בית המשפט ציין כי העונש הראוי למי שנוהג רכב בזמן פסילה, הוא מאסר בפועל. לענין זה הובאו דברים שכתב בית המשפט העליון בע"פ 324/88 איבראהים בן סולימאן אלאעסם נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 728, 729: "... ואם היה יסוד לטענה כי בגין נהיגה בזמן פסילה לא מטילים עונש מאסר של 12 חדשים, כי אז הגיע הזמן שכך ייעשה נוכח חומרת העבירה ושכיחותה. העונש כן מבטא התחשבות בנסיבות מקילות, שהרי אלמלא כן היה מקום לשקול עונש מאסר ועונשים אחרים ברמת ענישה גבוהה יותר, המתקרבת לעונשים המירביים." לענין זה בע"פ 831/00 מרדכי שמי נ' מדינת ישראל (ניתן 6.7.00), נדחה ערעור על גזר דין של ערכאה ראשונה, בו לא קיבל בית המשפט הסדר טיעון שלא כלל מאסר בפועל; ע"פ 776/99 מדינת ישראל נ' ראיד מוראזקה (ניתן 2.9.00), שבו התקבל ערעור המדינה על גזר דין בגין נהיגה בתקופת פסילה, שלא כלל מאסר בפועל, ונגזר על המשיב מאסר בפועל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מה נהיגה בפסילה - מה העונש הראוי: 1. המערער הועמד לדין בבית משפט השלום (תעבורה) בחדרה בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה מנהיגה, וכן בעבירה של נהיגה ברכב שרשיון הרכב פקע מעל ששה חדשים קודם לכן. נפתחו שני תיקים נפרדים (6205/99 ו6206/99-), שאוחדו על ידי השופט גופמן, לאחר שהרשיע את הנאשם שלא התייצב לישיבה נדחית, שמועדה הודע לו. 2. בישיבה נוספת, אליה התייצבו המערער וסניגורו, הודיעה התובעת כי הושגה הסכמה לקבלת תסקיר של שירות המבחן, ולאחר מכן יטענו באי כח הצדדים לעונש. לאחר שהוגש התסקיר, הודיע הסניגור שהוא מבקש לצרף תיק שהוגש נגד המערער בבית משפט השלום (תעבורה) נגד המערער, שבו הואשם בנהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא בטוח. בהסכמת התביעה, התבקש בית המשפט לדחות את הטיעונים לעונש דחיה נוספת, לאור הצירוף האמור. 3. ישיבה הנדחית, 6.3.00, הודיע הסניגור שהמערער מודה בעובדות כתב האישום, ובית המשפט הרשיעו. לא מצאתי בתיק של הערכאה הראשונה בקשה לבטול הרשעת הנאשם בהעדרו ביום 3.5.99, וגם לא מצאתי בטול של ההרשעה. 4. לאחר שהורשע המערער שנית, הודיעו באי כח הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון. על פי ההסדר, ביקש התובע לגזור על המערער שנת מאסר, שתרוצה בחפיפה למאסר מותנה בן שנה שיופעל. עוד ביקש התובע לגזור על המערער מאסר מותנה בן שנה למשך שנתיים וכן לפסול אותו מנהיגה למשך חמש שנים. כן ביקש לגזור עליו קנס מרתיע. 5. בא כח המערער פתח את הטיעון לעונש בדברים הבאים: "הגענו להסדר שמקבל (צריך להיות מקפל) בחובו גם את האינטרס הציבורי וגם את אינטרס הנאשם... השארנו את נושא הקנס פתוח, זה מאסר ראשון שלו בעבירות תעבורה, בנסיבות אלה אבקש לאמץ את הסדר הטיעון. משמעות כל קנס בעניין הזה זה מאסר, הגענו להסכמה בנושא המאסר, שנה זו תקופה חמורה, אבקש מבית-המשפט לאמץ את ההסדר". 6. בגזר הדין הפנה השופט גופמן לחומרת העבירה בה הורשע המערער, עבירה של נהיגה בזמן פסילה, והזכיר את עברו המכביד של המערער בתחום של עבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא רשיון נהיגה. הוא הפנה לנסיבותיו האישיות הלא קלות של המערער, ומולן להלכה שלפיה משקלן של נסיבות כאלה בעבירות תעבורה הוא נמוך, ובפני בית המשפט עומד עקרון של הרתעת הנאשם מבצוע עבירות דומות. בנסיבות אלה, אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון והוסיף: "... כאשר אני מקוה שהנאשם יבין את חומרת התנהגותו בעבר ובעתיד ימנע מביצוע עבירות דומות". 7. השופט גזר על הנאשם קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו, שנת מאסר בפועל בחופף עם עונש המאסר על תנאי שנגזר על הנאשם בתיק אחר, גזר עליו מאסר על תנאי בן שנה לשנתיים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רשיון נהיגה, פסל אותו מקבלת רשיון נהיגה או מהחזקתו למשך חמש שנים בפועל, וכן הורה שתשלום הקנס יידחה 120 יום מסיום המאסר. 8. משהוקרא גזר הדין, עתר בא כח הנאשם לדחות רצוי עונש המאסר (שנגזר ביום 6.3.00) לתחילת חודש מאי, בהסכמת התביעה, "... כדי לאפשר לנאשם לטפל באימו". בית המשפט נעתר לבקשה והורה שהמערער יתייצב לריצוי העונש ביום 1.5.00. 9. ביום 30.3.00 עתר המערער, באמצעות עו"ד אורון, שלא ייצג אותו בהליך בבית משפט השלום, לבטל את פסק הדין ולאפשר למערער לחזור בו מן ההודיה. על פי הכתוב בבקשה (ההדגשה במקור): "2. המבקש לא היה ער לאפשרות כי בית המשפט יכול להטיל עליו מאסר בפועל. המבקש הגיע להסדר טיעון עם המאשימה, וסבר - בתום לב - כי הוסכם כי המדינה לא תבקש הטלת מאסר בפועל. 3. מתברר כי המבקש הוטעה לחשוב כך, ולא הבין כלל מה שהוסכם בין עורך דינו לבין נציג המאשימה. בעוד שהמבקש סבר כי הסדר הטיעון כולל אך ורק מאסר על-תנאי, ואי הטלת מאסר בפועל, הרי שבפועל הסדר הטיעון כלל הטלת מאסר בפועל... 4. המבקש, שכיר קשה-יום, כמעט ואינו מבין את השפה העברית. הוא הגיע לבית המשפט תוך שהוא סומך ב'עיניים עצומות' על סניגורו. המבקש לא הבין את אשר התרחש באולם בית המשפט, והאמין לכל אורך הדיון כי סניגורו הגיע לעסקת טיעון אשר לא תכלול השתת מאסר בפועל". 10. לבקשה צורף תצהיר של המערער, בו הצהיר שלא הבין שנעשה הסדר טיעון, וכי הוא כולל עונש של מאסר בפועל. הוא לא הבין את מהלך הדיון בבית המשפט, ובמהלך הדיון לא נעשתה אליו פניה ובית המשפט לא שאל אותו בעניין ההסדר. עוד הצהיר המערער: "הסניגור לא אמר לי שיש הסדר והוא אמר לי ש'אני אעשה לך תנאי על תנאי'". המערער הוסיף נתונים בדבר מצב בריאותו ונתונים אישיים אחרים, שיש בהם כדי להביא לכך שהוא איננו "...יכול לשרוד בתנאי מאסר...". 11. בדיון שהתקיים ביום 1.6.00 בפני השופט גופמן, קיבל בא כח המערער את עמדת בית המשפט שבית המשפט סיים כבר מלאכתו, ולפיכך הודיע שהוא חוזר בו מן הבקשה. עוד הוסיף שמצבו של המערער קשה והוא מבקש לאפשר לו לפנות בבקשת חנינה, כדי להאריך הארכה שניה את המאסר המותנה, וכך שלא ייאסר. את טיעונו סיים במלים הבאות: "לאור זאת, אבקש מביהמ"ש לאפשר לי להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, תוך שהעתקה עם אישור דואר רשום יימסר לתיק ביהמ"ש תוך 45 יום, תוך שאני מתחייב לפנות בתזכורות לגורמים המתאימים על מנת שיעשו ככל הניתן לזרז את הטיפול בבקשה...". בא כח המאשימה התנגד לבקשה והפנה לחוסר סמכותו של בית המשפט. עוד טען לגוף הבקשה. 12. השופט גופמן דחה את הבקשה, וראה בה בקשה לעיכוב בצוע עונש המאסר, כדי לאפשר למערער לבקש חנינה ולהמתין לתשובה. בהחלטתו התייחס למצבו הסוציו-אקונומי העגום של המערער, ומולו הציב את גליון הרשעותיו הקודמות של המערער, ממנו "... עולה סיפור עגום אף יותר לגבי זלזול הנאשם בהוראות החוק ובצווי בתי המשפט". 13. ביום 3.7.00, כארבעה חדשים מאז מתן גזר הדין במעמד המערער ובא כחו, הוגש הערעור שבפני. יחד עמו הוגשה בקשה (ב"ש 2817/00) לעיכוב בצוע עונש המאסר. הפרקליטות הודיעה על הסכמתה לעיכוב עונש זה בלבד, תמורת הפקדת ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח. קיבלתי את הבקשה, בתנאים שהציעה הפרקליטות והוריתי ביום 9.7.00 כי הערבות תופקד עד 16.7.00 בשעה 10: 00. 14. בבקשה נוספת (ב"ש 2976/00), כתב בא כח המערער כי לא עלה בידיו לגייס את הסכום הדרוש אלא מחציתו, ולפיכך הוא עותר להסתפק בכך. הוא הציע חלופות אחרות, ובכללן ארכה בת 30 יום לתשלום יתרת הערבות. תגובת הפרקליטות ניתנה בהעדרה של עו"ד רינגר, והמגיבה הודיעה הסכמתה לארכה של 7 ימים לתשלום יתרת הערבות, ואז יועבר התיק לתגובה עניינית של עו"ד רינגר. סגן הנשיא, השופט ח' פיזם נתן ביום 19.7.00 ארכה עד 31.7.00 להפקדת הערבות. 15. שאלת הערבות לא עלתה לדיון במועד שמיעת הטיעונים בערעור, והיא נבדקה על-ידי רק לקראת כתיבת פסק הדין, שהתעכבה בנסיבות שתפורטנה להלן. בירור בגזברות העלה שהפקדון לא הופקד כלל, ולפיכך, הוריתי למשטרה לאסור את המערער ולהביאו בפני. 16. בהודעת הערעור חזר ב"כ המערער על טיעוניו בבקשה שהוגשה לערכאה הראשונה. הוא הדגיש שהסדר טיעון ללא הסכמת הנאשם, אינו יכול לעמוד. הוא הפנה לכך שבפרוטוקול לא נרשמה תגובה מפי המערער להסדר. עוד הפנה לתסקיר שירות המבחן שבו נתונים אישיים קשים ביחס למערער. הוא ציין עוד לעניין העונש, שהרשעותיו הקודמות של המערער נוגעות כולן לענייני רשיונות, ואין הרשעה בעבירה "שעניינה צורת נהיגה". לשאלתי בדבר עמדתו של הסניגור בערכאה הראשונה, השיב ב"כ המערער שהא שוחח עם הסניגור ושאל אותו אם זה הבין שהסדר הטיעון כולל מאסר בפועל ונענה בכך שהתשובה מחייבת תשלום. 17. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. היא הדגישה שלא ניתן היה להאריך את המאסר המותנה שרבץ על המערער. עוד ציינה שההסדר משקף את העונש המינימלי שיכול היה המערער לקבל, שכן, המאסר המותנה היה בן שנה, כאורך המאסר המוסכם. כמו כן, הפנתה לכך שהמערער לא הגיש תצהיר של סניגורו בערכאה הראשונה לעניין העובדות. 18. בעקבות הדיון, ראיתי לנכון לפנות לסניגורו של המערער בערכאה הראשונה, עו"ד אמיר טנדליך, כדי לקבל תגובתו בכתב. הוריתי להמציא לו תצלום מתצהירו של המערער וביקשתי שיגיב במפורט בכתב. במיוחד ביקשתי מעו"ד טנדליך לפרט מה אמר למערער בקשר לעונש המאסר שבהסדר הטיעון, וכן, את התרשמותו, בין מאמירות מפורשות ובין התרשמות כללית, אם הבין המערער שהסדר הטיעון כרוך במאסר בפועל לתקופה של שנה, או שהבין, או יכול היה להבין, שהמאסר המותנה לא יופעל אלא יוארך. 19. עו"ד טנדליך הגיש תגובה מפורטת, ובה כתב, בין השאר, את הדברים הבאים: "3. הבהרתי היטב למר נדאף את מהות הסדר הטיעון שנרקם, כולל את העובדה שהעסקה טומנת בחובה שנת מאסר לריצוי בפועל (כולל הפעלת שנת המאסר המותנית שהיתה תלויה ועומדת כנגדו) וממילא לא הובטח לו 'תנאי על תנאי' כדבריו. 4. מר נדאף הבין היטב כי כך הם פני הדברים ואישר לח"מ לקיים את הסדר הטיעון הנדון. 5. מר נדאף היה נוכח בדיון בו הובהרה עסקת הטיעון לביהמ"ש והבין היטב את הנאמר בו.". ביום 30.10.00 נשלח עותק התגובה לבאי כח הצדדים, וקבעתי שכל צד יהיה רשאי להגיב בכתב לתגובה, עד יום 20.11.00. לא נתקבלה תגובה. 20. טענתו של המערער, לפיה לא היה מודע להסדר הטיעון, אינה מתיישבת עם רוח הדברים כפי שהיא עולה מפרוטוקול הדיונים. הודאת המערער נעשתה בישיבה ביום 6.3.00. קדמו לכך שלש ישיבות, בהן יצאו באי כח הצדדים מנקודת מוצא לפיה קיימת כבר הרשעה של המערער בגין אי התייצבותו לישיבה שעל קיומה ידע. בישיבה ביום 17.6.99, היה כבר המערער מיוצג על ידי עו"ד טנדליך, והתובעת הודיעה באוזני הצדדים (כולל המערער שנכח בדיון), כי יוזמן תסקיר של שירות המבחן. ישיבה נוספת התקיימה ביום 4.10.99, ובה נתבקשה דחיה בהעדר תסקיר. גם בישיבה זו נכחו המערער וסניגורו. הישיבה השלישית התקיימה ביום 11.1.00, ובה ביקש הסניגור, במעמד המערער, לצרף תיק נוסף, וכן עתר לדחיה. בכל הישיבות האלה, היה המערער ער לכך שמדובר בבחינת העונש בלבד ולא בבחינת הרשעה. ניתן לשאול מדוע, אם כך, נעשתה הודאה של המערער ביום 6.3.00. אין לי הסבר, מעבר לכך שהסדר הטיעון כלל יסוד של הודאה של המערער, ולכן בקשו הצדדים שתרשם גם הודאה כזו. 21. צריך גם להזכיר שבישיבה ביום 6.3.00 טענו הצדדים לעונש במעמד המערער, ונושא דחית המועד לתחילת רצוי העונש, שהועלה על ידי הסניגור, הועלה במעמד המערער, ובודאי שעל דעתו ולבקשתו. 22. הטענה כי באיזה שהוא שלב דובר על "תנאי על תנאי", אינה מתיישבת עם העובדות. על המערער נגזר ביום 8.7.97 מאסר על תנאי בן שנה אחת לתקופה של שלש שנים בבית משפט השלום (תעבורה) בחדרה (תיק 61805222). המערער עבר ביום 14.8.97, ששה ימים לאחר שנפסל לנהיגה בבית משפט השלום בחדרה, עבירה של נהיגה בזמן פסילה. זה התיק שצורף על ידי המערער. בתיק בגינו הוגש הערעור, נעברה העבירה ביום 30.3.99. העובדה שהמערער צירף את שני התיקים, אינה הופכת את שתי העבירות לעבירה אחת. כל אחת מהן מפעילה את העונש המותנה, ולפיכך, העבירה בגין ההרשעה הכפולה, מוצתה אפשרות הדחיה של העונש המותנה, ובית המשפט חייב להפעילו. 23. גירסתו של המערער מייחסת לסניגורו, עו"ד טנדליך, הטעיה בדבר תנאי ההסדר ומייחסת לעצמו חוסר הבנה מוחלט של השפה העברית, עד כדי אי הבנה של המתרחש בהליכים. משהוגשה הודעתו של עו"ד טנדליך, שהיא חד משמעית וברורה, נשמט כל בסיס (אם היה כזה) לטיעונו של המערער. הודעתו של עו"ד טנדליך קובעת שהתנאי של ריצוי מאסר בפועל הובהר היטב למערער, שהבין את הדברים, אישר בפני עו"ד טנדליך את ההסדר, נכח בדיון בו הוצג ההסדר, "והבין היטב את הנאמר בו". בהעדר תגובה של ב"כ המערער, ברור שדבריו של עו"ד טנדליך אינם שנויים במחלוקת. 24. המסקנה היחידה העולה מן החומר שבפני היא שגירסת המערער, לפיה לא ידע תוכנו של הסדר הטיעון, ואילו ידע אותו, לא היה מודה בעובדות כתב האישום, היא גירסת כזב, שהועלתה במטרה לנסות ולהתחמק מריצוי עונש מאסר, או לפחות לדחותו ככל שניתן. אני דוחה את ערעורו של המערער על הרשעתו. 25. הערעור שבפני מתייחס גם לעונש, שלדעת בא כח המערער חמור מדי. המערער, יליד 1955, צבר מספר לא סביר של הרשעות בעבירות תעבורה (56 עד להרשעה האחרונה). בניגוד לגירסתו של בא כחו, הורשע המערער במספר לא קטן של עבירות שענינן תנועה בדרכים. די להזכיר אי ציות לתמרור ב37-, הסעת נוסעים מעל להיתר, הסעת נוסעים מעל למותר ברשיון הנהיגה, אי ציות להוראות שוטר, נהיגה במהירות מופרזת ועוד. אכן, בשנים האחרונות ההרשעות הן בגין נהיגה ללא רשיון, ללא בטוח ובתקופת פסילה. ספרתי כ14- עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, ללא בטוח וללא רשיון רכב. למערער מספר הרשעות בנהיגה כשרשיון הנהיגה אינו תואם את הרכב בו הוא נוהג. למערער שתי הרשעות (לפני אלה בגינן הוגש הערעור) של נהיגה בזמן פסילה. 26. הסדר הטיעון שנעשה עם המערער עשה עמו חסד. העונש שבהסדר קל בצורה קצונית, שכן הוא אינו משקף את העונש הראוי לעבירות אותן בצע המערער, עבירות חמורות שיש בהן משום זלזול בסדרי המשפט. השופט גופמן התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, וניתן להניח שגם הסדר הטיעון הושפע מנסיבות אלה. 27. קבלנו העונש הראוי למי שנוהג רכב בזמן פסילה, הוא מאסר בפועל. לענין זה ראוי להביא דברים שכתב בית המשפט העליון בע"פ 324/88 איבראהים בן סולימאן אלאעסם נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 728, 729: "... ואם היה יסוד לטענה כי בגין נהיגה בזמן פסילה לא מטילים עונש מאסר של 12 חדשים, כי אז הגיע הזמן שכך ייעשה נוכח חומרת העבירה ושכיחותה. העונש כן מבטא התחשבות בנסיבות מקילות, שהרי אלמלא כן היה מקום לשקול עונש מאסר ועונשים אחרים ברמת ענישה גבוהה יותר, המתקרבת לעונשים המירביים." כך אנו נוהגים לפסוק בערעורים המובאים בפנינו. לענין זה ע"פ 831/00 מרדכי שמי נ' מדינת ישראל (ניתן 6.7.00), שבו דחיתי ערעור על גזר דין של ערכאה ראשונה, בו לא קיבל בית המשפט הסדר טיעון שלא כלל מאסר בפועל; ע"פ 776/99 מדינת ישראל נ' ראיד מוראזקה (ניתן 2.9.00), שבו קבלתי את ערעור המדינה על גזר דין בגין נהיגה בתקופת פסילה, שלא כלל מאסר בפועל, וגזרתי על המשיב מאסר בפועל. כך גם פסק חברי, השופט ברלינר (ע"פ 879/98; 705/99 ו846/99-). 28. בעיננו, מדובר במי שאינו מתרשם מענישה הנגזרת עליו, כפי שניתן לראות מן התיק שצורף, כאשר נהג המערער ברכב ששה ימים לאחר שנפסל מנהיגה. אין יסוד, איפוא, להתערב בעונש המאסר ואני דוחה את הערעור גם בענין זה. התוצאה היא שהערעור נדחה, על שני חלקיו.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילהשאלות משפטיות