האם ניתן לתבוע עיזבון ? האם עיזבון הוא אישיות משפטית ? בשורה של פסקי דין נקבע, כי עיזבון אינו אישות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע. כך למשל, בע"א 181/67, גרינשפן נ' שרעבי, פד"י נא(2) 630, 639 נפסק: "...מותו של אדם אינו מוליד כל גוף משפטי או מעין משפטי, אלא מביא רק להתעשרותו של היורש אליו עברו נכסי המנוח"   כן ראו את האמור בע"א 395/70, מדינת ישראל נ. עראבי, פד"י כה(2) 20, 24: "עזבונו של אדם אינו לא תאגיד ולא מעין תאגיד, אלא שם לציון כלל היורשים או הנכסים שהניח המוריש. רכושו של נפטר נופל ליורש מיד עם פטירת המוריש ומתמזג בו ברגע עם שאר נכסי היורש. נכסי המוריש ונכסי היורש נעשים לגוף אחד וגם חובות המוריש נעשים לחטיבה אחת עם חבות היורש".   בנוסף, ברע"א 5059/10, אלום גולד בע"מ נ. דור (טרם פורסם), אשר ניתן לאחרונה, נפסק בסעיף 10 לפסק הדין :  "על פי הוראת סעיף 1 לחוק הירושה ,התשכ"ה-1965, מותו של אדם אינו מוליד אישיות משפטית חדשה אלא יש בו כדי להוביל להתעשרותם של היורשים שאליהם הועברו נכסי המנוח"   עוד ראו בענין זה בש"א (ת"א) 23852/04, עזבון המנוחה אווה קלמן נ. בנק מרכנתיל דיסקונט (לא פורסם).   ההלכה הפסוקה מורה, איפוא, באופן ברור כי עזבון אינו גוף הכשיר לתבוע ולהיתבע.   בע"א 88/81 וודאד אלסחורי נ. יוסף מזרחי פד"י ל"ז(3)309 , 316, נאמר: "עם מות הדייר המוגן עוברת זכות הדיירות המוגנת לבן-זוגו או לאחרים, המנויים בסעיף 23 לחוק, בהתמלא כל התנאים האמורים שם. אין הזכות עוברת בירושה ליורשים. מנהל העיזבון, או יורש בשם עיזבון, הינו צד דיוני - אך אין לו זכויות בשכירות המוגנת. עיזבון הוא הרכוש, אשר השאיר המנוח לאחר מותו, ומנהל העיזבון הוא מי שהתמנה לנהל את רכוש המוריש ולחלקו בין היורשים". זהות התובעים התובעים טוענים בענין זה, כי בתביעת פינוי ,שעניינה ניהול שוטף של הנכס, יכול חלק מהבעלים להגיש תביעה מבלי לצרף את יתר בעלי הזכויות במקרקעין. כן נטען על ידם, כי בעלים במשותף של מקרקעין יכול לפעול בנפרד ולבצע פעולות למניעת נזק למקרקעין ולהגנת הבעלות, ללא צורך בהשגת הסכמתם של כל הבעלים. למעלה מן הצורך, צירפו התובעים הסכמת יתר הבעלים להגשת התביעה נגד הנתבעים.   הנתבעים טוענים, לעומת זאת, כי לא די במכתב הסכמה לקוני מטעם יתר הבעלים, אלא יש לצרפם כתובעים נוספים בתביעה.   לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי בעניין זה הצדק עם התובעים.   סעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן-חוק המקרקעין) קובע כדלהלן:   "(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים- 1. להשתמש במקרקעין שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה להחזקתם התקינה של המקרקעין ולניהולם; לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם. (ב) עשה שותף כאמור בסעיף קטן (א), יודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם. "   סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין מקנה, איפוא, סמכות לאחד השותפים או לחלקם, להגיש תביעה לסילוק יד מהמקרקעין נשוא השותפות.   ברע"א 1475/94, בושאר נ' פרידלנדר (לא פורסם), נדון מקרה בו טען הנתבע, כי מי שתבע את החזקה על הדירה נשוא הדיון שם היה בעלים רק של 1/6 מהזכויות בדירה. בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה כל אחד מן השותפים בנכס זכאי לפי סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין להגיש תביעה לסילוק יד, וכך נאמר שם: "טענה נוספת בפי המבקש והיא כי מי שתבע את החזקה היה רק בעלים של שישית מן הדירה שהיא נשוא הדיון. בית המשפט המחוזי שדן בטענה זו החליט כי כל אחד מן השותפים בנכס זכאי, לפי סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, להגיש תביעה לסילוק יד. הוראת החוק האמורה קובעת כי כל שותף במקרקעין רשאי אף בלי הסכמת יתר הבעלים לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר להגנת הבעלות והחזקה בהם. אשר על כן, סבור אני כי מסקנתו המשפטית האמורה של בית המשפט המחוזי בדין יסודה". גם ברע"א 6140/96, אליהו נ. קורט (לא פורסם) הלין המבקש כי למשיבים אין זכות לתבוע את פינויו משעה שהחזיקו רק כ- 4% מן הזכויות בנכס. בית המשפט העליון דחה את הבקשה תוך קביעת הדברים הבאים:   "... בנסיבות הענין - ובעיקר בקיומו של הסכם שיתוף - הרי שאין מתעוררת השאלה אותה מקים המבקש בשאלת הצורך בהחלטת רוב לשם הגשת תביעה בעילת פינוי. כן לא מצאתי עילה להתערבות בקביעת הערכאות קמא , לענין היחס בין תביעת פינוי לבין הסייג בדבר שימוש וניהול רגיל ... הדוגמאות שהביא המבקש להמחשת טיעוניו אינן ראיה, שכן הן מבטאות מצב בו פעולת השיתוף פוגעת בזכות השותפים האחרים. מה שאין כן מקום בו מדובר בפינוי דייר מוגן על יסוד התקיימות עילת הנטישה. מטעמים אלה דין הבקשה להידחות."   המדובר בדברים מפורשים שנאמרו לגבי תביעה לפינוי דייר עפ"י חוק מנכס, כאשר התביעה מוגשת על ידי מי שמחזיקים בחלק מזערי מהזכויות במקרקעין נשוא אותה תביעה. על אחת כמה וכמה, כאשר במקרה שבפני מדובר במי שהינם בעלי 5/6 מהזכויות במקרקעין. ראו בענין זה גם את דברי כב' השופט רובין בפסק דינו בת"א(י-ם)1631/06, כאנם נ.מאיר (לא פורסם), בסעיף 10 לפסק הדין, שם נאמר:   " ... זכות התביעה לפינוי פלוני מנכס נתונה בראש ובראשונה לבעל הנכס (סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1968). כל התובעים שבפניי רשומים בנסח כבעלי חלק כזה או אחר במקרקעין ומכאן זכותם להגיש את התביעה שלפניי. אכן, בנסח רשומים בעלים נוספים אשר לא צורפו לתובענה כתובעים, ברם, אין בכך ולא כלום משום שגם חלק משותפים במקרקעין זכאים להגיש תביעת פינוי נגד מי שמחזיק בהם שלא כדין (סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין; וכן י. ויסמן 'דיני קנין' (תשנ"ז-1997) עמ' 250)".   התובעים שבפני אף צירפו להודעתם, כאמור לעיל, הסכמה בכתב של יתר הבעלים להגשת התביעה דנן, על כל האמור בה, תוך הסכמה לקבל כל החלטה או פסק דין שיינתן בתיק זה.   בנסיבות אלו ונוכח ההלכה כפי שפורטה לעיל, אין כל הכרח בצירוף יתר התובעים לתביעה ודין הטענה להידחות.   סוף דבר  התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבע 1, נמחקת בזאת. ככל שהדברים נוגעים לנתבעת 2, הצדדים יחליפו תצהירי גלוי מסמכים בתוך 15 יום ממועד קבלת ההחלטה. עיון הדדי במסמכים שיגולו יבוצע בתוך 15 יום נוספים. אם בדעת מי מהצדדים להמציא שאלון לצד שכנגד, יעשה זאת בתוך 15 יום ממועד קבלת ההחלטה, והלה ישיב בתצהיר בתוך 15 יום נוספים. ב"כ הצדדים ידווחו מיידית על ביצוע האמור לעיל, ואז אקבע מועדים להמשך ההליכים. אישיות משפטיתשאלות משפטיותעיזבון