קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת משקל כבד תאונת עבודה:  1. מדובר בתביעה להכיר בארוע מיום 30.7.98 כ"תאונת עבודה". התובע טוען, כי עת שניסה להרים שולחן, נתפס גבו. מדובר בתובע ששימש כשומר בקניון במרכז עזריאלי בתל אביב, כאשר בכניסה לקניון ישב ליד שולחן שמידותיו 40X40 וגובהו 1.2 מ' לערך. ביום הארוע מיקומו של השולחן הפריע לאנשים שנכנסו לקניון, ולפיכך נאלץ להזיז השולחן ממקומו, וכאשר ניסה להרימו כדי להזיזו, נתפס גבו. כך פירט בפני חוקר המוסד (נ/1), וכן בעדותו בבית הדין.   2. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את עצם קרות הארוע, וטען, כי כאבי הגב מהם סובל התובע הינם תוצאה של תהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור לעבודה, ולפיכך ביקש לדחות התביעה.   3. השאלה שבמחלוקת הינה האם מדובר ב"ארוע תאונתי".   לטענת הנתבע בסיכום טענותיו, אין מדובר ב"ארוע חריג" או תנועה חריגה במהלך עבודתו של התובע עת נתפס גבו, ולפיכך לאור האמור בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אין מדובר ב"ארוע תאונתי".   4. בהודעת התובע בפני חוקר המוסד (נ/1), אישר התובע, כי מדובר בשולחן בגובה של 1 מ' אך טען, כי רוחבו 80 ס"מ ומשקלו כ-40-50 ק"ג. כן העיד, כי הזיז את השולחן על מנת שלא יפריע לאנשים להיכנס לקניון. התובע העיד בפני החוקר, כי הזיז השולחן הרבה פעמים, אולם במקרה הנדון נתפס גבו גם בגלל המזגן שהיה מותקן מעל ראשו (עמוד 2 לפרוטוקול), ובתשובה לשאלה כיצד הזיז את השולחן, השיב, "בדרך כלל גוררים אותו, אבל ניסיתי להרים אותו ואז נתפס לי הגב". כן הוסיף, כי ביקש לגרור השולחן מהמקום כדי לברוח מהמיזוג. בעדותו בבית הדין אישר, כי גבו נתפס בעת שניסה להרים את השולחן (עמוד 2 לפרוטוקול). גירסתו בנקודה זו מהימנה. הצדדים חלוקים באשר למשקלו של השולחן, שכן לטענת התובע מדובר במשקל בין 40-50 ק"ג, ובעדותו חזר על גירסה זו. מנגד, לטענת הנתבע, מדובר במשקל של כ-15 ק"ג, והתובע שולל משקל זה, אולם בעדותו בבית הדין הודה, כי אינו יודע למעשה מה משקל השולחן, שכן לא שקל אותו, אך מדובר בשולחן שהיה כבד עבורו כדי להרימו (עמוד 3 לפרוטוקול), ולפיכך מעריך, כי משקלו מעל ל-15 ק"ג.   מטעם הנתבע העיד חוקר המוסד, אשר צילם את השולחן (נ/6), ואישר את מידות השולחן, אך לא יכול היה לאשר את משקלו, אך העיד, כי הוא ניתן להרמה. כן העיד, כי אינו יכול להעריך את משקלו, אך מדובר בשולחן חלול עם מסגרת עץ (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 15.5.01). הנתבע הגיש מכתב מאת מעבידו של התובע (נ/4), בו צויין, כי משקלו של השולחן כ-15 ק"ג.   מהודעתו של התובע בפני חוקר המוסד וכן מעדותו בבית הדין, עולה, כי ביום הארוע הפסיק עבודתו מיד לאחר שנתפס גבו, ולמחרת פנה לטיפול רפואי, שכן הארוע ארע בשעות הערב המאוחרות, ולא היה בנמצא רופא (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 24.1.01). בתעודה הרפואית מיום 31.7.98 לא צויין, כי גבו של התובע נתפס אגב הרמת שולחן (נ/3), אך צויין, כי מדובר בכאבים בגב תחתון עם הגבלה בהליכה.   התובע בסיכום טענותיו חזר על גירסתו והוסיף, כי השולחן מגיע עד למותניו והתפיסה שלו מאוד קשה וצריך מאמץ מיוחד. יחד עם זאת ציין, כי אין זו הפעם הראשונה שהרים את השולחן, ולפעמים ביקש ממישהו שירים אותו עבורו ולפעמים אף הרים השולחן בעצמו.   5. לאחר עיון בטענות הצדדים, אף אם התובע השכיל להוכיח, כי גבו נתפס אגב נסיון להרים השולחן, הרי לאור עדותו וסיכום טענותיו, אין זו הפעם הראשונה שהרים השולחן. לפיכך אין מדובר בתנועה חריגה במהלך עבודתו. כמו כן יצויין, כי נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח, כי משקלו של השולחן שהרים הינו המשקל הנטען על ידו, היינו 40-50 ק"ג, או 30 ק"ג כפי שהעיד בפני. עובדה זו לא הוכחה. גירסת מעבידו הינה, כי מדובר בשולחן במשקל של כ-15 ק"ג, ובמכלול הנסיבות במקרה הנדון, התובע לא השכיל להוכיח, כי ב"ארוע תאונתי" מדובר.   על התובע נטל הראיה להוכיח "ארוע תאונתי" הקשור לעבודה וחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודתו הרגילה (דב"ע נה'/181-0 המוסד לביטוח לאומי נ' נפתלי לפידות - לא פורסם).   על המבוטח להוכיח מאמץ בלתי רגיל או ארוע פיזי מיוחד בעבודה, שניתן לקשור להופעתם של הכאבים (עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, לא פורסם; עב"ל 152/95-0 אבו סליטה חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם).   "ניסיון החיים לימד את בית הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפס' גבו של המבוטח או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע". (דב"ע מה/24-0, אברהם אזולאי נ. המוסד, לקט 33, 46; דב"ע נא/205-0, המוסד נ. שחדה סעיד, פד"ע כד 222 ודב"ע נא/218-0, המוסד נ. משה דרור, פד"ע כד 545).   6. אמנם התובע טוען, כי גבו נתפס בעת שניסה להרים השולחן, אולם לא הוכח, גם לגירסתו, כי מדובר בתנועה חריגה במהלך עבודתו הרגילה, שכן העיד, כי היה רגיל לעשות כן מעת לעת. כמו כן לא השכיל להוכיח, כי מדובר בהרמת שולחן במשקל מיוחד או כבד. חוקר המוסד העיד, כי מדובר בשולחן שהינו חלול ואשר רובו עשוי מעץ. התובע לא הכחיש את מידותיו.   7. בנסיבות אלה, לא נותר אלא לדחות תביעת התובע להכיר בארוע כ"תאונת עבודה".   אין צו להוצאות.   8. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הרמת משקלתאונת עבודה