קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת פירוק חלקים מרכב: 1. ביום 10.9.95 הרשיע ביהמ"ש קמא את הנאשמים בת"פ 63/95, הם המשיבים ע"פ 363/95 (להלן: המשיבים) בעבירות של פירוק חלקים מרכב, עבירה לפי סע' 413ד' (ב) ו- (ג) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק) וכן בחבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סע' 413 ה' לחוק, וזיכה אותם מעבירות של גניבת רכב, עבירה לפי סע' 413 ב' לחוק והתפרצות לרכב, עבירה לפי סע' 413ו' לחוק. ע"פ 362/95 ו- 380/95 הינם ערעורם של המשיבים על הרשעתם ע"י ביהמ"ש קמא כאמור ולחלופין על חומרת העונש. ע"פ 363/95 הינו ערעור של המדינה על זיכוי המשיבים מעבירות של התפרצות לרכב וגניבת רכב וכן על קולת העונשים שהוטלו עליהם בגין הרשעתם. ביום 16.11.95 גזר ביהמ"ש קמא את דינם של המשיבים כדלקמן: א. כנגד המשיב 1 (המערער בע"פ 380/95) מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים. ב. כנגד המשיב 2 (המערער בע"פ 362/95) מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים. ג. כנגד שני המשיבים מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך של 000, 3 ש"ח. 2. העובדות ששימשו בסיס להכרעת הדין לפי הכרעת הדין, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות דלהלן: א. ביום 30.12.94 בין השעות 30: 15 ל- 30: 20 נגנב רכב מסוג מרצדס השייך לבי"ח אלין מרח' אלבק שבירושלים (להלן: הרכב), כאשר בתוכו היו מותקנים בין היתר רדיו-טייפ, שני רמקולים והיו בו 10 קלטות, ידית פתיחת גלגלים וצלב לפתיחת גלגלים. ב. בשעה 45: 20 בתאריך הנ"ל נמצא הרכב בנחל קדרון, כאשר בתוכו מצויים המשיבים כשהם רכונים על תיבת ההילוכים וידיהם שחורות ומרוחות בגריז. בעת גילוי הרכב כנ"ל, שמשת החלון המשולש הקדמי ימני היתה שבורה; מכסה השעונים היה מפורק ושבור; כסא הנהג היה מפורק, מנעול ההצתה היה שבור וחסרו בו הפריטים הנ"ל בסע' א'. ברכב גם נמצאו כלי עבודה, כבלים להצתת הרכב ושני גלילי סרט בידוד. ג. טביעת אצבעותיהם ( להלן: ט"א) של המשיבים לא נמצאה ברכב. 3. הנמקת ביהמ"ש קמא ביהמ"ש קמא מסכים לכך כי עובדת תפיסת המשיבים "כשהם בתוך הרכב ובו הנזקים הנ"ל שעות ספורות לכל היותר לאחר שנגנב" יוצרים כנגדם חזקה בדבר גניבת הרכב, גרימת נזק, פריצתו וגניבה מתוכו על ידי המשיבים כעמדת התביעה מכח כלל "החזקה התכופה". ראה ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158; ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל פ"ד לב(3) .64" (עמ' 5 להכרעת הדין). ביהמ"ש קמא ממשיך וקובע כי החזקה הנ"ל ניתנת לסתירה "אלא שמכאן ואילך מוטלת על הנאשמים חובת הראייה ועליהם לסתרה לאמור, לתת הסבר להימצאותם בתוך הרכב במצבו המתואר, המניח את דעתו של בית המשפט והמתיישב עם חפותם. ראה ע"פ 15/78 הנ"ל וכן ע"פ 480/81 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397" (שם), ברם מיד בהמשך דברים אלו קובע ביהמ"ש במפורש: "... לא מצאתי בפי הנאשמים הסבר שכזה. לא רק שכל אחד מהם מסר גירסה שונה שאינה עולה בקנה אחד עם גירסת חברו, גם כל אחד מהם בנפרד מסר מספר גרסאות, כאשר גירסאותיו הוא סותרות זו את זו" (שם) ובהמשך הכרעת הדין: "... ההסבר היחידי האפשרי לכך הוא ששניהם אינם דוברים אמת ואיש משניהם לא הביא את הסיפור האמיתי" (עמ' 11 להכרעת הדין). על אי אמונו בגירסת המשיבים לפיה הם לא גנבו את הרכב אלא שניים אחרים - שלפי אחת מגרסאות הנאשם 2 אחד מהם היה נאשם 1- חזר ביהמ"ש בעמ' 12- 13 להכרעת הדין: "בהעמידי לנגד עיני את הסתירות המהותיות בין גרסאות הנאשמים, ואת הסתירות הפנימיות הרבות בין גרסאותיו השונות של כל אחד מהם, בינן לבין עצמן, ובהוסיפי לכל אלה את התרשמותי מהם בעמדם על דוכן העדים - אין אני מוכן לתת אמון אף לא באחת מהן ואני דוחה את כולן כאחת. יתרה מזאת, הנאשמים לא טרחו להביא ראיה כלשהי שיש בה לתמוך בגירסאותיהם...". "עוד לא מתקבל על דעתי שהנאשמים יעתרו לבקשתם של שני אלמונים, בהם פגשו בדרכם לפגוש את אחי נאשם מס' 2, לשמור על רכב החונה בשביל צדדי תוך זניחת מטרתם המקורית." מסקנת ביהמ"ש היא על כן כי "החזקה הרובצת לפתחם נותרה בלתי מעורערת" (עמ' 13 להכרעת הדין). למרות כל האמור, ביהמ"ש זיכה את המשיבים מהפריצה לרכב ומגניבתו לאור "ראיותיה החסרות של התביעה" (שם, בעמ' 14) והן כי "ברכב לא נמצאו מכשיר הרדיו-טייפ (הכולל רמקולים) והקלטות שנגנבו ממנו ולא נמצאו בו ט"א של המשיבים. על יסוד שתי עובדות אלו, נוצר לשיטת כב' השופט קמא ספק סביר שמא הרכב אכן נגנב ע"י אחרים ואילו המשיבים "נכנסו לתמונה" בשלב מאוחר יותר ומסיבה זו, מחמת הספק הנ"ל, החליט לזכות את המשיבים כאמור, אך הרשיעם בפירוק חלקים ממנו ובגרימת נזק, שכן כדברי סיום ההנמקה "החזקה הנובעת מכלל חזקתם התכופה של הנאשמים ברכב, משלא נסתרה על ידם פועלת לחובתם גם ביחס לעבירה של גרימת נזק לרכב". 4. בערעורה טוענת המדינה כי ביהמ"ש קמא חייב היה לאור כלל החזקה התכופה, להרשיע את המשיבים גם בהתפרצות ובגניבת הרכב, שכן אין בשתי העובדות הנ"ל שעוררו ספק, כדי לסתור את הכלל הנ"ל ואין בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמת המשיבים ואילו בערעוריהם טוענים המשיבים כי אין די בעובדות שהוכחו כדי להרשיעם בעבירות הנ"ל, זולת בנסיון לפירוק חלקים. א. ערעור המדינה לדעתנו, נתפס ביהמ"ש קמא לכלל טעות, שכן לפי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, על המשיבים היתה החובה לסתור את כלל החזקה התכופה ואת זאת לא עשו. אין בהעדר רדיו טייפ וקלטות וט"א של המשיבים ברכב כדי לבסס הסבר להימצאם של המשיבים ברכב כשהם עסוקים במלאכת פירוק חלקים ממנו - ללא קשר עם גניבת הרכב, שכביכול נגנב ע"י "אחרים" - ונפרט ברינו: 1) פירוק רכב, כידוע, קשור קשר הדוק עם גניבתו ופירוק החלקים ממנו ע"י המשיבים הינו בגדר יישום אחת מהמטרות של הגניבה. 2) העדר רדיו-טייפ והקלטות מהרכב בעת שנתפסו בו המשיבים, אין שולל את האפשרות הסבירה כי פריטים אלו פורקו ע"י המשיבים לפני תפסיתם או כי אלו הועברו לאחר, הוסתרו, או נמסר לשותף או לשותפים נוספים בגניבה וכאמור, המשיבים לא הביאו אף ראייה - זולת עדותם הבלתי אמינה - לשלילת מעורבותם בגניבת הרכב. 3) העדר ט"א אינו מלמד דבר, שכן אין חולק כי המשיבים נתפסו ברכב מבלי שהשאירו בו ט"א. מה גם, שביהמ"ש קמא קובע בהכרעת- הדין: "אין להתפלא על כך שלא נמצאו ברכב טביעות אצבעותיהם משהוכח שידיהם היו מרוחות בגריז" (עמ' 15). 4) לבסוף, כפי שבימ"ש קמא מסתמך על כלל "החזקה התכופה" ברכב ביחס לגרימת נזק לרכב (בעמ' 15 להכרעת הדין), כן היה עליו להסתמך על הכלל הנ"ל גם בקשר לגניבה הסמוכה. לביהמ"ש קמא - לאורך כל הכרעת הדין - אין ספק כי גירסת המשיבים שקרית ומשלא סתרו אלו את כלל "החזקה התכופה", מן הדין היה להרשיעם (וראה בענין זה גם י' קדמי על הראיות, מהדורה משולבת תשנ"א-1991, עמ' 839), ואי לכך דין ערעור המדינה להתקבל. ב. ערעורי המשיבים לפי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, המשיבים היו עסוקים בעת תפיסתם במלאכת פירוק תיבת ההילוכים, כאשר כסא הנהג + מכסה השעון היו מפורקים והשמשה שבורה. די בנסיבות אלו כדי להרשיעם בחבלה ובפירוק חלקים מהרכב, שכן בעת שנגנב הרכב היה תקין ולא הובאה כל ראייה על גורם אחר שהוא אשר חיבל ברכב ופרק את חלקיו. יתירה מזאת, לאור האמור לעיל ביחס לערעור המדינה, הוכח גם כי המשיבים פרקו וגנבו מתוכו רדיו טייפ וקלטות כנ"ל. 5. לענין גובה העונש, אין יסוד לערעורי המשיבים, והמערערים בע"פ 362/95 ו- 380/95, שכן גם אם ערעור המדינה היה נדחה, העונש שהוטל על כל אחד לאור האמור בהכרעת הדין, חומרת העבירות ועבר המשיבים, אינו חורג מרמת הענישה לעבירות הנ"ל. ברם, לאור הרשעת המשיבים גם בעבירת התפרצות וגניבה, מן הדין להאריך את תקופת המאסר שהושתה על כל אחד מהמשיבים - כיחס שבין תקופות המאסר שהוטלו עליהם לפי גזה"ד. 6. אשר על כן, אנו דוחים את ערעור המערערים בע"פ 362/95 ו- 380/95 ומקבלים את ערעור המדינה בע"פ 363/95 ומרשיעים את שני המשיבים גם בגניבת רכב - עבירה לפי סע' 413 ב' לחוק, ובהתפרצות לרכב - עבירה לפי סע' 413ו' לחוק ודנים את המשיב 1 ל- 24 חודשי מאסר (במקום 18 חודש) ואת המשיב 2 ל- 32 חודשי מאסר (במקום 24 חודש). בכפוף לכך, יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. פירוק רכב