לענין התיישנות תביעת נושה נגד החייב, הכלל הוא שעילת התביעה נוצרת עם משלוח הדרישה לחייב. מאידך, הנושה איננו רשאי להשהות את משלוח הדרישה עד בלי די, ובכך לדחות באופן מלאכותי את תחילתו של מרוץ ההתיישנות. על כן, הכלל הוא שהדרישה צריכה להשלח תוך פרק זמן סביר מהיווצרות החוב, ואם לא באה בתוך פרק זמן סביר, יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן סביר. ראו ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ((london) israel british bank (in liquidation) (1990) , מד (2) 265, 283, 284: "דעתי הינה איפוא, כי בחוב, שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון, פרעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו, במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב. ... "מה הדין אם הנושה אינו דורש פרעון החוב בתוך הזמן הסביר? נראה לי כי התשובה על כך הינה, כי מועד הפירעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו הדרישה או ההודעה היו צריכות להינתן. כאשר נקבע בהסכם שבין הצדדים כי מועד הפירעון הוא "עם דרישה", והדרישה לא באה בתוך זמן סביר, יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן."נושההתיישנות