בפסק הדין בעניין קיניאנג'וי (ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ) ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין פתחי אבו נסאר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ SAINT PETER IN GALLICANTU  ), הותוו אמות המידה לחיוב תובע שהוא תושב שטחים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כפי ענייננו, קבעה הפסיקה זה מכבר כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות (בש"א 199/05 אלקין - גולנרה). עוד נפסק שכאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור (בש"א 423/05 שחר גולן - ויפג בע"מ). ערובהעובדים זרים