בתיק ה"פ 11350/99 (ת"א) (גרינבלט ולרי ואח' נ' עודד רינה, קבע בית המשפט, כי ההנמקה שניתנה ע"י בורר, נעשתה באופן שלא שמרה על שיוויון בין הצדדים. בעוד שהתביעה העיקרית נומקה בפירוט, נדחתה התביעה שכנגד ללא כל הנמקה. הפרת איזון, קבע שם ביהמ"ש, יש בה גם לפגום באיזון, שבזכויות הדיוניות בין הצדדים, ועלולה לפגוע בעקרונות הצדק הטבעי. פגיעה כזו יכול שתיכלל גם בעילה של חריגה בסמכות, שהרי מבחינה רעיונית, הסמכה לנהל בוררות פירושה גם סמכות לנהל את הבוררות רק על-פי עקרונות הצדק הטבעי, ופגיעה בהם, היא למעשה חריגה מסמכות. לצורך בחינת הרעיון הפנה בית המשפט שם לע"א 428/74 (מלבין נ' זונטג, פ"ד כט(1) 281, 286), וכן לרע"א 3017/97 (ימושקוביץ חברה לבניין בע"מ ואח' נ' מ.ר.פ.ר בניה והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 745, 749). אולם בשני פסקי הדין הנזכרים לא נדרש בית המשפט לאותה עילה, על בסיס הטיעון האמור, וגם בת"א 11350/99 לא היתה עילה זו העילה היחידה לקבלת בקשת הביטול. מבלי להתייחס לשאלה מתי וכיצד יש לעשות שימוש בעילה של חריגה מסמכות, כאשר ההתדיינות בפני הבורר אינה שומרת על כללי הצדק הטבעי, ובאיזו מידה יישומה יש בה כדי לשמור על ההלכה שאין מקום להרחיב את עילות הביטול (ראה לעניין זה ע"א 823/87 דניה סיקוס נ' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612, וכן רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517), הרי שיש להוכיח כי אכן כללי הצדק הטבעי לא נשמרו. כדי שניתן יהיה לדון בטענה, יש תחילה לטעון ולהוכיח, כי עקרונות הצדק הטבעי לא נשמרו. יישוב סכסוכיםשאלות משפטיותבוררות