בית המשפט העליון נדרש לא פעם לדון בסוגיית "הבטחה שלטונית", ובמרוצת השנים נקבעו בפסיקה מספר הלכות בסוגייה זו. בבג"ץ 135/75 סאי - טקס קורפוריישן בע"מ נ. שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673 בעמ' 676 נקבע: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב. כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, חייב אדם, במשא ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום לב, רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח לא כל שכן "הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה בו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים, הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית". בבג"ץ 585/01 קלכמן נ. ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 בעמ' 710, 711 נקבע: "בית המשפט לא יאכוף, דרך כלל, הבטחה מינהלית שניתנה על ידי גוף שלטוני שאינו מוסמך לתתה... אי אכיפת של הבטחה אשר ניתנה בחוסר סמכות נועדה להגן על אינטרס ציבורי מובהק... למנוע מצב שבו אדם הנושא בתפקיד ציבורי יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחויב לעמוד מאחורי הבטחתו ותחויב לשאת בעולה של הבטחה זו. הכרה בתקפות הבטחה כזו, עלולה לקעקע את יסודות המינהל הציבורי ולשבש את מערכת הניהול הארגוניות והכספיות של המערכת הציבורית. הנזק העלול להיגרם לפרט מהיעדר אכיפה של התחייבות שניתנה תוך חריגה מסמכות, עשוי ברוב המקרים להיות קטן בהרבה מהנזק הרב העלול להיגרם מאכיפתה לאינטרס הציבורי הכללי". בבג"ץ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג ומספנות בע"מ נ. שר התעשיה והמסחר ואח', פ"ד לט(1) 29 בעמ' 36 נקבע: "טיבה של ההבטחה עד שהתחייבות משפטית תיקרא עליה, כי ניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית, כי ניתנה "בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו" וכי "בכוחו של המבטיח למלא אחריה, כמו כן על ההבטחה שקיבלה עליה הרשות להיות מפורשת וברורה, וגם בכל אלה לא .. כדי שיתאכף ההבטחה, כפי שמלמדים אנו מפרשנותה של הפסיקה להלכת סאי - טקס... שכן גם אם נתקיימו הדרישות שמנינו בהתחייבות בת תוקף, עדיין עומדת השאלה אם היה לרשות צידוק חוקי לשנות את ההבטחה או לבטלה". בבג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ. שר החקלאות ואח', פ"ד מ(4) 523 בעמ' 529 נקבע: "בפסק דינו בבג"ץ 594/78 מסכם השופט י. כהן (כתוארו אז) את התנאים לקשירתה של רשות להבטחתה וממקד את מרכיביה העיקריים של ההלכה בסוגיה זו לאלו: א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה. ב. הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי. ג. היה בעל יכולת למלא אחריה. ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". בבג"ץ 4225/91 גודוביץ נ. ממשלת ישראל ואח', פ"ד מה(5) 781 בעמ' 786 נקבע: "הבטחה שלטונית יכולה, בתנאים מסויימים, להוות מקור חיוב עצמאי של הרשות (במנותק מהשתק שמכוח ההבטחה). אך הבטחה כזו צריכה להיות בגדר התחייבות משפטית, מתוך כוונה שיהיה לה תוקף משפטי מחייב ושכך יקבל אותה הצד השני. בהצהרת כוונות אין די בכך". בבג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ. ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(2) 773 בעמ' 779, סיכם בית המשפט העליון את ההלכה: "סיכום ההלכה הפסוקה בסוגיה זו הוא, כי הבטחה מינהלית, שניתנה על ידי בעל סמכות לתתה, מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב - וכך הובנה על ידי מי שניתנה לו - ושהיא מפורטת די הצורך ובת ביצוע עשויה להיות מקור עצמאי לחיובה של הרשות ועילה להתערבות בג"ץ לקיימה, וזאת ללא קשר עם השתק עקב הסתמכות על ההבטחה ואף ללא שינוי המצב לרעה של מקבל ההבטחה". הבטחה שלטונית