זיכוי מנהיגה במהירות מעל המותר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מנהיגה במהירות מעל המותר: בפניי ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש השלום לתעבורה במחוז מרכז בתיק 8864/08 מיום 4.7.10 (כב' השופט נחשון) לפיו זוכה המשיב מעבירה של נהיגה במהירות מעל המותר, עבירה בניגוד לתקנה 54 א' לתקנות התעבורה. המשיב הואשם כי ביום 17.2.07 בנתניה נהג באופנוע בדרך עירונית במהירות של 183 קמ"ש העולה על המהירות של 60 קמ"ש הרשומה בתמרור וזאת בניגוד לתקנה 54 א' לתקנות התעבורה. פסק דינו של בימ"ש קמא לאור העובדה שאין מחלוקת כי המערער היה במועד האירוע הבעלים של האופנוע שבתמונה נדרש בית המשפט קמא לטענה אחת לפיה לא הוא אשר נהג באופנוע. לפיכך לאחר שביהמ"ש שמע את עדות המשיב ועדות עד ההגנה מטעמו הוכח לטעמו של בימ"ש קמא במידה הנדרשת על פי סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה כי הרכב במועד האירוע נשוא כתב האישום היה בידי נהג אחר ולכן ראה לזכות את המשיב. בית המשפט קמא דן בטענת המערערת לפיה התצהיר שהוגש מטעם הנהג האחר אינו מספיק שכן מדובר בתצהיר של תושב זר אשר נחתם בפני עו"ד מיכאל דרעי מירושלים אשר העיד בפני בימ"ש קמא. בימ"ש קמא לקח בחשבון שהמצהיר לא הופיע כעד הגנה ולא נחקר על תצהירו על ידי התביעה ומן הראוי לציין שביהמ"ש קמא קבע שהתצהירים הם בחינת עדות מפי השמועה ואין לקבלם כראייה לנכונות תוכנם. בית המשפט בחן את עדות המערער לפיה נתן את האופנוע למצהיר מבלי שהכיר אותו ישירות קודם לכן ומבלי שידע שהוא תושב חוץ וזאת רק על פי המלצת חבר של חבר אדם בשם חלימה מאבן יהודה, כך גם בית המשפט קמא בחן את עדות המערער בחקירה נגדית והגיע למסקנה שאין ספק שמדובר במערער נאיבי שהאמין שלא תהיה כל בעיה לתת אופנוע יקר לאדם שרוצה לקנות אותו ונוהג בו יותר מיום אך לא ניתן להכחיש כי אותו אדם החזיר לו את האופנוע ביום ראשון כי רק לאחר מכן התברר שקיים הדו"ח נשוא כתב האישום. לפיכך הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי הוכח במידה הנדרשת על פי סעיף 26 ב' לפקודה כי האופנוע היה בחזקתו של אדם אחר במועד האירוע נשוא כתב האישום ולכן זיכה את המשיב. המערערת (המדינה) סבורה כי יש להפוך את החלטת בימ"ש קמא שכן שגה בית המשפט כאשר קבע שהוכח במידה הנדרשת על פי סעיף 27 ב' לפקודה כי הרכב במועד האירוע נשוא כתב האישום היה בידי נהג אחר. עיקר הטענה שהתושב הזר בשם צבי אשר הקשר בינו לבין המשיב נוצר דרך חבר של המשיב אדם בשם אלון אלימה הוא זה שנהג באופנוע במועד הנטען בכתב האישום וזאת לאחר שהמשיב מסר לו את האופנוע במשך 3 ימים מאחר שרצה למכור אותו. במפורט טענה זו היא שהמשיב לא הביא לעדות מטעמו את צבי - הנהג האחר ששמו צבי הוא חבר של בחור בשם אלי, אלי חבר של בחור בשם אלון אלימה והאחרון הוא חבר של המשיב. נראה משונה למערערת שהמשיב נותן לאדם אשר יש לו הכרות מאוד עקיפה אתו אופנוע בשווי של 100,000 ₪ ל - 3 ימים כאשר ההיכרות היא מאוד עקיפה וללא כל ערבויות. כך גם לטעמה של המערערת שגה בימ"ש קמא כאשר התעלם מהעובדה שלאור התנגדות התביעה להגשת התצהיר התקבל תצהיר כראיה לאמיתות תוכנו שכן לטעמה לא ניתן לייחס לו כל משקל ראייתי לזכותו של המשיב. המערערת סבורה שלאור הסתירות והתמיהות בגרסת המשיב ולאור העובדה שלא הובאו עדים כשמתבקש היה להביאם לא היה מקום לאמץ את גרסת המשיב ולקבוע כי הוכח במידה מספקת על פי סעיף 27 ב' לפקודה כי הרכב במועד האירוע נשוא כתב האישום היה בידי נהג אחר ולזכות את המשיב מהמיוחס לו בכתב האישום. הכרעה אין מחלוקת בין הצדדים שכדי לסתור את החזקה שבסעיף 27 ב' (א) לפקודת התעבורה הנטל הוא נטל של מאזן ההסתברויות ולכן המחלוקת היא האם אכן המשיב הרים את הנטל אם לאו. מפסק דינו של בימ"ש קמא עולה כי בימ"ש קמא השתכנע שמדובר במשיב נאיבי שהאמין שלא תהיה בעיה לתת אופנוע יקר לאדם שרוצה לקנות אותו ונוהג בו יותר מיום, ראה סעיף 9 להכרעת הדין. כך גם המשיב יזם שהנהג האחר יחתום על שני תצהירים, תצהיר אחד נחתם לפני עו"ד אבי מרדן וממנו עולה כי אדון הנפלינג צבי הירש שהוא בעל רישיון נהיגה אנגלי בינלאומי מצהיר כי האופנוע היה בחזקתו ובשימושו בתאריך הרלוונטי וביקש להעביר את הדו"ח על שמו. לפי דברי ב"כ המשיב להם אין תיעוד בכתובים התבקשה על ידי התביעה בבימ"ש קמא להביא תצהיר נוסף שבו יודה צבי הירש כי נהג במהירות המיוחסת לו וכן כי הוא מוותר על טענת התיישנות. לאור העובדה שצבי הירש היה באותה עת בירושלים התבקש עו"ד דרעי להכין תצהיר כאמור ולהחתים את מר צבי הירש על התצהיר. עו"ד דרעי העיד בפני בימ"ש קמא והתצהיר של מר הנפלינג נחתם בפניו ולאחר שזיהה אותו על פי דרכון ועל פי רישיון נהיגה. עו"ד דרעי צילם את דרכונו ויש לו צילום של הדרכון ושל רישיון הנהיגה הקנדי. עו"ד דרעי ווידא כי מר צבי דובר עברית והבין את הכתוב בתצהיר והוא הקריא לו את התצהיר מילה במילה לפני שהחתים אותו. לא מצאתי ממש בטענת המערערת לפיה בימ"ש קמא הסתמך על התצהיר לאמיתות תוכנו שכן כל מה שאמר בית המשפט באשר לתצהיר הוא לקח בחשבון שהמצהיר לא הופיע כעד הגנה ולא נחקר על תצהירו על ידי התביעה, ראו סעיף 7 להכרעת הדין. הנה כי כן, מדובר בממצא עובדתי של בימ"ש קמא אשר הגיע למסקנה כי הוא מאמין למשיב ולכן ראה לזכותו. הלכה היא שאין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים. על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית המשפט קמא עולה, כי שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר. אכן ביקורתו של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ובעיקר כך הדבר מקום בו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים (ר' בעניין זה ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 - כב' השופט זמיר וההפניות שם (להלן: "פס"ד יומטוביאן")). התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות של מהימנות ומשקל ראייתי מצומצמת ליוצאים מן הכלל, בשל העדיפות המובנת מאליה שיש לערכאה הדיונית, השומעת את כל הראיות ומתרשמת מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז 1065, 1074, מפי כב' השופט זילברג; ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 207, מפי כב' השופט קדמי; פס"ד יומטוביאן, 643-644 וההפניות שם; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל(25.1.07), נבו- כב' השופטת פרוקצ'יה). בע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 11.06.09, - סיכם כבוד השופט דנציגר את שלושת החריגים העיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. במקרים אלה אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור (ר': ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)); השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון (ר': ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)); השלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית (ר': ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)). בעניין דנן לא מתקיים אף אחד מהחריגים אותם מציין כב' השופט דנציגר בפסק דינו ולכן אינני מוצא מקום להתערב בממצא עובדתי של בימ"ש קמא. לא זו אף זו, המערערת מלינה כי המשיב היה צריך להזמין את חבריו אלי או אלון כדי לבסס את טיעוניו, אפשר שאם היה עושה כן היה הדבר מיטיב את מצבו אך אינני סבור שיש לזקוף את אי העדתם במקרה דנן לחובתו. המערערת יכולה הייתה לזמן אותם לעדות דבר שלא נעשה. התוצאה היא שראיתי לדחות את הערעור. הערעור נדחה. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות