכונה וזכותה לתבוע ריפויו של נזק שנגרם לה מכח פסק דין בהסכמה בין צדדים שהיא לא שותפה בו, ואשר פוגע בה. על פי הטענה, העמדת סכום האגרה על סכום הפשרה בשיעור 60,000 ש"ח אינו עומד במבחן תקנות האגרות, ויש לפעול בענין זה על פי תקנה 6 לתקנות האגרות הקובעת את סכום האגרה לגבי הליך שנסתיים בפשרה לאחר שהוחל הדיון בתביעה. מבוקש, על כן, לבטל את פסק הדין בכל הנוגע להיבט האגרה ולחייב את הצדדים בסכום האגרה המלא בהתאם לאמור בתקנות. ד. המשיבים 1 ו2- שהיו צדדים להליך התביעה ולהסדר המוסכם שהביא למתן פסק הדין מתנגדים לבקשה. לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הבקשה ולתגובות המשיבים לה, באתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מהטעמים הבאים: אכן, נכונה נקודת המוצא לפיה: "תרופתו של אדם אשר נפגע על ידי פסק דין שניתן במשפט בין שני בעלי דין אחרים היא הגשת תובענה לביטול פסק הדין במידה שהוא פוגע בו". (זוסמן, סדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 734). ראה גם ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פד"י מח(2) 43. המדינה מבקשת סעד הצהרתי על ביטול פסק דין ככל שהוא נוגע לענין האגרה. סעד הצהרתי הוא מטיבו ענין הנתון לשיקול דעת בית המשפט המתבקש לתתו, שהרי סעד הצהרה מקורו בדיני היושר ולפיכך הוא נתון לשיקול דעת בית המשפט המפעיל שיקולי צדק ואיזון ראוי בין האינטרסים של הצדדים השונים. (זוסמן, סדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 566). ואמנם, "בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי אפילו קיימת הזכות או מתקיים מצב שלכאורה מצדיק מתן הצהרה, שכן נקודת המוצא היא כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק." (ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פד"י לו(2) 309, 316). בנסיבות הענין, שיקול הדעת השיפוטי פועל כנגד מתן הצהרה כמבוקש וזאת מהטעמים הבאים: 1. פסק הדין ניתן לפני כ4- שנים והיה בהישג ידה של המדינה מיד עם הינתנו מאחר שנושא האגרה המצוין בו חייב פעולה והמדינה היתה מעורבת בכך, גם אם כגורם פאסיבי. אין זה סביר להגיש בקשה לביטול פסק הדין ארבע שנים לאחר הינתנו, כאשר הצדדים הישירים להליך מזמן מיצו את המחלוקת ביניהם ופנו איש לדרכו. היענות לבקשת ביטול בנסיבות אלה פירושה ערעור מהותי של גורם היציבות והבטחון המשפטי שקנו הצדדים באמצעות פסק הדין ופתיחה מחדש של מחלוקת ישנה שיושבה מזה זמן רב. לאחר שיהוי של ארבע שנים אין זה סביר לעשות כן, בפרט כאשר מדובר במבקשת שהיא המדינה האמורה לשקוד ולקדם את האינטרס הציבורי במבט כולל. אם בקשה המדינה להתערב ולהתנגד לפסק הדין בשל נושא האגרה, היה עליה לעשות כן בזריזות המירבית ותוך פרק זמן סביר שבמסגרתו ניתן היה להחזיר את הצדדים לשולחן הדיונים בלא להסב פגיעה בלתי ראויה בהם ובהליך השיפוטי. מעבר הזמן הרב שעבר עומד, על כן, בעוכרי הבקשה. וכך, השיהוי משמש לא אחת הגנה מפני מתן סעד הצהרתי. (השווה ע"א 69/84 שפר נ' בונה, פד"י מ(2) 645, 656; זוסמן, שם, עמ' 566; וכן ע"א 656/79, שם, עמ' 317). ראה גם סעיף 27 לחוק ההתיישנות תשי"ח1958- הקובע מפורשות כי: "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". 2. ומעבר לכך: פסק הדין שניתן בהסכמה עיגן אל תוכו הסכמה של הצדדים להעמיד את התביעה על סכום מתוקן העומד על 60,000 ש"ח. פירוש הדבר כי הצדדים, למעשה, בקשו את תיקונה של התביעה בדרך של הקטנת סכומה לסכום האמור. כך יש להבין את בקשתם כי התביעה תועמד על סכום זהה לזה ששולם כפשרה. במתן פסק הדין המוסכם תוקנה, מיכללא, התביעה בדרך של הקטנת סכום התביעה ל60,000- ש"ח וממנו נגזר, איפוא, סכום האגרה. בענין ע"א 42/94 סיון המאה ועשרים ואחת בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 17/11/94) קבעתי בין היתר: "משהנחנו כי החיוב באגרה נגזר מהיקפו של הסעד הנדרש, ומשראינו כי האגרה נתפסת כמיקשה אחת, ממילא המסקנה המתבקשת היא כי אם במהלך הדיון חל שינוי בהיקף הסעד הנדרש כי אז סכום האגרה הכולל שהתובע יחוייב לשלמו יותאם להיקף הסעד המתוקן וזאת בין אם הסעד הוגדל ובין אם הוקטן. פירוש זה עולה בקנה אחד עם רוח התקנות המבקשות לגבות אגרה בהתאם לסעד הנכון המתבקש, ואם מסתבר במהלך הדיון לתובע כי הסעד המקורי הוגדר על ידו בצורה לא נכונה בין מחמת שהיה רחב מדי ובין מחמת שהיה מצומצם מדי - כי אז יש להניח שאם ניתן לו היתר מבית המשפט לתקן את תביעתו, חיובו באגרה צריך להיגזר מהסכום המתוקן בהתאם... פרשנותן הנכונה של תקנות האגרות מחייבת את המסקנה כי האגרה מוטלת על הסעד המבוקש כפי שהוגדר בפתח ההליך ואם שונה הסעד באישור בית המשפט בעקבות תיקון התביעה - בין בדרך של הגדלתו ובין בדרך של הקטנתו, יש לחשב את האגרה הכוללת בהתאם לסעד המתוקן...". במקרה זה מובלעת בהסכמת הצדדים בקשה לתיקון התביעה בדרך של הקטנת סכומה, ומובלעת בפסק הדין הסכמה לתיקון התביעה והעמדת האגרה על סכום התביעה החדש, המתוקן. במהות דברים אלה אין סתירה ללשונן של התקנות ולרוחן. כן אין צריך לומר כי סמכותו של בית המשפט המחוזי שהיה מוסמך לדון בתובענה המקורית בעת הגשתה אינה נגרעת אם נקבע על ידו, בין על יסוד ראיות ובין לאחר תיקון כתב תביעה, שהסכום המגיע לתובע נמוך מהסכום שמלכתחילה היה בית משפט זה מוסמך לדון בו. (ראה רע"א 1254/94 רטקו מיטרוביק נ' משרד עוה"ד סלומון ליפשיץ, תקדין עליון 94(2) תשנ"ד-תשנ"ה1994-, עמ' 1494). לאור זאת, גם בהקשר הענייני עמדתה של המדינה במקרה זה אינה נראית לי. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. אגרהביטול פסק דין